תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קיבוץ כהלכה

24/12/2007
עמודים טבת תשס"ח (719) 3
קיבוץ כהלכה

מתש"ח עד תשס"ח
כתבה שלישית

פרקים רבים בביוגרפיה של הקיבוץ הדתי נותרו עלומים וחסויים. מאבקים עזים שהסתיימו בקול ענות חלושה, קיבוצים שלא הצליחו להיאחז בקרקע הסרבנית, קרבות שנותרו כלואים בדפים שאין איש מדפדף בם
בשנת השישים למדינה נעלה יחד עם נחום ברוכי, איש בארות יצחק וחוקר תולדות הקיבוץ הדתי, כמה מן הפרשיות העלומות הללו. והחודש - על שני עימותים של הקיבוץ הדתי מול הרבנות הראשית

כותרת: קיבוץ - כהלכה
כותרת משנה: הקבוץ הדתי נגד הרבנות הראשית
(פתיח)
הקיבוץ הדתי יצא למאבק גלוי ברבנות הראשית בכבודה ובעצמה
חברי הקיבוץ עצמם רחשו לרבנות כבוד ורצו בחיזוק מעמדה הציבורי
אלא שכלי המלחמה שעמדו לרשותו היו לא יותר מאשר עוד גלוי דעת בעיתון הצופה
על מה ולמה הוגש הבג"ץ
נחום ברוכי מרחיב על שני עימותים: גיוס בנות לצה"ל ופרשת משחטת מרבק


לא מכבר נקלע הקיבוץ הדתי לנסיבות שאילצו אותו לעשות יד אחת עם גורמים אחרים ולקרוא תגר על הרבנות הראשית באמצעות הבג"צ, על שהיא מועלת בתפקידה הלאומי כמנהיגת חיי הדת במדינה היהודית, ומייצגת מגזר מסוים בלבד. וכבר היו דברים מעולם, והדברים רשומים בספרי הזיכרונות. ברשימה זו יסופר על שתי פרשיות בהן יצא הקיבוץ הדתי בריש גלי כנגד המוסד הרבני המכובד - חוק גיוס הנשים והקמת המשחטה הדרומית 'מרבק'.
גיוס הנשים לשירות הביטחון
בעת הגיוס הכללי במלחמת העצמאות, הפכה סוגית שירות הנשים לבעיה, כאשר בתוך הנקראים לשירות נמצאו גם הנשים ומיד התעוררה שאלת שירותן של בנות דתיות במסגרות שלא גילו התחשבות בצרכיהן. ראשי הפועל המזרחי השתדלו להגיע להסדרים שונים עם גורמי הצבא, על מנת לאפשר את שירותן, אלא שמפקדי היחידות לא תמיד נטו לשתף פעולה, חרף הסיכומים ברמה הפוליטית. אולם, בחוק שירות הביטחון תש"ט, כבר נכלל סעיף שאפשר לשר הביטחון לפטור כל אישה שתדרוש זאת מטעמי מצפון או דת.
בסתיו 1948 הוקם הנח"ל, כמסגרת שירות לגרעיני ההתיישבות של תנועות הנוער. על הנחלאים הראשונים נמנו גם חברי גרעין ז' של בני-עקיבא, שהוצבו אחרי הטירונות בטירת צבי, כפי שדווח למזמו"ר במרחשון תש"ט (10.49).
התנועה קבלה את ההסדר החדש בברכה, היות וכבר הבינה שלא תיבנה מהעלייה ההמונית וזיהתה ביחידה החדשה מענה למצוקת כוח האדם שהורגשה במשקים. ואמנם, אחרי הפלוגה הראשונה באו אחרות ועד מהרה היה מסלול השירות בנח"ל לדרך הראשית לנוער הדתי. גם הפועל המזרחי עודדה את ההליכה בה מפני שהבינה שזאת האפשרות היחידה להבטחת מסגרת דתית בצבא. אז התברר שבנות רבות מנצלות את החוק 'המשחרר את הבנות הדתית לפי הצהרתן מכל חובת שירות' והגרעינים נשארים ללא בנות.
בסתיו 1949 קבלה ועידת הפועל המזרחי החלטה המברכת את יחידות הנח"ל "הצופנות בתוכן ברכה רבה מבחינה חלוצית ממלכתית". מלכתחילה דרשה התנועה להחליף את חובת גיוס הנשים בשירות חובה לעבודה ולאימונים במשק (ש"ל), אולם כל עוד זה לא נעשה, קראה לכל צעירה שומרת מסורת, להתגייס ליחידות הדתיות של הנח"ל. הקיבוץ הדתי ברך על ההחלטות ופירש אותן כתמיכה בלתי מסויגת בשירות בנות בנח"ל. ברם, הכרזות לחוד והגשמתן לחוד. אחרי הוועידה, נכנעה המפלגה ללחצי המתנגדים לשירות צבאי מכל וכל והחליטה שלא לחייב את החברות להתגייס במסגרת זו. מחדל זה החריד את הקיבוץ הדתי משלוותו והוא יצא מיד בהכרזה: "אי התגייסות של הבנות מהווה חבלה רצינית במאמץ המלחמתי של המדינה, ועלולה לגרום להתפוררות הגרעינים ההתיישבותיים של הנוער הדתי". המזכירות הפעילה פרסמה על דפי עיתון "הצופה" גילוי דעת תקיף, שקרא "לכל צעירה בגיל גיוס" להתעלם ממוציאי דיבת הנח"ל ולנהוג כיאה למעמדה במדינה, "מעמד של אזרח שווה זכויות וחובות".
כל עוד התנהל הויכוח בתוך התנועה, הוא לא עורר תשומת לב רבה ונשאר נחלתם של חוג קוראי "הצופה", ברם, לשנה הבאה יצא הפולמוס אל הבמה הציבורית. מאמצי המפלגות הדתיות להשיג לנשים פטור מלא משירות בכל צורה שהיא, הביאו באביב 1951 את הרבנות הראשית לפרסם פסק הלכה בלשון זו: "... אחרי בירור המצב, מפרסמים דעת תורה שגיוס נשים, אפילו פנויות, במסגרת צבאית – אסורה בהחלט!". האיסור הגורף הוציא את הקיבוץ הדתי למאבק גלוי. הפעם לא היה מדובר במוסד פנים מפלגתי אלא ברבנות הראשית בכבודה ובעצמה, שחברי הקיבוץ עצמם רחשו לה כבוד ורצו בחיזוק מעמדה הציבורי. אלא שכלי המלחמה שעמדו לרשותו היו לא יותר מאשר עוד גלוי דעת בעיתון "הצופה", שבו הביעו צער על שהרבנות הראשית הכריזה איסור גורף על גיוס נשים בכל מסגרת לרבות בנח"ל. "איסור זה מטיל דופי על שמן הטוב של אותן הבנות אשר שרתו בעבר ומשרתות כיום ביחידות הצבא השונות". עוד נאמר בו שהמזכירות משוכנעת, שהאיסור נוגד את שאיפותיה של היהדות הדתית, כציבור השותף לבניין המדינה ועיצוב דמותה והיא גזירה שאין רוב הציבור והציבור הדתי יכול לעמוד בה. כלומר, הקיבוץ הדתי האמין שהוא מייצג את דעת רוב הציבור והציבור הדתי ומכוח זה העיז פנים נגד הרבנות .
בעלון הפנימי הבהירה המזכירות הפעילה, שביקורתה מופנית לרבנות, שלא למדה את הנושא לפני שאסרה גיוס אפילו לנח"ל, שנחשב כהסדר חיובי ונתמך על ידי מוסדות הפועל המזרחי. "אין אנו יכולים להבין את הפרסום כפסק הלכה, אלא כחוות דעתם של הרבנים הראשיים בשאלה ציבורית חברתית". עוד הוסיפו והסבירו, שמה שהניע אותם לצאת חוצץ הוא שכנועם ש"דעת התורה אינה עולה בקנה אחד עם תעודתה של היהדות הדתית בימינו, כציבור הבונה את המדינה ומעצב את דמותה" .
כאמור, הפעם יצאו הדברים מן החצר הפנימית של הפועל המזרחי אל רשות הרבים של העיתונות. "הארץ" פרסם כתבה מפורטת תחת הכותרת "תסיסה ביישובי הקיבוץ הדתי ותביעה לפרוש מהחזית הדתית המאוחדת" ומעריב מסר על "משבר בקיבוץ הדתי" . התסיסה הביאה זרם של תגובות זועמות על עזות המצח של הקיבוץ. המזכירות הפעילה בקשה לפרסם דברי הסבר אך מערכת "הצופה" סירבה לקבלם .
צוריאל אדמונית, הפרשן האידיאולוגי של הקיבוץ הדתי, חשש מפני אי הבנות בבית פנימה ומפרשנות מוטעית למהות העימות, שעלול להוביל לזלזול בקיום מצוות, חלילה, והוא הוסיף והתריע: "אחריות גדולה רובצת עלינו, שיחד עם מרד זה נגביר בתוכנו את יראת שמים ויראת החטא, ונדע שרק מתוך שלמות קיום התורה ומצוותיה נוכל לעמוד לפני דין היסטוריה על שפגענו במרות הרבנות".
הפולמוס התחדש בקיץ תשי"ג, כאשר הכנסת דנה בחוק השירות הלאומי, שבא לתקן את חוק שירות הביטחון תש"ט. הקיבוץ הדתי כדרכו, תמך בחוק, והפועל המזרחי הצביע נגדו. אחרי דיון סוער במזמו"ר, פורסמה הודעה המביעה אכזבה מעמדת הפועל המזרחי, שהיה שותף לניסוח החוק אך ציית להחלטת הרבנות והצביע נגדו.
"ראינו בחוק זה דרך נאותה לשתף בשירות המדינה את הבנות הדתיות אשר שוחררו משירות צבאי רגיל... אין אנו מבינים את הרבנות אשר נזעקה פתאום למלחמה בחוק, אולם אף פעם לא הסבירה ליהודים דתיים כי אסור לבנותיהם לעבוד בבתי חולים, בעבודה סוציאלית, במשרדים, או במשקים חקלאיים. בחרדה אנו עוקבים אחרי הנטייה המסתמנת בחוגי הרבנות הראשית ללכת בעקבות מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, להכריז על דעות חבריה בענייני הציבור הפוליטיים כעל הוראת הלכה... קיים חשש רציני כי הוא עלול לגרום מבוכה ביחס לסמכות הרבנות בכלל" .
משחטת מרבק
העימות הבא בין הקיבוץ הדתי והרבנות הגיע רחוק יותר, ומעשה שהיה כך היה. בסוף שנות החמישים יזמו ארגוני הקניות הקיבוציים והמושביים והמועצות האזוריות בדרום, הקמת מפעלים לשירות המשקים ולעיבוד התוצרת החקלאית, במטרה לחסוך בהוצאות תיווך ולזכות ביתרונות הגודל. מדובר במפעל התערובת 'מתמור', במשחטה לעופות 'מעוף' ובית המטבחיים 'מרבק'. יוסף וולף נרתם לפרויקט מטעם קבוצת יבנה ונציג המושבים היה יגאל הורוביץ מכפר ורבורג (לימים שר האוצר). השניים החלו ללמוד את הנושא ותוך כדי חיפוש פתרונות לבעיות הצפויות, נתקלו במכשול בלתי מוכר, הנקרא 'שחיטת חוץ'.
"הלכנו לרבנות הראשית להודיע שאנחנו מקימים מפעל אזורי לבשר לאזור המרכז והדרום ואנחנו מבקשים הכשר", סיפר יוסף וולף, "והם סרבו. למה? כי זה 'שחיטת חוץ'". האיסור על 'שחיטת חוץ' הוטל בזמנים בהם לא ניתן להתחקות אחרי מקור הבשר ודרכי הובלתו והיה חשש מבוסס לזיוף הכשרים. בהסתמכה על תקנה קדומה זו סירבה הרבנות להתיר את הובלת הבשר מקרית מלאכי לבני ברק ולתל אביב. אולם במאה העשרים פג תוקפו של נימוק זה. בכל העולם הובילו בשר לאורכן ולרוחבן של יבשות והסדרי הפיקוח על הכשרות היו מקובלים. גם מדינת ישראל עצמה ייבאה בשר קפוא מארגנטינה ומאתיופיה (אינקודה) והכל תחת השגחה למהדרין.
מסתבר אפוא, שאת הסיבה לסירוב יש לחפש במקום אחר, והוא הכלכלי, שהרי עוד בעיירות פולין היוו המיסים הקהילתיים על השחיטה מקור הכנסה חשוב לקהילות ומי מוכן להשמיט מידיו תרנגולת המטילה ביצי זהב?
יוסף ו. נפגש עם הראשון לציון, הרב יצחק ניסים, שנטה להסכים, אך העדיף להימנע והפנה אותו אל ראש מחלקת הכשרות. ח"כ שמחה פרידמן (טירת צבי) והשרים שפירא וחזני השתדלו אצל הרבנות והעלו חרס בידם. "ואז באנו לספיר ולדיין (שר האוצר ושר החקלאות) והצעתי שניקח את עו"ד גדעון האוזנר, שהייתה לו הילה אחרי משפט אייכמן ונגיש בג"צ נגד הרבנות הראשית. הם חשבו שאני משוגע..." הפוליטיקאים חששו מפני נפילת הממשלה, וסוגית 'מרבק' לא נראתה להם חשובה עד כדי כך.
קיץ תשכ"ד (1964) היה לוהט במיוחד. בסיוון נקראו נציגי הקיבוץ הדתי אל הרב הראשי אונטרמן כדי לשמוע מפיו את התנגדותו לביטול האיסור על 'שחיטת חוץ'. חודש אחר כך התחייבה החברה הדרומית כלפי הרבנות על אימוץ תנאיה להפעלת המשחטה, אך ללא הועיל. לאחר כמה ימים פנה עו"ד האוזנר אל הרבנות הראשית וביקש הסבר מדוע דחתה את הבקשה למתן הכשר ארצי.
המשך העימות לא כל כך ברור. יוסף וולף זכר שהוגש הבג"צ "והשופטים נתנו סטירת לחי לרבנות", אולם מפרוטוקול המזכירות הפעילה מסתבר שכנראה עכבו את הפניה, במטרה למצות את המשא ומתן . בינתיים החליטה החברה להפעיל את המשחטה באמצעות שוחטים ומנקרים מנטורי קרתא, שאינם חשודים על ענייני כשרות. לכך לא היה הקיבוץ הדתי יכול להסכים, שכן, משמעות הדבר הייתה הרס מערכת הכשרות הארצית. כנס של רבנים יצא בקריאה אל המשקים הדתיים למשוך ידיהם מהמפעל המפעיל 'שחיטה אלמונית'. כעת דרשה המזכירות הפעילה מ'מרבק' להפסיק את התרגיל הלא מכובד ומשלא נענתה, הורו ראשי המועצות האזוריות הדתיים לנציגיהם לפרוש מהנהלת החברה .
סוף סוף הבינו כל הצדדים שיש לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסו ונפגשו לישיבה מרתונית שנמשכה שלשה ימים ולילות, בסופה נחתם מסמך מוסכם על כל הצדדים, לפיו תוצרת 'מרבק' ו'מעוף' הותרו לשיווק ארצי, ובא לציון גואל.

בארות יצחק





חסר רכיב