תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אלה שמצילים את העולם

24/12/2007
עמודים טבת תשס"ח (719) 3
"אלה שמצילים את העולם"

ו. גולידובה
תרגום מרוסית: ד"ר אלכס ואורית גנדלמן
כתבה שפורסמה בעיתון בעיר 'איביה' בבלרוס


"בלילה חשוך וקר בשנת 1942 נשמעה דפיקה בחלונו של סטניסלב פוזניאק
בעל הבית הציץ בזהירות החוצה
כשראה אדם מוכר פתח את הדלת
האורח הלילי נכנס לבית עם חבילה עטופה בשמיכה חמה"
סיפורה של אסתר רמיאל ושל מצילתה ינינה ליכורד כפי שסופר, ברוסית,
לתושבי הכפר איביה בבלרוס

בצילומים שצולמו ב- 4/3/1945 עבור משפטי נירנברג, בזמן פתיחת הקברים ביער ליד הכפר סטונביצ'י, במקום בו השמידו הנאצים בחייתיות 2,524 אנשים - למעשה את כל הקהילה היהודית של איביה, עומדת בחזית, באחד מן הצילומים, ילדה קטנה בכובע לבן ומאחוריה הבור שבו זרוקים שלדי הגופות...

זאת הילדה שלנו
תמרה בורודץ', שכנתנו בעבר וכיום אזרחית ישראל הכירה, אחרי עשרות שנים, את הילדה חסרת השם והביאה את הצילום לאיביה. תושבת הכפר המבוגרת ינינה סטניסלבובנה ליכורד התרגשה וקראה: "הרי זאת הילדה שלנו!!" וכך נתגלתה העלילה; עצובה, מרגשת, מחרידה ובאותו זמן גם מחזקת.
בלילה חשוך וקר בשנת 1942 דפקו בחלון של סטניסלב פוזניאק עם נר ביד. בעל הבית הציץ בזהירות החוצה, וכשראה אדם מוכר פתח את הדלת. האורח הלילי נכנס לבית עם חבילה עטופה בשמיכה חמה.
"המכרים שלך", הוא אמר, "ביקשו שהילדה הזאת תהיה אצלכם בחווה עד שהגרמנים יעזבו". הוא הסיט את השמיכה וממנה נגלה ראש קטן ובלונדיני. סטניסלב נאנח בהקלה לנוכח העובדה שלא היה זה שיער שחור ומתולתל. אולם הילדה פתחה זוג עיניים גדולות תנכיות... באותו רגע סטניסלב אבד שיווי המשקל. כולם ידעו מה מצפה למי שנותן מסתור ליהודים... ולמשפחה יש תשעה ילדים קטנטנים משלהם.
המחשבה הראשונה הייתה לסרב. אך לאחר שהביט בילדיו הישנים משהו נלחץ לו בחזה למראה הילדה האומללה. הוא רק שאל של מי הילדה ומהיכן.
הילדה בת השלש הייתה ממשפחת לוין, שהתגוררה לפני המלחמה בעיירה טרבי. לאב הייתה חנות (הוא נפטר ב-1940). דוד מצד אבא היה בעל בית מרקחת; אותו לא לקחו הגרמנים, מסיבה לא ברורה, כאשר אספו את כולם לגטו באיביה. על ידי תשלום לשני שוטרים ביקש להציל את גיסתו עם הילדה. הם הצליחו להבריח מהגטו רק את הילדה הקטנה, והחליטו להחביא אותה אצל משפחה מרובת ילדים ב"סטונוביץ'" (חווה ליד איביה). כך, הייתה אסתר לוין (היום רמיאל) לילדה העשירית של משפ' פוזניאק. ארבעה ימים היא רק בכתה. אחר כך שאלה: "איפה אמא שלי, סוניה? היא אמרה שתבוא לקחת אותי".
כדי שתהיה דומה לילדיהם, ציווה סטניסלב פוזניאק על אסתר לשתוק בנוכחות זרים, לימד אותה להצטלב ולהתפלל בפולנית. ינינה - הבת הבכורה בת החמש עשרה השגיחה עליה כל הזמן.
כשהלכה לחלוב פרות - היא שמה את הילדה בתוך שמיכה, בשדה החביאה אותה בתוך שק.
ינינה לימדה אותה לפחד ממילה יחידה – גרמנים. "גרמנים" - אמרה ינינה ואסתר הייתה מתכווצת ונופלת לתוך הדשא, לתוך החול - או רצה לגומחה ליד התנור ובאמת הופכת לבלתי נראית.
הילדה התרגלה למשפחה, היתה שקטה ורגועה כאילו משלהם. רק המלאך השומר שלה, ינינה, ידעה שאסתרק'ה (זה היה השם המקורי שינינה ידעה) נכנסת מדי פעם לתיבת הבגדים, מקום בו נמצאה השמיכה של אמה בה הביאו אותה, מתחפרת בתוך החפץ שעדיין מכיל את הריח של הבית - ובוכה.
איש לא ידע שבמשפחה מסתירים ילדה יהודיה... למשפחה היה שכן רע לב שהצליח להבין משהו ובחווה הופיעו גרמנים. את אסתר החביאו בדיר הכבשים... אסתר שתקה כמו אילמת. במשך שנתיים וחצי כל דקה וכל יום היו מלאים במתח וחרדה.
כאשר הרוסים שיחררו את איביה, אסתר לא רצתה לעזוב את המשפחה, תוך שהיא בטוחה שאמה תבוא לקחת אותה מבית פוזניאק. אבל אמה וכל קרוביה לא היו בחיים כבר שנתיים; הם היו קבורים בבורות, ומשפחת פוזניאק החזירה אותה לאיביה - לשרידי היהודים.

ברכה לבית בחמסה
בתורה (כך היהודים מכנים את חמשת הספרים של הברית) יש פתגם חכם מאוד: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
נזכרתי בפתגם כאשר פגשתי את אסתר שהגיעה בקיץ מישראל מלווה במשפחתה. הענף שרד, שלח שורשים, וכעבור שישים ושלוש שנים הגיעו אסתר עם ילדיה לאיביה להודות לינינה שעזרה לה לשרוד. היא אבדה את משפחתה והקימה משפחה משלה בישראל - גדולה, מאושרת, שבה כולם אוהבים ודואגים זה לזה.
בביתה של ינינה ישבו המשפחות מסביב לשולחן גדול, שלא היה דומה לארוחות הצנועות בזמן המלחמה, אולי רק הריבה הטריה הזכירה לנשים - הבלרוסית והיהודיה - את הריח של ילדותן העצובה והרחוקה.
תמרה בורודץ' הייתה המתורגמנית של הפגישה. אבל אסתר התחילה לדבר ברוסית וילדיה מיד החלו ללמוד את שפת האנשים שהצילו את אמא.
אסתר הביאה את "ברכת הבית". על "חמסה" - חמש אצבעות של כף יד פתוחה – כתובות המילים: "שיהיה בבית זה הצלחה ושמחה! שיבורך המקום בשלום ובבריאות! תברך אלוקים את המקום הזה. אמן".
עכשיו, "ברכת הבית" ותמונות של משפחת רמיאל תלויות על אותו קיר ליד האיקונות. ולישראל לקחה אתה אסתר את זיכרונות הילדות ואת הצעיף המסמל דרך צלחה, לחיי אושר, למחשבות טהורות ולשלום.

חסר רכיב