תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

עצים מתנשקים

28/01/2008
עמודים שבט תשס"ח (720) 4
עצים מתנשקים בט"ו בשבט

על הקשר בין ט"ו בשבט, נהר הסמבטיון ועשרת השבטים

נילי בן ארי

מסעות בנימין מטודלה
"עם אור שחר, ביום לא עבות,
מעירו אשר עיר לא תשווה לה,
מרעיו שדברו בו טובות
משונאיו שדיברו דברי בלע...
אל דרכי נדודים יצא בנימין מטודלה.

...הוא הגיע אל כוש,
הוא עבר עד אל פוט,
הוא הגיע אל ה-סמבטיון,
הוא חונן את עפר עיר ציון,
הוא טיפס כרמלה...
כי נוסע גדול היה בנימין מטודלה
נתן אלתרמן


מתי והאם ישובו עשרת השבטים?
האמונה בשובם של עשרת השבטים נתפסה במחשבה החז"לית כשלב בגאולה העתידית, בימות המשיח. הגאולה נתפסת בדרך כלל כאירוע שמצפים לו, אבל יודעים שאף פעם לא יגיע. עד שבא רבי עקיבא ובתקופת מרד בר כוכבא הוא מכריז: "דרך כוכב מיעקב" (ירושלמי תעניות פ"ד), בר-כוכבא הוא משיח בשר ודם. בסנהדרין ק"י ע"ב אנו לומדים כי רבי עקיבא סובר שאל לנו להמתין לגאולה שמיימית כמו שובם של עשרת השבטים. כדי להיגאל יש להתארגן, להקים צבא, ולהביא את הגאולה בכוח הזרוע. ואומר שם רבי עקיבא: "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור".
בסיפורים העוסקים בעשרת השבטים מתפלגות הדעות באשר לשאלה מדוע לא חזרו עשרת השבטים להתאחד עם בני ישראל. מצד אחד נאמר שהם חלשים מאוד ומצפים ליום שהקב"ה יחזקם, ויוכלו לשוב לעם ישראל, ומן הצד השני ניצבת הדעה שהם חזקים מאוד ובעלי כוח פיסי, אבל כיוון שעדיין לא הגיע זמן הגאולה, הקב"ה הקיף אותם בנהר הסמבטיון, ובבוא העת יאפשר להם לצאת מארץ מגוריהם, וללחום את מלחמתו של עם ישראל שישוב לארצו.

לאן גלו עשרת השבטים?
בכמה פסוקים במקרא מוזכרים שמות של מקומות אליהם הוגלו עשרת השבטים: "ויגל את ישראל אשורה ויושב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" )מלכים ב´, יז, 5-6(.
המקומות הללו היו ודאי אתרים גיאוגרפיים באשור. במשך הזמן הם קיבלו נופך של מיתוס, והגיאוגרפיה הממשית הפכה להיות גיאוגרפיה אגדית.
השינוי מריאליה לאגדה הוא הכרחי, ונועד לענות על השאלה: מדוע אינם שבים לעמם ולמולדתם?
היסטוריונים או סוציולוגים יענו על שאלה זו בדרך ריאלית: יש להניח שהם התבוללו בעמי הסביבה. תשובה זו אינה מספקת מיסטיקנים ומאמינים. כך התפתחו אגדות רבות על מיקומם של עשרת השבטים במקום שלא ניתן להגיע אליו.

נהר הסמבטיון
"כי עליון עשה להם נסים ועצר את פלגי הנהר עד שעברו כולם... ועתה כאשר הם עתידים שוב לבוא, יעצור להם עליון שוב את פלגי הנהר שיוכלו לחזור..." (חזון עזרא יג לט-מז).
סיבה מרכזית שבעטיה לא ניתן להגיע אל עשרת השבטים היא נהר הסמבטיון המקיף אותם. על פי הספרות הקדומה שוכנים עשרת השבטים מעבר לנהר הסמבטיון. זהו נהר המרוחק מאד מארץ ישראל, ואי אפשר לחצותו. מסתורין אופפים את מקומו של הנהר, כמו את חידת עשרת השבטים עצמם.
נהר מיוחד ביותר היה הסמבטיון וקשור היה לימות השבוע, ושמו על שם יום השבת - סמבטיון.
בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין למדנו שהיה שוטף והולך בכל ימות השבוע וביום השבת שוקט ואילו ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו מספר כי טיטוס "ראה נהר שכדאי לספר על טבעו. הוא זורם בין ארקאא - עיר בממלכת אגריפס, ובין רפינאה, ויש לו סגולה מפליאה, כי בשעה שהוא זורם, מימיו מרובים וזרמו אינו עצלן כלל וכלל, ואז מתייבש המעיין בבת אחת, ובמשך שישה ימים מראה המקום יבש לגמרי. וביום השביעי, הוא חוזר ומזרים מימיו, וכאילו קודם לכן לא אירע כל שינוי. ותמיד שמר הנהר בדיוק על הסדר הזה, ומשום כך נקרא "נהר של שבת", וקראו לו כך על שם היום השביעי הקדוש ליהודים".
עדות נוספות על הסמבטיון מוסר לנו אלדד הדני. אלדד הדני הינו נוסע שחי במאה התשיעית וייחס עצמו לשבט דן. באשר לזהותו האמיתית, נחלקו החוקרים. יש שאמרו שהוא מתחזה, יש שאמרו שהוא קראי, רבים סברו כי מוצאו מהפלשים.
באמצעות סיפורי אלדד הדני לבשה האגדה הקדומה דמות של מציאות קיימת ומוחשית, שהיא חלק מחייו הלאומיים ההיסטוריים של עם ישראל. סיפוריו על עשרת השבטים החיים במציאות של חופש מכל עול ועמים רבים כפופים להם, נתנה ליהודים בגלות תחושה שהמציאות הגלותית המוכרת להם היא נחלת מיעוט קטן בעם. רוב העם, אי שם מעבר להרי החושך, יוצר תרבות, מושל על עמים אחרים, בעל צבא אדיר, ומוכן בבוא העת לחוש לעזרת המיעוט הנדכא בארצות הנצרות והאסלאם.
בספרו, עוסק אלדד הדני, בתולדותיהם, ארגונם ואורח חייהם של עשרת השבטים. סיפוריו זכו לתפוצה רבה מאוד בקרב היהודים.
ספורים על עשרת השבטים מופיעים אצל נוסע נוסף בשם דוד הראובני, המייחס עצמו לשבט ראובן. אלדד הדני ודוד הראובני מספרים על שתי ממלכות יהודיות: ממלכת בני-משה, וממלכת גד, אשר, דן ונפתלי. שתי הממלכות הופרדו על ידי הקב"ה על ידי נהר שוצף כדי שלא יוכלו להתאחד ולהביא את הגאולה שלא בעתה.

אני מאמין בביאת המשיח
בשאלה שהופנתה מקריאון אל הגאון ר' צמח בבבל נאמר: "נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד: דן, נפתלי, גד ואשר...". הגאון כותב שמקצת דבריו של אלדד "היו מופלגין", אולם אינו חולק על היותו בן עשרת השבטים.
חברתם - אידילית, טהורה, קדושה. שורה שם אווירת שלום. בני יששכר מגדלים בהמות טהורות בלבד. על היסוד הצבאי אחרים בעיקר בני שבט דן.
אלדד הדני לא אמר מפורשות את שהכל הבינו מדבריו: עתידים בני השבטים ללחום את מלחמותיו של המשיח ולסייע בהבאת הגאולה.
מכאן ואילך, קשור דימוי הגאולה בהופעת עשרת השבטים, ומזמן העלמם של עשרת השבטים ועד להופעתה של התנועה השבתאית, נעשה עניין הופעתם של עשרת השבטים חלק מכל התעוררות משיחית.
בשנת 1240 לספירת הנוצרים (ה' אלפים לספירתנו), עם פלישת המונגולים לאירופה והאימה שהטילו, זיהה זרם בנצרות את המונגולים עם אגדת עשרת השבטים, על פי פרק ל"ח ביחזקאל המדבר על הופעת גוג ומגוג - עם מוזר העתיד להופיע בקץ הימים וללחום את מלחמת הקץ... גם המקובל הידוע אברהם אבולעפיה זיהה במונגולים את צאצאי עשרת השבטים, ועלה במיוחד לארץ בשנת 1260, בהיותו בן 20, כדי לחזות באחיו האבודים שבים ומביאים אתם את הגאולה.
היו עוד רבים שבעקבות סיפורי אלדד הדני התייחסו לתפקידם של עשרת השבטים. רבי בנימין מטודלה (1165), ערך מסעות בעקבות סיפוריו. דון יצחק אברבנאל, במאה השתים-עשרה בספרד, כלל את עשרת השבטים בתכנית המועידה להם תפקיד פעיל בדברי הימים של עם-ישראל, בזמן הגאולה.
רבי עובדיה מברטנורא מצהיר, במכתב מירושלים בשנת 1448, כי חקר ודרש בעניין הסמבטיון, ולא עלה בידו להשיג כל מידע מוסמך. רבי אברהם בן אליעזר הלוי המקובל הירושלמי מזהה את שבטי גד ודן עם הפלשים של אתיופיה בשנת 1528.
כמובן שגם השמועות על מלכות יהודי בכוזריה (ריה"ל, ספר הכוזרי), עוררו תקוות רבות להתחדשות מלכות ישראל.
תפקיד תעמולה מובהק מילאו סיפורי עשרת השבטים בימי שבתי-צבי, במאה השבע עשרה. באיגרת נביאו נתן העזתי, נאמר על שבתי צבי שהוא עתיד ללכת אל עשרת השבטים שמעבר לסמבטיון, ולהביאם לארץ-ישראל. האיגרת שנכתבה כביכול על ידי עשרת השבטים, נערכה על פי סיפורי אלדד הדני, והופצה ברבים על ידי חסידי שבתי-צבי.

חציית הסמבטיון – בט"ו בשבט
בסיפור העממי אנו פוגשים את השליחים המבקשים אחר מושיע מארץ עשרת השבטים. חיפוש זה מבטא את משאלותיה של חברת מיעוט נרדפת להצלה פלאית. כיצד חצו השליחים את נהר הסמבטיון?
על רבי מאיר ש"ץ, מחבר "אקדמות מילים", אנו שומעים כי חצה את הסמבטיון בעזרת השם המפורש, במטרה להביא חכם מבני משה לאירופה, כדי שיסייע לו לנצח את הכומר בויכוח.
באגדה אחרת מספרים על תלמיד חכם שיצא בשליחות חברי קהילתו שהיו נתונים בצרה, תחת שלטון עריץ. בני העדה בקשו למצוא סיוע אצל בני משה. בדרך לא דרך הגיע אליהם השליח, והללו אמרו לו שאינם יכולים להושיעו, שכן טרם הגיעה שעת הגאולה. ביקש החכם לחזור לארצו, ולא היה יכול.
אמרו לו בנות משה: אם רצונך לחצות את הנהר, עליך לחכות עד ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, ואז תטפס על אחד העצים שעל גדות הנהר. כאשר יסתופפו האילנות בשתי גדות הסמבטיון על מנת להתחבק ולהתנשק זה עם זה, תוכל לעבור מעץ לעץ, ותגיע לעבר השני של הנהר. המתין החכם ועשה כאשר יעצו לו העלמות.
בסיפור אחר נקלע השליח שהיה בארצם של בני משה, באקראי, למועד ט"ו בשבט, וכך הצליח לחזור לארצו: באחד הימים הגיע השליח ליד נהר שמימיו עזים וזועמים, קשר את חמורו וטיפס על עץ שעמד בשפת הנהר, כדי לשכב לנוח בין ענפיו. אותו לילה חל ט"ו בשבט, ומנהגם של העצים בלילה זה לנשק איש את רעהו, ולברך זה את זה בברכת "שנה טובה". בחצות הלילה זז העץ ממקומו וריחף באוויר מעל הנהר, ויעבור לצדו השני כדי לנשק את חבריו העצים. בשעת מעשה התגלגל החכם מעל לעץ, וייפול אל אחד העצים מעבר השני של הנהר, ולא הרגיש החכם בנפילה.

תקווה לשובם של גיבורים עצומים
גם המשורר נפתלי הרץ אימבר, מחבר התקווה, שם לבו לתעלומת עשרת השבטים, ובשירו "בני משה" הוא מייחל לגאולה שתגיע בעזרת היהודים האדמונים - בני משה – מלומדי המלחמה, יודעי הקרב, פרשים קלים, גיבורים עצומים:
בְּנֵי מֹשֶׁה
אוֹ
הַיְּהוּדִים הָאֲדֻמִּים

מֵעֵבֶר לִנְהַר סַמְבַּטְיוֹן בְּאֶרֶץ עֲרָב,
בְּנֵי מֹשֶׁה הַיְּהוּדִים הָאֲדֻמִּים,
מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, יוֹדְעֵי קְרָב,
פָּרָשִׁים קַלִּים, גִּבּוֹרִים עֲצוּמִים,
כֵּן קָרָאתִי הָרָשׁוּם בִּכְתָב
עַל הָאוֹבְדִים וְהַנִדָּחִים בֵּין הַלְּאֻמִּים...

מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה,
לְמִדְּבָּר עֲרָב עַתָּה אָעוּפָה,
עִמָּם אָגוּרָה, בְּאָהֳלָם אֶשְׁכּוֹנָה,
לַמֵּד יָדַי לַקְּרָב, לְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה,
לָמוֹ, לְמֵרָחוֹק אֶשָׂא דֵעִי,
הֲגִיגִי יֵדְעוּ, יָבִינוּ לְרֵעִי.
...
מִי יִתְּנֵנִי בֵּין יוֹדְעֵי הָעִתִּים,
אוֹ לִרְאוֹת כְּאַחַד הָרוֹאִים
אֵיפֹה בְנֵי מֹשֶׁה נְחִתִּים,
גִּבּוֹרִים, רוֹזְנִים, קְצִינִים וְשׁוֹעִים.
אֶדַּדֶּה אַרְצוֹת סִינִים וְכִתִּים,
עַד אֶמְצָא אֵיפֹה הֵם רוֹעִים,
לָהֶם אֶפְתַּח סְגוֹר לְבָבִי...
שִׁירִי יִשְׁמְעוּ, מַנְגִּינוֹתַי יָבִינוּ.
לִגְאֹל עַמָּם לַעֲלוֹת יָהִינוּ.
...
אַתֵּנָּה חֲסִידוֹת פּוֹרְשׂוֹת כְּנָפָיִם,
עֵת תְּעוּפֶינָה שָׁמָּה, תֵימָנָה,
מִשּׁירַי שַׁרְתִּי לְצִיּוֹן וְלִירוּשָׁלָיִם,
לִבְנֵי מֹשֶׁה הָבִיאוּ מַתָּנָה.
קוֹל "בַּרְקָאִי" עַל שְׁפָיִים,
אָז יָבִינוּ קוֹל הָרְנָנָה,
סַפֵּרְנָה לָמוֹ – וַאֲסַלְּדָה בְּחִילָה –
כִּי רַק לָמוֹ, לָמוֹ נוֹחִילָה.


סוף דבר
הסתכלו סביב, הביטו בעצים המתחילים ללבלב, האם הם מרכינים ראש אל ראש? האם הם נושקים זה לזה? הביטו וזכרו את ההולכים לארצות רחוקות ואת אחינו, בני עשרת השבטים האבודים.


טירת צבי



חסר רכיב