תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

גשם נדבות

24/12/2007
עמודים טבת תשס"ח (719) 3
גשם נדבות
עמוד ראשון

אסתר פישר
בימים אלו, שעינינו נשואות לשמים בהמתנה לגשם המאחר לבוא
וכשאנו מציינים יום תענית לזכר חורבן המקדש וקרבנות השואה
מנסה אסתר פישר לבחון מה מאפיין עשייה חברתית ראויה?
או בשפת הסיפור התלמודי - אילו מעשים מביאים גשם ורווחה לעולם?

הימים ימי טבת: עינינו נשואות לשמים בהמתנה לגשם המאחר לבוא. בעשירי לחודש זה אנו מציינים יום תענית לזכר חורבן המקדש וקרבנות השואה. בשנים האחרונות נוהג ארגון 'מעגלי צדק' להוסיף ליום זה כנס העוסק בתכנים של צדק חברתי, מתוך רצון לחזור ולהדגיש את אזהרת הנביאים מפני הסתפקות בביטויים החיצוניים של התענית ללא חשבון הנפש העמוק והתיקון החברתי שצריך להתרחש במקביל אליו. אבקש אם כן, כחיבור בין תענית, עצירת גשמים ותיקון עולם חברתי להביא מדרש אחד חז"לי , לנסות ולבחון לאורו - מה מאפיין עשייה חברתית ראויה? או בשפת הספור התלמודי: אילו מעשים מביאים גשם ורווחה לעולם?
בבראשית רבה מובא הסיפור הבא (בתרגום מארמית):
"בימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית.
באו אצלו, אמרו לו: רבי גזור תענית,
גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ולא ירד גשם.
נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהן מחלקין צדקה לענייהם ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו אצלו ואמרו לו: מה אנו יושבים פה והמעשה שם?
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו,
שלח אחריהם והביאם.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך?
אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
הגביה רבי תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות,
ראה אותה בצרה ונתמלא רחמים עליה,
אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב,
על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים,
מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם"
בראשית רבה ל"ג, ג'
בסיפור מתוארות דרכי הפעולה הציבוריות הנדרשים בשעת בצורת: רבי תנחומא מורה לציבור על גזירת תענית. כשזו לא מועילה - גוזרים עוד אחת ועוד אחת. בראותו שהגשם מבושש לבוא, נותן הרב הוראה לצאן מרעיתו: 'בני! התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים', מייד, ללא היסוס הם 'מחלקין צדקה לענייהם'. תוך כדי מעשה הצדקה שלהם הם רואים אדם נותן מעות לגרושתו. מעשה זה מתפרש על ידם כחטא נוראי שוודאי ובגללו הגשם ממאן לבוא – וכי איזו סיבה יכולה להיות שאדם ייתן מעות לגרושתו אם לא כתשלום על יחסים אסורים בינו לבינה? הם קובלים על כך לרבי תנחומא, שבעוד הם עוסקים במעשי צדקה בא איש זה ו'מקלקל' במעשיו המפוקפקים. האיש מוזמן לבירור, ומתברר כי מעשה חסד וצדקה הוא עושה, והוא הוא שמביא את הגשם המיוחל.

גשם של נדבות
מדרשים חז"ליים רבים מקשרים בין הורדת גשמים לעשייה חברתית. ברוב הסיפורים מודגש כי נתינה פשוטה של אדם לרעהו משיגה יותר ממה שהשיגו תעניות ותפילות של גדולי הדור. ייחודו של סיפור זה בכך שהוא מנגיד לא בין המתפלל לעושה החסד, אלא בין שני סוגי חסדים: של כלל הציבור לעומת חסדו של אותו אדם המחלק מעות לגרושתו. על פי סוף הסיפור ברור לכולנו – בזכות איזה 'נתינה' ירדו הגשמים ו'רווח לעולם'. סיפור זה מטריד לא מעט את מנוחתי: מה חסר היה בצדקה ההמונית של הצבור - שלא הביאה להורדת גשמים? ומה היה ייחודו של מעשה הצדקה הפרטי שכן הביא לגשם? הרי הציבור עזר למספר גדול של עניים, בעוד מעשהו ה'קטן' של האיש הועיל רק לאחת! מתשובתו של אותו אדם לרבי תנחומא נוכל, אולי, ללמוד כי ערך המעשה אינו בהכרח בכמות אלא באיכות: 'ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים' 'ראיתי אותה': כאדם, כסובייקט, כמי שהייתה קשורה אלי והייתה לי אחריות כלפיה, כמי שאף אם יש לי רגשי טינה כלפיה, בחרתי שלא להתעלם ממצבה. ראיתי את מצבה הקשה והבנתי גם את הגורמים שהביאוה לכך – היא הרי אישה ללא איש ובשל כך ללא מקור פרנסה יציב וקבוע. 'ראיתי אותה' – במלוא משמעות הראיה... והצבור? הצבור קיבל 'פקודה' וחילק מעות לעניים: בסרט נע, כמצוות אנשים מלומדה, שמא ללא חמלה וללא מבט... ראיה מתוך מבט צר וחשדני כלפי מי שנראה מחלק מעות לגרושתו, במקום להיות מרוכז במבט של חמלה כלפי 'ענייהם'...

איזו 'מדיניות רווחה' בחברה תביא רווחה לעולם? תוריד גשמי חסד? לא מעשי חסד המוניים, ציבוריים ווירטואליים אלא לקיחת אחריות אישית, על אדם אחד, קרוב, על מצוקתו ועל הגורמים שהביאו למצוקה זו. בעידן של מעשי צדקה סדרתיים וראוותניים יש מקום להאזין לקולו של סיפור תלמודי הזה המחזיר את יחס הרחמים והחמלה למקום הבין אישי ולמקום של לקיחת אחריות אישית על העוולות שנעשות מסביב. "התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים".

מירב


חסר רכיב