תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

�©�‘�™�¢�™�× �œ�œ� �—�©�©

21/10/2007
עמודים תשרי - חשון תשס"ח (717) 1
"שביעית – ללא חשש"
הרב בני לאו(1)

הרעיון העצום של "שנת השקט וה שוויון" איבד כבר מזמן ממשמעותו#
השביעית חדלה להיות מצווה מכוננת של החברה הישראלית
והפכה לעוד אחד מאותם "חששות"
המלווים את היהודי הדתי, בעבודתו את בוראו#
הרב בני לאו על מאבק ציוני – חקלאי - דתי

קרבה שנת השבע, שנת השמיטה. הסוחרים הגדולים מתעוררים. הזדמנות לארגן שווקים גדולים של תוצרת ללא מגע יד יהודי: "ללא חשש שביעית". גופי כשרות חרדיים נרתמים לחיזוק ולעידוד הצריכה מיבולי נכרים.
הציבור העירוני כמעט שאינו מודע למאבקי ההישרדות של קומץ החקלאים היהודיים.
נושא השמיטה נתפס בקרב הציבור הרחב כעוד רכיב של דיני כשרות המזון. כשם שמוכרים חסה ללא חשש תולעים, פרי ללא חשש ערלה, וירק ללא חשש טבל, כך מוכרים תוצרת חקלאית "ללא חשש שביעית". השביעית חדלה להיות מצווה מכוננת של החברה הישראלית והפכה לעוד אחד מאותם "חששות" המלווים את היהודי בעבודתו את בוראו.

הלכה תחת לחץ
הרבנות הראשית לישראל התמידה גם השנה, לאחר בירור מעמיק של המציאות החקלאית בארץ, לכוון את החקלאים לחתום על שטרי מכירת הקרקעות, כדי לאפשר המשך חקלאות יהודית במדינה. אולם בידה השנייה שיחררה את רבני הערים מכפיפותם להוראה זו ואפשרה לרחוב החרדי להוביל את הקו ה"מהדר" בשמירת האינטרסים של הצרכן החרדי ומתעלם מכל השאר. כך אנו נפגשים עם רבני ערים שמוציאים הוראות האוסרות על מסעדות ובעלי עסק להכניס תוצרת חקלאית ישראלית ומחייבת אותם לעבוד מול ספקים שמייבאים סחורה זרה.
כל 'בר בי רב' יודע שההלכה מסוגלת ומעוניינת להתמודד עם קשיים שעשויים להיווצר בינה לבין המציאות המשתנה. מה שלא מספיק מפורסם הוא שהפתרונות ההלכתיים באים ביחס ישיר למידת הלחץ שהפוסק (והציבור שבקרבו הוא חי) חש בנושא הנדון. מיקומו החברתי של פוסק ההלכה גורם לשינוי השקפה וממילא מביא לשינוי עמדות בהתאם לנקודת ההשקפה. כמובן שיש איסורים ששום לחץ חברתי או סביבתי אינם יכולים להם: "אין עצה ואין תבונה נגד ה'". עמדתו של הרב קוק ביחס לשנת השמיטה מדגימה את הדבר בצורה הטובה ביותר.
כל עוד היה הרב קוק בחו"ל (לפני 1904), רחוק מן החקלאות הישראלית ומהחקלאים היהודים, החזיק בעמדה האידילית – אוטופית של שמירת שמיטה כהלכתה, ללא הזדקקות לשום היתר. הוא היה מ"חובבי ציון" שהאמינו בכל לב שעל ידי הימנעות מעבודה חקלאית בשנת השמיטה יקודם רעיון הגאולה. רק עם עלייתו לארץ והמפגש עם חקלאי המושבות ביפו וסביבותיה, הבין הרב קוק את הלחץ ואת הצורך בהיתר המפקיע למעשה את איסורי השמיטה של סחורה חקלאית מתוצרת יהודית: "…אף שהלב כואב הרבה על כל מה שאנחנו זקוקים לזה, מכל מקום ההכרח לא יגונה, והננו מוכרחים להיכנס בפרצה דחוקה ולסמוך על דרכי ההיתר."

צריכה אחראית
בדיוק בקוטב השני נמצא הרחוב החרדי. רובו מתמודד עם סוגיית השמיטה מההיבט הצרכני שלו. הדילמה של משפחה ממוצעת בבני ברק היא היכן ניתן למצוא פירות וירקות במחיר הוגן ללא "חשש שמיטה". השמיטה הפכה ממצווה מפוארת למועקה שצריך להיזהר מפניה ולהתגבר עליה. הפתרון הראשי של הרחוב החרדי הוא להבטיח לקהלם תוצרת חקלאית לא יהודית. כל מגע של יהודי עם גידולים חקלאיים הופך את התוצרת להיות בעייתית. לכן באופן מסורתי יעדיפו צרכני הרחוב החרדי את התוצרת המיובאת, הירדנית למשל, על פני תוצרת "כחול לבן".
את הלחץ שחש הרב קוק זצ"ל בשעתו חשים רק רבנים הנושאים על שכמם אחריות כלל ישראלית. לכן התמידה הרבנות הראשית בכל שנותיה בתמיכה ב"היתר המכירה", למרות הפקפוקים שקמו עליו. גם ההנהגה של הרבנות הספרדית התמידה כל השנים לתמוך ב"היתר המכירה" כדי לא להרוס את החקלאות הישראלית. לפני שבע שנים עמד הרב אליהו בקשי דורון ומסר נפשו, נגד הרחוב החרדי, כדי לחזק את ההיתר. מורו ורבו, הרב עובדיה יוסף, החזיק בידו ועודד אותו. באחת מדרשותיו בשמיטה הקודמת ציטט הרב עובדיה את מחבר הספר "ישועות מלכו" שכתב: "שעל ידי פחזותם של האשכנזים יצאה מכשלה גדולה כי יעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם (אף בלי היתר מכירה)". רק התעלמות מהמצב החברתי בישראל יכולה להביא לפסילת ההיתר בצורה טוטאלית.
אנו, אנשי הציונות (על גווניה השונים), מוכרחים להתייצב באופן ברור לימין החקלאים ולא לתת לכוחות אינטרסנטיים להשתלט על צמתים מרכזיים בחיינו. כנגד כל המודעות של סוחרי שביעית, המשתבחים באספקת יבול נכרים, אנו צריכים לגבש מדיניות של צריכה ישראלית. חובתנו להודיע בבתי הספר, בתנועות הנוער, בבתי הכנסת ובכל כינוס אפשרי, שכל צריכה מתוצרת נכרית פורמת עוד ס"מ בדגל של הציונות.
החקלאות הישראלית נמצאת במגננה כלכלית רבת שנים. שנת השמיטה יכולה להיות עבור רבים מהחקלאים היהודיים עוד מדרגה מכשילה שממוטטת אותם. הרעיון העצום של "שנת השקט והשוויון" כבר מזמן איבד ממשמעותו. הערך של שימור חקלאות ישראלית צריך להיות הדבק שמאחד את כל מי שמאמין ברעיון שיבת העם לאדמתו. יש מספר חקלאים דתיים שעושים מאמצים לנהל את מערכות הייצור החקלאי שלהם על פי ההוראות המחמירות של ההלכה. אותם חקלאים ראויים מצידנו, הצרכנים, למלוא הכבוד והתמיכה. ישנם גם דרכי גידול חקלאי המתגברים על איסורי ההלכה ומאפשרים לחקלאי היהודי לשווק את תוצרתו ללא איסור הלכתי. וישנה חקלאות ישראלית, של קיבוצים ומושבים, שעדיין נזקקת לאותו "היתר מכירה". כל אלה עדיפים על פני הזנחת הארץ לידי סוחרים קטנים ונצלנים שבשם הרווח המקומי מוכנים להחדיר לארץ מגדלים חיצוניים המחבלים בתוצרת המקומית.
את הרעיון המקורי של שנת השמיטה, שנה של הפסקת תחרות ועידון האדם, נצטרך להפנות לאפיקים אחרים הרלוונטיים לרובה של האוכלוסייה. לא נכון ולא מוסרי לשעבד את מיעוט החקלאים הישראליים למצווה שקיומה אינו אפשרי עוד. נמצא דרכי חיזוק לרעיונות השמיטה ובמקביל נתחייב לחזק בשנה זו את החקלאות הישראלית כדי שנוכל להמשיך ולהתפאר בתורתנו שהיא תורת חיים.


הערה:
1 הכתבה הופיעה, בראשונה בעיתון הארץ

חסר רכיב