תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

09/03/2008
עמודים אדר א' - ב' תשס"ח 721 (5)
על המדף
מחקרי אליעזר

המחקר ההיסטורי ואליעזר בשן

מחקרי אליעזר

אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית ספרדית בארצות המזרח והמגרב

הוצאת: המכללה האקדמית אשקלון תשס"ז

 

יוסקה אחיטוב

ההתעניינות התרבותית בעבר, קשורה בעניין שיש לכל אדם ולכל עם בזהות העצמית שלו תפיסת העבר היא שותפה לעיצוב ההווה

יוסקה אחיטוב מעיין בספרו החדש של אליעזר בשן ומוסיף תובנות על לימוד היסטוריה

במה מתעניינים היסטוריונים?

 

קשה ברשימה קצרה לתאר את מפעלו המחקרי העצום כמעט מכל בחינה שהיא, של חברנו וידידנו אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, והדברים שלפנינו יהיו בהכרח חלקיים.

א.

בכל כתיבה היסטוריוגרפית  משתדל ההיסטוריון להשתחרר מעמדותיו ומהשקפת עולמו הפרטית ולחדור ככל האפשר להבנת האירועים ההיסטוריים, שבהם הוא מתעניין, כשלעצמם. עם זאת גוברת בימינו התובנה כי לעולם לא ניתן להתנתק לחלוטין מתמונת העולם האישית של ההיסטוריון.

ההתעניינות התרבותית בעבר, קשורה בלי ספק בעניין שיש לכל אדם ולכל עם בזהות העצמית שלו, והמחקר ההיסטורי תורם במידה מסוימת לעיצוב הזהות העצמית. תפיסת העבר היא שותפה לעיצוב ההווה. וכאן עולה השאלה, במה מתוך המכלול של אירועי העבר ראוי להיסטוריון להתמקד, על מה צריך להצביע ואת מה חשוב להבליט.

האם המייצגים הטובים ביותר הם האישים הגדולים, היצירות הגדולות, המלחמות והניצחונות הגדולים או דווקא החיים היומיומיים החברתיים, המשפחתיים, הכלכליים וכיו"ב. התשובה לכך משתנה בזיקה להלכי הרוח המשתנים. כך, למשל, השתדלו היסטוריונים יהודים בגרמניה במאה התשע עשרה לתאר את פעילותם התרבותית הגדולה והרחבה של יהודים בגרמניה, ובכך לתרום על פי דרכם לחיזוק הגאווה והתודעה העצמית של יהודי גרמניה. אחרים רצו להציג את התרבות היהודית כשקולה וכברת השוואה עם התרבות הכללית שאליה נחשפו יהודים בעידן האמנציפציה והנאורות, המסוגלת לקיים דיאלוג עם בני זמנם והבליטו בכתיבתם ההיסטורית את הנקודות הרלוונטיות בהקשר זה. באופן דומה ניתן לזהות בכתיבתם ההיסטורית של ההיסטוריונים באקדמיה העברית שלנו כמעט עד למחצית המאה העשרים את סדר היום שלהם.

ההכרה בתולדותיה, ביצירתה של יהדות המזרח הגדולה, ובתהליכים הרוחניים וההיסטוריים שפקדו אותה לא הייתה נחלתה של חכמת ישראל עד לפני עשרות שנים אחדות. גדלנו על "חכמת ישראל" של יוצאי מערב אירופה ואשכנז בראשם. יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון הוצגו כמעט עד לאחרונה כ"נטולי היסטוריה". ההיסטוריה שלהם הוצגה כשטחית וכחד-ממדית ולכן גם לא כל כך מעניינת ואולי גם לא כל כך חשובה. להגמוניה האשכנזית הזאת בתחום המחקר ההיסטורי והתרבותי, היה אח תאום גם בתחומי לימוד תורה. גם כאן היה זלזול בולט וגלוי בתורתם של יהודי המזרח. הוא בא לידי ביטוי בכך שבישיבות הגדולות לא למדו ולא הכירו את בעלי ההלכה וגדולי התורה של יהדות המזרח, ולא את תורתם, ואם הכירו אותם - זלזלו בהם. כמעט ולא נמצא בדיונים הלכתיים ובמשא ומתן בשאלות ותשובות הסתמכויות על עמדותיהם של חכמי יהדות המזרח. ובהזדמנות זו ראוי להתריע על כך, שעד היום נכללו ספרי שו"ת של חכמי המזרח בפרוייקט השו"ת רק באופן חלקי, וראוי לתקן עיוות זה.

כיום, אפשר לציין שינוי בתמונת מצב זו. המהפכה הזאת בתודעה, במצאי של מחקרים, בהבנה מעמיקה והולכת בתהליכים החשובים שפקדו את יהדות המזרח בכל תחומי החברה והתרבות וההיסטוריה ובייחודם, לא באה לעולם אלא בזכותם האישית של חוקרים ספורים, ובהם חברנו אליעזר בשן, שהוא מן הראשונים האחראים לשינוי בתפיסות אלה. כל זאת על בסיס של מחקרים נקודתיים רבים, שבהצטרפם יחד הם עשויים להניב תמונה מרתקת ושונה מהמקובל בעבר. חשיבות מיוחדת נודעת לכל הנוגע בעולמה של הפסיקה ההלכתית של חכמי המזרח, שבאופן מאד כללי אפשר לומר עליה שהיא משוחררת מהתסבוכות שפקדו את הפסיקה האשכנזית לנוכח האיום שהם ראו במודרנה ובהשכלה והגיבו על כך בעיצוב האורתודוכסיה. ואילו על חכמי ההלכה בארצות המזרח אפשר לומר באופן כללי שחלקם לפחות השכילו להפנים את ההשכלה ואת המודרנה בצורה פחות מתוסבכת. כידוע ביטוי חשוב לכך נתן צבי זוהר במחקריו, אבל גם לחברנו אליעזר בשן יש יד בזה.

ב.

אני מבקש עכשיו לעבור אל מפעלו המונומנטאלי של ידידנו אליעזר בשן.

מתוך למעלה ממאה וחמישים מחקרים ועבודות של אליעזר, שרובן חלוציות, קובצו בספר שלפנינו שלושים מאמרים. מטבע הדברים הם מייצגים רק חלק קטן מעושר מחקריו, וגם הם, עד כמה שבדקתי, רובם ככולם הם ראשוניים, במובן זה שהם אינם מהווים דיון חוזר במקורות ההיסטוריים ידועים, אלא הם חושפים לאור עולם ממצאים ראשוניים של מקורות שככל הנראה עד כה עיניהם של חוקרים לא שזפתם.

בזה כחו וייחודו. אליעזר הוא במובן זה חלוץ. הוא חלוץ במובן זה שהוא בונה את התשתית, שעליה ניתן לבנות את הטפחות. מחקריו וממצאיו הם המספקים את האפשרות לחוקרים שיבואו אחריו, שינתחו וידונו בהם. אלה יהיו מחקרים מסדר שני בעוד שכאמור, אליעזר הוא בונה המסד. בשקדנות, בחריצות ובכשרון של בלש הוא מוצא מקורות ידע בלתי צפויים ונידחים, מהם הוא אוסף אחד לאחד עוד פרט ועוד פרט. הפרטים הללו יחדיו עשויים להצטרף לתמונה כוללת יותר. אליעזר עצמו לא מרבה לעסוק בהצגה כוללת ומסכמת של ההיסטוריה של עם ישראל בארצות המזרח. זאת, יעשו מן הסתם הבאים אחריו, שישתו ממימיו ויבנו תיאוריות ותמונות כלליות וכוללות.

העיסוק של אליעזר בחשיפה של פרטים שונים מחיי היהודים בארצות המזרח, נוגע כמעט לכל תחומי החיים, החברה והדת. כאמור לעיל, דווקא בעיסוק בפרטים רמת האמינות והאובייקטיביות היא גבוהה. האהבה הרבה של אליעזר לכל מה שנוגע לעם ישראל בכלל, וליהדות המזרח בפרט, הנושבת ומשתקפת מבעד לאלפי הפריטים והעובדות שהוא חושף, אינה מקלקלת כלל את השורה, ואינה פוגמת באובייקטיביות שלהם.

לא אסתיר כאן, שעם כל זאת, בכמה סוגיות אכן כבר אליעזר עצמו שרטט תמונה מקיפה וכללית, שבהן הוא הפך להיות מעין "מרא דאתרא", בעל הסמכות העליונה. ואציין כאן מתוכם רק שניים. ראש וראשון להם ספרו משנת 1980, שביה ופדות, המבוסס על הדוקטוראט שלו, ומהווה כבר קלאסיקה, במובן זה שאי אפשר כיום לעסוק בסוגיה זו בלי להתבסס על בשן.

לתמונה כוללת נוספת וחשובה ביותר זכינו מספרו הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה, בסדרת הילל בן חיים, משנת 2005. כידוע החקר ההיסטורי של המשפחה הוא תחום שרק לאחרונה החלו היסטוריונים  להתעניין בו, הן בעמים והן בישראל.  עם הנטייה לעבור מתיאור של מלכים, רוזנים וגיבורים, של מלחמות וכיבושים, או מתיאור של יצירות תרבותיות גדולות, אל הניסיונות להתחקות אחרי היום-יום, אחר אורח החיים של האדם מן השורה. זאת עשה אליעזר בספרו זה  בצורה מרשימה במיוחד בזכות כשרונו הבלשי הנדיר להתחקות אחר פרטים. מי עוד מלבדו היה טורח לחטט ולנבור במקורות כדי להכין רשימה של גודל המשפחות, של מספר הילדים למשפחה, למי הייתה רק בת יחידה ולמי בן יחיד, ולמי שני בנים ולמי שלשה בנים וכו' וכו' עד לשאלה למי נולדו שלושה עשר ילדים ולמי עשרים ילדים. חיבורו של אליעזר בתחום החיים המשפחתיים של יהודי צפון אפריקה הוא ראשוני וטרם פורסם ספר בנושא זה לפניו.

 

מנין דולה אליעזר את ממצאיו ואת גילוייו אלה?

לצורך כתיבת מאמריו ומחקריו אליעזר ליקט חומר ממאות חיבורים, כתבי יד, דרשות, סיפורים, שירים, עיתונות עברית ולועזית, עיתונות ירושלמית מן המאה התשע עשרה כמו החבצלת, ועיתונות מחוץ לארץ כמו ה-  JEWISH CHRONICLE, דיווחים של חברת כל ישראל חברים (כי"ח) ושל חברת "אגודת אחים" בלונדון, יומנים של תיירים נוצריים, מסמכים ארכיוניים של משרד המושבות הבריטי ותעודות של משרד החוץ, מסמכים מן הארכיון הלאומי בוושינגטון, מכתבים פרטיים, דוחות של מיסיונרים שפעלו במזרח התיכון, ביניהם דוחות סודיים, מסמכים ודוחות ופרסומים של האליאנס, מאותם ימים, בצרפתית, ספרי זיכרונות, ספרות של נוסעים, תעודות מסחריות , מקורות ערביים, פרוטוקולים של קהילות, הגניזה הקהירית, ועדויות בעל פה של רבנים וזקנים, ושו"תים של חכמי מרוקו וצפון אפריקה. שרובם לצערנו כאמור לעיל, טרם נאגרו בפרוייקט השו"ת.

 

מחקרי אליעזר

שלושים המאמרים שנאספו ורוכזו בספר שלפנינו מחולקים לשבעה מדורים, מהם אציג להלן כמה דוגמיות. במדור ארץ ישראל  חושף אליעזר במאמר מעניין שני חוזים מהם עולה שוועד פקידי קושטא שכרו בשנת 1775 שתי אוניות שבהן עלו יהודים לארץ ישראל.  התעודות הללו מעידות שעליית יהודים לא הייתה רק עלייה פרטים ויוזמה פרטית, ושלעיתים נעשתה העלייה בארגון קהילתי כללי.

במדור דת והלכה, עומד אליעזר באחד המאמרים על הפער בין ההלכה והמציאות בסוגיית פדיון שבויים שהיא כה אקטואלית גם בימינו. מתברר שלמרות ההלכה הידועה ש"אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין, פ"ד, מ"ו), מראה אליעזר כי היו מקומות כמו באשכנז, בדור שאחרי המהר"ם מרוטנבורג, שהתירו לפדות תלמידי חכמים ביותר מכדי דמיהם, ובמקומות אחרים אף התירו זאת לכולם. הרדב"ז (בן המאה השש עשרה במצרים) הצדיק סטייה זו מההלכה הפסוקה באמרו: "כבר נהגו כל ישראל לפדות את השובים יותר מכדי דמיהן הנמכרים בשוק... והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד... ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע"ה"(עמ' 100).

במדור קהילה וחברה במזרח התיכון חושף אליעזר תקנות קהילתיות שונות להגבלת המותרות המייצגות רגישות לבעיית הפער החברתי והכלכלי. כך למשל תיקנו בפורלי בשנת 1418, שלסעודת חופה יוזמנו רק עשרה גברים, עשר נשים וחמש נערות. ובתקנות אחרות מופיעה דרישה שבכל סעודה יוזמנו גם מספר מסוים של עניים.

 

בביתי יש מדף עמוס בספריו של אליעזר. זכיתי ואליעזר זיכה אותי בכך שהוא טרח ושלח לי בקביעות את ספריו, לקריאה ללימוד ולביקורת. דווקא בשנים האחרונות ניתן לזהות אצל אליעזר מעין חידוש נעורים בכך שקצב הוצאת ספריו מתגברת והולכת ושופעת, ואנו מאחלים לו שמעיין נובע זה לא יכזיב גם בעתיד.

 

עין צורים


 

 



[i] מעובד מתוך הרצאה בערב עיון לכבוד ספרו של אליעזר בשן, "מחקרי אליעזר: אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב", הוצאת המכללה האקדמית אשקלון, תשס''ז, שהתקיים במרכז יעקב הרצוג בעין צורים, בד' תמוז תשס"ז, 20.6.07.

לאות זיכרון

לאות זיכרון

 

תפריט עשיר ורבגוני לאוהבי מקרא, ספרות, היסטוריה, לשון

ולכל מי שאוהב להתעמק בחקר התרבות היהודית

 

מחקרים בשירה העברית ובמורשת ישראל

ספר זיכרון לאהרן מירסקי

עורכים: אפרים חזן – יוסף יהלום

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס"ז

 

קובצי מאמרים המוקדשים לאישים נודעים הם ז'אנר בפני עצמו. ספרים אלה מכנסים יצירות עיוניות פרי עטם של ידידים ומוקירים, מאפשרים מבט רחב על יוצר או חוקר, ומוסיפים נדבך חשוב למחקר האקדמי.

            לאות זיכרון הוא קובץ מאמרים לזכר החוקר והמשורר אהרן מירסקי (1914-2001, חתן פרס ישראל למפעל חיים). מירסקי ידוע בעיקר בארבעה תחומים: שירת ספרד, הפיוט לדורותיו, הלשון העברית וחקר המקרא. כמו כן כתב שירה מצוינת שזכתה להערכה רבה בקרב המבינים, אך לא פרצה אל התודעה הישראלית, בשל ריחוקה המנטלי והצורני מהפואטיקה השלטת.          

לאות זיכרון הוא כרך עב כרס שיש בו מכל טוב האקדמיה, ומאמריו עסוקים בתחומי דעת הקשורים למחקריו ולשטחי התעניינותו של מירסקי. עורכי הספר, אפרים חזן ויוסף יהלום, תלמידיו הקרובים והמובהקים של מירסקי, הפיקו ספר עשיר ורב היקף. העריכה הלשונית המוקפדת של חיה אלחייני העניקה לספר ליטוש מילולי מרשים.

            השער הראשון מוקדש לדמותו האישית, האינטלקטואלית והפיוטית של מירסקי: יהודה רצהבי משרטט קוים מעודנים של אישיותו; אפרים חזן עומד על תחנות חשובות במפעלו העיוני, ביניהם חקר הכינויים וחקר החרוז בשירת ספרד; יוסף יהלום מראה את הזיקה שבין מפעלו העיוני והפיוטי; דב לנדאו עומד על יסודותיה הפיוטיים של שירתו; מנחם צבי קדרי כותב על פירושו לספר "דברים" במסגרת "דעת מקרא". ישראל רוזנסון עומד על הקשר בין אישיותו האידאולוגית של מירסקי לבין שירתו.

            השער השני העוסק במקרא ובמדרש כולל שלושה מאמרים: מחקר לשוני של יהושע בלאו שעשוי לעניין בעיקר יודעי ח"ן; גלגולי 'סיפור המקושש' המקראי המתוארים על ידי אביגדור שנאן ומאמר מרתק מאין כמוהו של אברהם גרוסמן העוסק בפולמוס חברתי הקשור לפירושי המקרא של ר' יוסף אבן כספי, איש ריב ומדון ססגוני ומתנשא שחי בצרפת במאות ה-13 וה-14.

            השער השלישי כולל מחקרי פיוט חשובים על אלעזר הקליר (יוסף יהלום ובנימין לפלר), גילויים חדשים על  ר' יהושע בר כלפא (שולמית אליצור), פיוטי חתונה (מנחם חיים שמלצר, צבי מלאכי). שירת החול והקודש בספרד המוסלמית עומדות במרכז עניינו של השער הרביעי, הכולל שבעה מאמרים פרי עטם של יוסף טובי, ראובן שיינדלין, בנימין בר-תקוה ואחרים.

            עניין מיוחד יש בשער החמישי העוסק בזיקות והשפעות. מאמר של ואוט ון-בקום מציג את דמותו של משורר בגדדי בן המאה ה-13, אלעזר בן יעקב הבבלי. אפרים חזן דן בפיוטי מנדיל אבי זמרה, משורר עברי מהדור השני למגורשי ספרד שחי במרוקו ובאלג'יר. טובה בארי עוסקת בשיריו הארספואטיים של הפייטן הידוע ר' ישראל נג'ארה; משה בן-אשר מתאר את זיקת השפה העברית ללשונות אירופה. חותם את השער שמואל ורסס במאמר על מוטיב הפיוט בסיפורי עגנון.

            השער הששי עניינו ההיסטוריה של עם ישראל. חיים ביינארט כותב על יהדות קסטיליה בדור הראשון לגירוש ספרד. אברהם דוד מתאר את הקהילה היהודית בירושלים במאה ה-16. שמואל איידלברג מציג את דמותו המעניינת של הרב אברהם זוטרא ממינסטר (1784-1869) שהיה מעורב במלחמת החרדים ברפורמים.

            לפנינו אפוא תפריט עשיר ורבגוני לאוהבי מקרא, ספרות, היסטוריה, לשון, ולכל מי שאוהב להתעמק בחקר התרבות היהודית.

                                                                                    ד"ר רבקה שאול, משואות יצחק

על החמלה וההשגחה

על החמלה וההשגחה

שמואל דוד לוצאטו

הביא לדפוס: יונתן בשיא

ידיעות אחרונות – ספרי חמד

 

ב"אחרית דבר" לספר מעלה יונתן את השאלה: "מדוע להדפיס את הספר מחדש?"

המניע העיקרי הוא עולמו הערכי והאידיאולוגי של יונתן, המונח ביושר ובאומץ לעיני הקורא

נחמיה רפל על ספר שנוגע ביהדות, בסוגיות חברתיות ובאקטואליה גם

  

 

 

ארבעה שותפים לו

ארבעה שותפים לו לספר שלפנינו, והמעניין ביותר עבורנו הוא המלבי"ד, חברנו יונתן בשיא. אך בל נקדים את המאוחר ונתחיל מן ההתחלה.

 

פרופסור עמוס לוצאטו – משפחה איטלקית

השותף הראשון הוא פרופ' עמוס לוצאטו, איש ונציה, נכד נכדו של שד"ל, שלכבודו מוקדש הספר. במילים קצרות מתוארת דמותו, שהיא מרתקת בדמיונה לדמותם של יוצאי יהדות איטליה שאנו מכירים היטב מתוקף היותם חברים בקיבוצינו. הפרופסור לוצאטו "רופא, נשיא קהילות איטליה, בקיא בכל פינות ארון הספרים היהודי, אשר גם בשנתו השמונים ממשיך ללמוד וללמד, וכל הליכותיו מעידות עליו כי ספג לקרבו את רוחה של יהדות איטליה, שהמוסר שלה התבסס על – 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון'[i]". עוד נחזור לאותיות המודגשות.

בהקדמה קצרה לספר, שחיבר פרופ' עמוס לוצאטו, הוא עומד על עבודתו של שד"ל על רקע תקופתו. לוצאטו נותן את תשובתו לשאלה המעסיקה את המחקר גם כיום: כיצד נוצרה ביהדות איטליה, ורק ביהדות איטליה, המזיגה הייחודית בין תרבות העולם המערבי והישגיו המדעיים, לבין המסורת היהודית-תורנית? מדוע התפתחה בהונגריה הסמוכה מחלוקת אדירה בין הניאולוגים (= הרפורמים) לבין האורתודוכסים, ואילו באיטליה היתה מקובלת השכלה משולבת של ד"ר ושל רב? מה גרם ליהדות מזרח אירופה להסתגר בתוך ד' אמותיו של בית המדרש, בשעה שיהדות איטליה נפתחה אל האמנות שבהיכלות והיופי שבטבע?

 

ד"ר אפרים חמיאל – דמותו ותורתו של שד"ל

השותף השני הוא ד"ר אפרים חמיאל, שתרם לספר שני מאמרים; "שד"ל - ביוגרפיה וקווים לדמותו, זמנו ומקומו", המופיע בתחילת הספר, ו"הגותו של שד"ל ותורת המוסר שלו", החותם אותו. חמיאל מציג בהרחבה ובעומק את מכלול יצירתו של שד"ל, שבעטייה הוכתר בתואר "מאבות חכמת ישראל", ומצייר את דמותו הייחודית של שד"ל, שהיה חדור באהבת תורה ויראת שמים מחד, ומאידך מוּדע להישגי המדע ופתיחות למרחבי התרבות הכללית.

חמיאל מציין שהישגיו של שד"ל בולטים על רקע אסונות אישיים שפקדו אותו: "בנו החוקר המוכשר אוהב-גר מת בדמי ימיו בגיל 24. בתו מלכה נפטרה בגיל 18. אשתו הראשונה נפטרה אחרי שנים של מחלת נפש דיכאונית, שירדה עליה אחרי מותו של בנם ישעיה בן 14 חודש. אחד מבניו מאשתו השנייה, אחותה של אשתו הראשונה, נפטר בגיל 7" (עמ' 24). שד"ל חי חיי עוני ומחסור, והוא מעיד על עצמו: "הייתי שלא ברצוני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" (ע' 34). שד"ל שנולד ב- 1800, נפטר בגיל 65, כשהוא משאיר אחריו ירושה רוחנית ענֵפה בפרשנות המקרא, בפילוסופיה, בשירה ובחקר הלשון, ההיסטוריה והספרות.

 

שד"ל – מבחר פרי יגיעי

המאמר "יסודי התורה" הוא הראשון והגדול מבין ארבעת המאמרים שבספר, ועל חשיבותו בהגות שד"ל ניתן ללמוד  מעדותו של שד"ל כי מאמר זה הוא "מבחר פרי יגיעי" ... "ולבבי שמח בו כעל כל הון יקר ונעים". שד"ל מעמיד את דעתו בדבר "יסודי התורה" מול עמדת הרמב"ם וסיעתו הסוברים ש"לפי שכלו האדם מושגח, ואחר השכל נמשכת ההשגחה, ולפי רוב השכל כן תרבה ההצלחה". לעומתם טוען שד"ל: "ואז מדי הגותי בספר התורה ובכל ספרי ירושת קהלת יעקב, ראיתי כי כולם אבן פינתם לחזק בלב האדם מידת החמלה והאהבה, ולהרחיק הביטחון בכוחנו ועוצם ידינו, ולתלות ביטחוננו בהשגחת האל, הנמשכת לא אחר התבונה, אלא אחר הצדקה והחסד ותמימות הלב" (עמ' 33). בשתי מילים, "החמלה וההשגחה", מקופלת לדעת  שד"ל, תמצית היהדות - הן באורח החיים והן באמונה.

לא נאריך כאן בהצגת הגותו של שד"ל, המוצגת היטב בספר. ד"ר חמיאל מגדיר את שד"ל כ"מסורתי לא פונדמנטליסט", ש"כל ימיו ראה את עצמו כמי שהולך בדרך ה'ממוצעת', בין המבקרים הקיצונים והרפורמים מחד, לבין האדוקים ה'פאנאטים' מאידך". דומני שהתואר המקובל היום, "אורתודוכס מודרני (modern-orthodox)", כמאפיין את הציבור שלנו בעיר ובכפר, מתאים מאד גם לשד"ל.

יש להעיר שמבחינת האדם המאמין, היחס כלפי שני "יסודי התורה" איננו שווה; יסוד "ההשגחה" הוא חד-משמעי, בהעמידו את האדם בפני "שופט כל הארץ" כשהוא "מקווה לשכר וירא מהעונש", אך יסוד "החמלה" ניתן לפרשנות תלויה בזמן ובמקום, מכיוון שהוא אינו נוגע רק ליחסו של האל כלפי ברואיו, אלא גם למערכת היחסים שבין אדם לחברו, כאן על פני האדמה.

 

ספר אחד – מניעים שונים

שלש פעמים יצא הספר לאור, ממניעים שונים ועל ידי אנשים שונים, ושד"ל לא היה בכללם.

למרות מאמציו של שד"ל, ראה הספר אור רק לאחר מותו, על ידי בנו ישעיהו. שד"ל חש בצורך להגיד את דעתו על "מוסר היהדות" כיוון שראה את הדור הצעיר נוטש את היהדות וייחס זאת להתפשטות שיטות פילוסופיות מבית מדרשם של הרמב"ם, שפינוזה, היגל ואחרים. כעשרים שנה לאחר נסיונו הראשון להוציא את הדברים לאור עושה שד"ל ניסיון נוסף להדפיסם, ושוב הוא מסביר את האכזבה מהמדע וההשכלה: "מתי נראו בעולם מציאות (= המצאות) גדולות כאשר בדור הזה? האם אחרי כל אלה נתמעטו המלחמות, הרציחות, הגניבות, העניות והדלות, והתחלואים, והקנאה והשנאה והנאנחים, והנאנקים, והמתים בלא עִתם?" (עמ' 35).

ב-1947 הוציא אהרן זאב אשכולי ( (1948-1900שהיה חוקר קבלה ורב צבאי בבריגדה, מהדורה נוספת של הספר, אך מתוך כוונה אחרת לגמרי. מתוך שהיה אוהב אדם, וקסמה לו – בעיצומה של מלחמת העולם השנייה – משנתו של שד"ל בדבר היסוד הרומנטי של החמלה על כל אדם באשר הוא. יונתן בשיא נשבה באותו הקסם.

 

משביע לכל חי רצון

בפתח "אחרית דבר" שכתב לספר מעלה יונתן את השאלה: "מדוע להדפיס את הספר מחדש? ... האם יש בספר ייחוד כלשהו? ..." כל דבריו הם הסבר "מדוע דווקא היום, לאחר כמעט שישים שנות עצמאות, לאחר שני דורות שנולדו בישראל העצמאית, הספר הזה הוא ספר שחובה לעיין בו. חובה לקחתו כצידה לדרך לבני הדור הבא".

תשובתו של יונתן, שהיא בוודאי הפרק המעניין ביותר עבורנו, מנוסחת בבהירות ובהרחבה. המניע העיקרי הוא עולמו הערכי והאידיאולוגי של יונתן, המונח ביושר ובאומץ לעיני הקורא. אמנם הוא מוסיף שני נימוקים המצדיקים בעיניו את הוצאתו המחודשת של הספר והם - קריאתו של הראי"ה קוק זצ"ל להרבות בדורנו בעיסוק בטעמי המצוות, וקשריו המשפחתיים של יונתן לשד"ל – אך נימוקים אלו הם שוליים למניע העיקרי: האמונה בערך החמלה על כל הנברא בצלם. יונתן מיטיב להביא מקורות להסברת דעתו, והוא חוזר ומדגיש את המילים המנחות: "פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון".

יונתן מגדיר את הספר כ"חובת קריאה", אך הגדרה זו בוודאי שאינה יכולה להתקבל בציבור הרחב, בין אם הוא שותף לדעותיו של יונתן ובין אם הוא חולק עליהן. נסתפק באמירה שזהו ספר חשוב לכל המעוניין להעמיק את הבנתו בהיבטים שונים של מחשבת היהדות על "צלם אלוקים" ועל  "היחס לאחר", ולכל המבקש לרדת לעומק השקפתו של שד"ל, כפי שמביא אותה יונתן בסיום מאמרו: "החמלה של היהדות היא כללית כמו זו של אלוקים. היא מכוונת לכל הברואים. שום גזע איננו מחוץ לחוק, מכיוון שכל בני האדם אחים הם, לפי תורת היהדות, בנים הם לאב אחד, ונבראו בצלם אלוקים".

יונתן כתב את דבריו בימי בין המצרים תשס"ו, שנה לאחר ביצוע ההתנתקות מחבל קטיף, ובעיצומה של מעורבותו הגדולה בתהליך הפינוי/הגירוש והבינוי. יהיה בוודאי מי שירצה לראות בהוצאת הספר בעת הזאת כרצון להצטדקות ולהיטהרות, אך מי שמכיר את מאמריו הקודמים של יונתן בנושא "מוסר מלחמה" יסכים שפועלו של יונתן הוא ביטוי מעשי לערכים אותם הוא מגשים לאורך שנים רבות.

 

נחמיה רפל

קבוצת יבנה


 

 



[i]ציטוט זה כמו כל  הציטוטים בכתבה מתוך הספר "על החמלה"

חסר רכיב