תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קיבוץ ביריה

09/03/2008
עמודים אדר א' - ב' תשס"ח 721 (5)
פרשיות עלומות - קיבוץ ביריה
פרשיות עלומות
מתש"ח עד תשס"ח
כתבה חמישית

פרקים רבים בביוגרפיה של הקיבוץ הדתי נותרו עלומים וחסויים. מאבקים עזים שהסתיימו בקול ענות חלושה, קיבוצים שלא הצליחו להיאחז בקרקע הסרבנית, קרבות שנותרו כלואים בדפים שאין איש מדפדף בם
בשנת השישים למדינה נעלה כמה מן הפרשיות העלומות הללו. והחודש גבי בן דוד מספר על "קיבוץ בריה"

קיבוץ ביריה – בן חורג?
גבי בן דוד

כל שנה מציינים את "יום ביריה", אך כמה מאתנו יודעים שעוד שנתיים לאחר מכן
היה קיים קיבוץ שנאחז בציפורניו בטרשי הגליל?
קיבוץ דתי שהוקם על ידי חברי בני-עקיבא


אופייה של התהילה שהיא משקפת מעשה קצר מועד, הרואי, שנשאר בזיכרון זמן רב. יש והוא הופך למיתוס; כך למשל ההתקפה הגדולה על טירת צבי (1948) וכך עליית בני-עקיבא (ואחרים) לביריה (י"א אדר תש"ו). אך את ביטויי הגבורה האמיתית - השגרה הקשה של ההיאחזות במקום, כשאין מה לאכול וממה להתפרנס, כשיש מחלות, התנכלויות ודלדול האוכלוסיה – למרבה הצער, זוכרים ומזכירים פחות.
נתמזל מזלי וליוויתי בשנה שעברה שני תלמידי מגמת לימודי ארץ ישראל (בי"ס שק"ד) - עתי עמירם (לביא) ונתנאל בן אבי (שלוחות) בכתיבת עבודה (גיאוטופ) על תולדותיו של קיבוץ ביריה, הקמתו ופירוקו, העבודה זכתה לציון לשבח, והסיפור - הרי הוא לפניכם:

קיבוץ ביריה
נכון, כולנו מציינים כל שנה את "יום ביריה", אך כמה מאתנו יודעים שעוד שנתיים לאחר מכן, התקיים קיבוץ שנאחז בציפורניו בטרשי הגליל? קיבוץ דתי שהוקם על ידי חברי בני-עקיבא למרות התנגדות הקיבוץ הדתי (בבחינת "כפו עליהם הר..."), הצטרף לקיבוץ הדתי, "ירק דם" כדי לשרוד והיה בעימות מתמיד עם התנועה. אפילו פירוקו ופיזור חבריו בקיבוצי התנועה היה מלווה בייסורים.

ביריה א', ביריה ב', ביריה ג' – ממצפה לקיבוץ
תחילתו של הסיפור בשנת 1944, כאשר הטילו המוסדות על הפלמ"ח להקים נקודות (מצפים) על מנת להפר את "חוק הקרקעות", בעזרתו ניסו הבריטים להצר את צעדי ההתיישבות. ביריה נבחרה כאחד מן המצפים, בהם תכננו להושיב חיילים משוחררים ממלחמת העולם. הפלמ"ח הטיל על המחלקה הדתית שלו להקים את ביריה וליישבה. בינואר 1945 עלתה המחלקה למקום ובנתה את המצודה (הקיימת עד היום). בחורף תש"ו השתחררו רבים מחיילי המחלקה והיה חשש שהמצפה יימסר לקבוצה לא דתית. אריה קרול (שהיה חבר קיבוץ עלומים-סעד ונציג בהנהלה הארצית של בני-עקיבא) לא היה מוכן לקבל את רוע הגזרה. על דעת עצמו, ארגן קבוצה של צעירים דתיים, מהסניף ומהרחוב (כנראה קומונרים ברובם), דאג שיירשמו כמתנדבים לפלמ"ח ויישלחו לתגבר את הנקודה.
בדצמבר 1946, בטרם הגיעו המתגברים למקום, נאסרו 24 חברי המחלקה וכך בא לקיצו סיפורה של "ביריה א'".

"ביריה ב'"
בליל י"א אדר, בעלייה המונית (הזכורה מדור ולדור), הוקמה מחדש ביריה ב'. לאחר העלייה, נשארו במקום בודדים. יחד עם יישובי האזור, פנו הם לקיבוץ הדתי בבקשה לאייש את הנקודה (או שיגיע גוף לא דתי...) . תשובת התנועה: "אין לנו עניין!". גם כאן נחלץ "הארי" קרול והביא חניכים ומדריכים מגרעין ה' של בני-עקיבא לחזק את הנקודה. לאחר מספר שבועות הודיע הגרעין על הצטרפותו למסגרת הקיבוץ הדתי. בט' בסיוון תש"ו עברו חברי הגרעין חזרה למצודה שפונתה על ידי הבריטים, וכאן התחילו חייו של קיבוץ חדש! מזכירות הקיבוץ הדתי נתרצתה והחליטה לקבל על עצמה את הטיפול בגרעין, שהיה קשור גם לגרעין הארץ ישראלי בטירת צבי, ולשלוח מדריך למקום. גרעין בנ"ע שהיה במקום יחד עם הגרעין הארצישראלי בטירת צבי היה הגרעין שהקים את עין צורים בגוש עציון בכ"ח תשרי תש"ז. כך החל סיפור "קיבוץ ביריה".

קיבוץ - ביריה ג'
מתחילת הדרך שרר אמון מועט בין מזכירות הקיבוץ הדתי ובין חברי ביריה. בתנועה התלבטו אם הגוף שהקים את הקיבוץ מסוגל גם לשאת אותו הלאה. כך בישיבת המזמו"ר (8/1948) המליץ מופ כהן (יבנה): "רצוי להעביר את חברי ביריה למשק לשנה שלישית ובעוד שנה תהיה לנו קבוצה מוכנה לכל תפקיד". נגדו יצאו חברי "קיבוצי בני-עקיבא" שתמכו בחניכיהם (סעד ועין צורים). נציג ביריה באותה ישיבה, יוסף פרדס, יצא בשצף קצף: "הקיבוץ לא עשה דבר בשביל ביריה! לא מצא מדריך, לא למשק ולא לחברה... לכן רק חברי ביריה יקבעו מה יעשו ואין ל"קיבוץ" להתערב. ביריה היא מקום טוב מבחינה משקית ולא נסכים ללכת למקום גרוע יותר!"
כיוון שבאזור לא היו קרקעות לחקלאות הרחיקו רוב החברים לעבוד ולשמור באזור ראש פינה, ורבים מחברי הקבוצה לא היו בה חלק גדול מהזמן. פרנסה נוספת מצאו בייעור ("יער ביריה") ובביצורים (המדינה ניצלה את התקופה שבין סיום מלחמת העצמאות וחתימת הסכמי שביתת הנשק כדי לבצר את גבול הצפון), והם הגיעו אפילו עד מרג' עיון בעבודות הביצורים. התשלום עבור עבודות ביצורים היה טוב ואתו הם הצליחו לרכוש טנדר.
וכך, התנכלויות ביטחוניות, עקירות נטועים, קשיים חברתיים ומחסור בעבודה היו מנת חלקו של הקיבוץ הצעיר שמספר חבריו הלך וקטן. בספטמבר 1946 קם קיבוץ חדש במרחק של 2 ק"מ מביריה, הוא קיבוץ שחר (פרטים – ראו 'עמודים' תשרי-חשוון תשס"ח -717), כבסיס לגוש חדש של הקיבוץ הדתי. ב"ידיעות מזכירות", (21.9.48) דווח כי: "אנשי ביריה הוותיקים הושיטו ידם בעצה ובעזרה. עליית קבוצת שחר הוציאה את כובשי ביריה מבדידותם ויש תקווה שגוש הקיבוץ בהרי הגליל יפתח אפיקים חדשים למפעלנו ההתיישבותי". אבל היחסים בין שני הקיבוצים ובעיקר בין ביריה לתנועה הגיעו למשבר קשה, כאשר התנועה קבלה אדמות באזור ספסופא, סמוך לגוש חלב, לא רחוק משני הקיבוצים. עקב כך, התקיים במזמו"ר דיון קשה למי למסור את האדמות - ליישוב החדש "שחר" או ל'ביריה', שעדיין לא זכתה לקרקע להקמת משק חקלאי באזור. יתכן כי ההחלטה להעביר את האדמות לקיבוץ שחר היא שהביאה, בסופו של תהליך, לפירוק קיבוץ ביריה. כותב על כך תושב המקום, שאול דגן: "חרה לנו (חברי ביריה) שהם הועדפו על פנינו, לא רק אנשי הסוכנות, אלא גם אנשי הקיבוץ הדתי... משעה שנודע לנו שלא נקבל אדמה נוספת לעיבוד בעמק החולה או באזור גוש חלב היה ברור שגם גורלה של ביריה נחרץ לשבט". למעשה, לאחר קום המדינה וההתארגנות הראשונית כבר לא היה צורך במצפים כמו ביריה. האווירה הקשה גרמה לרבים לעזוב; בקיץ 1948 התנהל דיון בין חברי ביריה הנותרים לתנועה, על פיזור אנשי הקיבוץ והצטרפותם לקיבוץ אחר. חברי ביריה רצו להצטרף לחבריהם (גרעין ה', ו') שיישבו מחדש את עין צורים לאחר החזרה מהשבי. התנועה עמדה על כך שיצטרפו לעלומים/סעד שהשתקמה ממכות מלחמת השחרור. במזמו"ר התלונן אדו מלר שהנהלת ביריה אישרה לחברי הקיבוץ "לצאת לחופש" אשר בסופו לא חזרו לביריה אלא עברו לעין צורים. גם עין צורים ננזפה על נכונותה לקלוט "מורדים" אלו. חברי הנהלת התנועה ראו בהפרות משמעת אלו סכנה לאחדות התנועה! בסופו של דבר הוקמה וועדה (כמה מפתיע!!) אשר בחנה מחדש את מצבה של סעד וגלתה שהוא השתפר וכבר אין צורך אקוטי בתגבור של חברי ביריה. עם האישור הועבר הקיבוץ על תכולתו (כולל פרה ועגלה) לעין צורים ומצודת ביריה נעזבה שוב.

במהלך העבודה ואיסוף המידע בארכיונים של עין צורים, הקיבוץ הדתי וביריה, חשתי שעד היום יש אצל חלק מאנשי ביריה משקע לא טוב. מה שיפה הוא שדווקא הם (גרשון שפט ואחרים) יזמו לאחר שנים רבות את שיפוץ המצודה והפיכתה למוזיאון חי ומרשים. אולי ראוי שילדי כיתה ח' העולים כל שנה לביריה בי"א באדר, ישמעו שהיה המשך הרואי לליל העלייה, של אחיזה בקרקע הגלילית לאורך שנתיים נוספות.

טירת צבי
חסר רכיב