תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ציפורי החופש והחיים

24/12/2007
עמודים טבת תשס"ח (719) 3
ציפורי החופש והחיים

התחברתי לשורשי
אסתר רמיאל

"אמא יקרה, אני יודעת שדאגת להבריח אותי מהגטו ולכן לא הספקת לברוח בעצמך
תודה לך שנתת חיים לי ולילדי
אני מקיימת את צוואתך
חיה, בונה, ממשיכה, ומוקירה את החיים"
כך אמרה אסתר רמיאל על יד האנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בגטו 'איביה'
סיפור על מסע מרגש ומפגש מיוחד


יחד עם ילדי ובני זוגם חוויתי חוויה נדירה.
נסענו לחפש את השורשים שלי שהם חלק מהשורשים של עם ישראל.
את המסע שהחל בבלרוס (רוסיה הלבנה), הדריכה תמרה בורודוץ' - בת המקום שעלתה ארצה לפני 10 שנים, והיא מכירה את האתרים ומחוברת לסיפורים ולקהילה היהודית שלפני המלחמה. שם, ב'בלרוס', בגבול ליטא, נולדתי ערב פרוץ השואה, ובה התגלגלתי עד לסיום מלחמת העולם השנייה.
במסע, ביקרנו בעיירות מחוזות ילדותי שהיו שוקקות חיים יהודיים ונכחדו בידי הצורר הנאצי. רק מעטים שרדו כי הצליחו לברוח ליערות הפרטיזנים ואחר כך בדרך לא דרך הגיעו לישראל.
מעיירת הולדתי טראב - אני הילדה היחידה ששרדה!
בשנת 1941 נכנסו הנאצים לעיירות במחוז שלנו (מחוז וולוז'ין) אספו את היהודים בכיכר העיר וציוו עליהם לעזוב את ביתם. צעדנו בצעדה משפילה לגטו בעיירה האזורית שנקראת "איביה".
כך צעדנו; אמא, אחי ואני – התינוקת, על ידיה של אמי, למרחק של כ-30 ק"מ. כשנה חיינו בתנאי צפיפות, קור, ורעב. הבזקי הזיכרון שלי הם רעב, קור ופחדים איומים. מבעד לחלון הייתי רואה איך אוספים את הגוויות ששכבו על השלג.
לפני חיסול הגטו שלחו הנאצים כמה צעירים ליער הסמוך לחפור בורות. הם אספו את היהודים ואחרי סלקציה הצעידו אותם עירומים לכיוון היער בפאתי העירה, שם ירו בהם. גם אמי ובני משפחתי נשלחו לשם.
כ-2,530 אנשים נשים וטף נפלו לבורות. חלקם מתים וחלקם עדיין מפרפרים...
האדמה כיסתה את כולם.
במקום הוקמה אנדרטה מכובדת.
בקיץ, בזמן מסענו, קיימנו שם טקס מרגש. אמרתי קדיש יתום, ודרור, בני, אמר "א-ל מלא רחמים" לנשמות כל בני המשפחה וכל היהודים שקבורים שם וכמובן לזכרה של אמא שלי - הגיבורה שהבריחה אותי מהגטו ערב החורבן, ובעצמה הובלה לבור. וכך אמרתי שם:
"אחים יקרים, בני גטו "איביה",
אמא גיבורה יקרה שלי,
אני, יחד עם ילדי, עומדים כאן ליד קברך וליד קבר אלפי היהודים שקבורים פה באדמה הארורה הזאת. 2,540 איש ואישה, זקן וטף נורו כאן ליד הבורות, רק מפני היותם יהודים. אני יודעת, אמא יקרה, שדאגת להבריח אותי מהגטו ולכן לא הספקת לברוח בעצמך. תודה לך שנתת חיים לי ולילדי. אני מקיימת את צוואתך - חיה, בונה, ממשיכה, ומוקירה את החיים.
באנו לפקוד ולזכור אתכם המתים. אנחנו איננו שוכחים. אתם בתוכנו.
נמשיך ונספר לדורות הבאים. נזכור ולא נשכח!!!"

סגירת מעגל
בעזרת המדריכה שלנו, איתרנו את בת המשפחה הנוצרית שהחביאה אותי אצלם במשך כ- 3 שנים, עד סוף המלחמה. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד. היא הבת הבכורה ל- 9 ילדים. הביאו אותי מהגטו לביתם עטופה בשמיכה עם סוס ועגלה. אמרו להם את שמי, ושאני יהודיה. האבא כנראה לא כל-כך רצה להחזיק אותי אצלם. הוא אמר לה שתשמור עלי אם היא רוצה שאחיה. היא לקחה אותי למרעה, וכדי שלא אמות מרעב הייתה חולבת את הפרה ומזינה אותי בפרוסת לחם טבולה בחלב ש"גנבה" מהבית. למעשה, היא הצילה אותי. ישנתי אתה בחורף במרתף, ובקיץ בשדה. היא גוננה עלי מפני הקור ומפני כל מי שניסה להציק לי.
כשהגיעו זרים מרחוק ידעתי להסתתר בתוך גומחה מעל התנור. פעם, נכנסו גרמנים הביתה, כי מישהו הלשין, ומיד רמזה לי להסתתר ולשתוק.
שמענו חוויות רבות על התקופה הזאת ואיך שבנס שרדתי. אני זכרתי הבזקים בלבד, והיא השלימה את זיכרונותי. הקשר בינינו נוצר... ברוסית...
איך מצאנו אותה?? סיפור ארוך... כמעט ולא היה לי מידע אודותם, ומה שהיה התברר כשגוי.
מסתבר שבמשך שנים היא חיפשה את הילדה הקטנה שהצילה, והייתה מגיעה כמעט בקביעות לאזכרות שנערכו ליד קבר האחים. מצאנו אותה בזכות אדם מבני הדור השני שפגש אותה שם באזכרה, וסיפר לי עליה, מתוך סקרנות לדעת אם יש קשר בינינו... המדריכה שלנו סייעה באיתורה.
עיתונאית מקומית תיעדה את הפגישה וראיינה אותי ואת ינינה - המצילה. העיתונאית שאלה לשמות ילדי, וכשאמרתי - סנונית, דרור, ניר וחיים - היא אמרה: "אלה ציפורי החופש והחיים". היא פנתה לינינה ואמרה: "את רואה, הכל בזכותך", וינינה אמרה לי: "עכשיו אני שקטה. יש לך חיים יפים". הודיתי לה בכל לבי, שבזכותה אני חיה, ויש המשך למשפחתי. נפרדנו בהתרגשות גדולה.
אני מאד מקווה להמשיך את הקשר איתה.
כעת, אני עושה מאמצים לדאוג לכך שינינה תוכר כ"חסידת אומות העולם" על ידי "יד ושם".

עין צורים
חסר רכיב