תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לעבדו ולשמרו

28/01/2008
עמודים שבט תשס"ח (720) 4
לעבדו ולשמרו
עמוד ראשון

אודי תמיר

העבודה והשמירה שנצטווינו עליהן עוד לפני הגירוש מגן העדן אינן בכדי
המגע עם האדמה, החפירה והטמנת הזרע, התמזגות האדם עם החומר ממנו נברא ואליו ישוב מהווים שותפות אמיתית של שלמות, התמזגות ולקיחת אחריות על תיקון אדם ותיקון עולם
אודי תמיר על הקשר בין שם לאדם ולאדמה

אחד הסיפורים האהובים על סבי עליו השלום שקנה לו מקום בלבי, היה הסיפור כיצד בחר את שם משפחתו העברי – בן אפרים. וכך היה המעשה; סבי, שעלה ארצה בשנת 1934 וזכה להיות ממקימי קיבוץ דליה קשר את גורלו כדרכם של החלוצים עם אדמת הארץ וייסד את ענף המטעים; במו ידיו הכשיר את האדמה ספוגת הסלעים והשמש לקלוט את עצי הפרי הרכים והלא מותאמים בעליל לאקלים הארץ. היו שם ממיטב נשירי ארצות אירופה הקרות – משמש, תפוח, שזיף וחבוש. כמו החלוצים שעלו מארצות מזרח אירופה כך היה גם גורלם של העצים – להיצרב בשמש הלוהטת בשם האמת הציונית הקדושה והפרחת השממה.
כחלק מתהליך הלידה מחדש שלו בארץ ישראל, התחבט והתלבט סבי באופן טבעי בסוגיית החלפת שם המשפחה. התחבטויותיו בבחירת השם שילווה את צאצאיו מכאן ואילך נעו בין "חבושי", "שזיפי", "תפוחי" או "אגסי"... לשמחת כולנו, רצה הגורל אחרת.
מאז שעמדתי על דעתי הייתה ההליכה המשותפת לגיוסי הקטיף באותם המטעים חלק מנוף ילדותי. אמנם אגסים, חבושים ומשמשים כבר נעקרו כיוון שלא צלחו, אך תפוחים היו גם היו עד שבשנת 82' ביום סתיו אחד ראיתי כיצד עוקרים גם אותם ובמקומם צומחות כפטריות בריכות אגירה וחמצון של מפעל הדטרגנטים האימתני שארובותיו נטועות באדמה וראשן בשמיים.
קלקול ההרמוניה
בכל שנה לקראת ט"ו בשבט אני נדרש, בדרכים שונות, לקשר שלנו אל הטבע – העצים, האדמה, העולם... אותו קשר נצחי שהחל במעשה בראשית עת הושם האדם בגן העדן: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב 15) . האל המתואר במדרש (ויקרא רבה כ"ה ג') כנוטע עצים בגן העדן כפעולה ראשונית מצווה אותנו "לעבדה ולשמרה" – להיות מחוברים לטבע ומחויבים כלפיו . מהי מהות החיבור? מציע רבנו בחיי בפירושו לפסוק זה: "...לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והייתה פרנסתו מעצי הגן...והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב...". אכן, תיאור נפלא, הרמוניה מושלמת בין האדם לטבע האלוקי, עבודה שהיא שעשוע תמידי, סיפוק כל הצרכים הבסיסיים של האדם מאותו הגן ללא מאמץ כלל. התפיסה הרווחת בנוגע לקשר של האדם עם הטבע גורסת כי לאחר הגירוש מגן העדן התקלקלה אותה הרמוניה ששררה בגן העדן ואין היא יכולה לשוב עוד; גזר דינו של האדם הינו: "... בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, 17) – קשר של מאבק ומאמץ לשרוד כאן על פני האדמה.
טעם הזיעה
בראשית המאה הקודמת נדד כאן על פני האדמה הזאת יהודי בשם א.ד.גורדון שכתב את הדברים הבאים על החיבור שבין האדם לטבע: "... תיקון ה'אני', התחדשותו ותחייתו לא יבואו אלא מתוך מקורו הראשון, מתוך הטבע. ובזה אין הבדל בין 'אני' פרטי ובין 'אני' של אומה. אולם הדבר הזה קשה מאוד ורחוק מאוד, קשה במידה שאין לשער ורחוק במידה שאין רואים צורך לשער. מצד אחד, הטבע אינו יודע פשרות ואינו אוהב חצאיות. בא אתה לבקש תיקון לעצמך, לחדש את רוחך, לאחד את קילוח חייך עם זרם הים הגדול של החיים העולמיים – טוב, בוא! אבל בוא תבוא כולך והתמכר לו כולך, בלי שיור כל שהוא. שנה תשנה את חייך ובראת לך חיים חדשים בהחלט, חיי טבע, חיי עולם, השתתפות שלימה עם הטבע ועם כל אשר בו בחיים, ביצירה, בצער, בשירה ".
אני רוצה להציע קריאה אחרת מעט (וגורדונית מעט) של הפסוקים מבראשית. העבודה והשמירה שנצטווינו עליהן עוד לפני הגירוש מגן העדן אינן בכדי; רק העבודה הפיזית, המאמץ והזיעה הם שמקנים משמעות לקשר הסיזיפי לכאורה עם הטבע. המגע עם האדמה, החפירה והטמנת הזרע, התמזגות האדם עם החומר ממנו נברא ואליו ישוב מהווים שותפות אמיתית של שלמות, התמזגות ולקיחת אחריות יחד ועם העולם על הוספה והשלמה, על תיקון אדם ותיקון עולם.
קריאתו של גורדון חזקה ורלוונטית מתמיד – עלינו להפוך את כיוון הגלגל: להחזיר נטיעות ולצמצם ארובות. יתרה מזאת, עלינו לעשות זאת במו ידינו. הדבר היה ברור לסבי וחבריו – הקשר לאדמה ולטבע הוא בסיס הקיום, הוא החול המתקדש ומקדש בעצמו.
ואם תשאלו לגבי השם הנבחר... סבי בחר להקרא בן אפריים, על שם אביו שנרצח בשואה. צמוד לחלקת ה"משמש" (שאין בה יותר משמש אך השם נותר...) נטע חורשה הנקראת בפי הילידים "גן הורים". והרי זה כל הסיפור מבראשית ועד היום – אדם וגן לעבוד אותו ולשמרו.
חסר רכיב