תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

�”�¨�‘ �©�’"�¨

21/10/2007
עמודים תשרי - חשון תשס"ח (717) 1
הפגם המושלם

לדמותו של הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג
שולמית קיציס

בכ"א בחשוון חל יום הולדתו של הרב שג"ר#
"איני יכולה לחשוב על תכונה שייחסו יותר לרב שג"ר מאשר הרב-תחומיות שלו"#
"לאור השפע העולה על גדותיו, לא הבנתי מעולם את חסכנותו של אבא ביחסיו האישיים"#
שולמית קיציס מעלה קווים לדמותו של אביה הרב שג"ר שהלך לעולמו ב-כ"ה בסיון

איני יכולה לחשוב על תכונה שייחסו יותר לרב שג"ר מאשר הרב-תחומיות שלו. במאמר שפורסם כחודשיים לאחר פטירתו של אבא נכתב עליו: "הוא מתחיל בזיגמונד פרויד ומזכיר גם פרשנויות של סלבוי ז'יז'ק, אלבר קאמי וז'אן פול סארטר; לעתים גם תיאורטיקניות פמיניסטיות מגויסות כדי לחדד תובנה ביקורתית. תלמידיו עושים שימוש תכוף בתיאוריות פמיניסטיות עכשוויות, ולעתים מתחקים אחר התנהלות ההגמוניה לפי תובנותיו של גראמשי. מיהו הכותב המתואר? האם מדובר בחוקר תרבות ממושקף או בראש ישיבה מזוקן? במקרה שלפנינו מדובר דווקא באפשרות השנייה, מפתיע ככל שהדבר נשמע"(1). ואמנם, אבא שלט בו-בזמן בכמה שפות: הוא דָבַר פילוסופית, פסיכולוגית וכמובן – ישיבתית, על כל הדיאלקטים שלה.
ידיעת השפות השונות וההתמצאות בתחומי תוכן רבים היו עקרונות מכוננים עבורו. בספרו "כלים שבורים" הוא כותב: "לטוב ולמוטב אנחנו אזרחי כמה תרבויות וחיים ביותר מעולם ערכים אחד. תרבויות ועולמות שלא תמיד עולים בקנה אחד. איננו יכולים וגם איננו רוצים להתכחש אליהם, משום שהתכחשות אליהם הינה הכחשת עצמנו ופגיעה באמת הפנימית שלנו, שהינה פגיעה באמונתנו הדתית עצמה"(2). וכך היה עולמו מאוכלס בפרלמנט רחב ומכובד של הוגי דעות, סופרים ורבנים, שהדיינו ביניהם וניהלו שיחות טרנס-אטלנטיות ועל-זמניות ברומו של עולם. כשהייתי מגיעה לביתם של הורי ושואלת את אבא אודות תחום בו התעניינתי, הייתי עדה בשידור חי לעבודתו של הדפדפן הפנימי - בבקיאות מדהימה הוא היה שולף רעיונות, ציטוטים וספרים.
לאור השפע הזה, העולה על גדותיו, לא הבנתי מעולם את חסכנותו של אבא ביחסיו האישיים. הוא היה מרוחק מרוב האנשים שעמם בא במגע וקנאי לפרטיותו ולסדר יומו המדוקדק. הוא יכול היה לדלות פנינים ואידיאות בצורה חיה ומרתקת, אך יחסו לבני האדם הממשיים היה לרוב דל ומאכזב. לאחר פטירתו כתב לי תלמיד מכתב שבו תיאר את המפגש הראשון ביניהם: "המפגש הראשון היה כאשר אביך בא ללמד חסידות. היתה קבוצה קטנה ששמעה את דבריו, והדיבור שלו היה שקט, ללא הרמת ראש כלל ויצירת קשר עין כלשהו עם החבורה... לאחר כמה שיעורים ניסיתי להגיב במהלך השיעור, ונבהלתי כאשר התשובה שלו היתה חדה, קצרה ומעט מזלזלת בתוכן דבריי".
דרכו של עולם היא שמוֹרה שלא מרים את הראש ולא יוצר קשר אישי נידון לכישלון. סביר להניח שדי מהר "הקבוצה הקטנה" היתה מצטמקת אף יותר. אך לא זה היה המקרה של אבא. ככל שהרחיק את עצמו נהו אחריו יותר ויותר. וכך כותב אותו תלמיד: "אף שהדבר היה זר לי הרגשתי שיש לי הרבה מה ללמוד". מפגשים אחדים שהתקיימו לאחר מכן בינו לבין הרב שג"ר, גרמו לו לקבל החלטות מרחיקות לכת לגבי תחום לימודים ותעסוקה: "אני מרגיש שללא המפגש עם אביך ז"ל לא הייתי פונה להיכרות עם עולם שכה חיוני לי כיום ומעשיר ותורם לדרך לימודי והוראתי כיום". כאמור, זו רק דוגמה אחת. האיש המכונס והמסוגר, שחי בעולם עשיר וגדוש משלו והתנער מקרבה ממשית, הצליח לקסום ולגעת בלבם של רבים.
* * *
"נכדו של רבי ברוך, הנער יחיאל מיכל, שיחק עם נער אחר במשחק המחבואים. הוא התחבא היטב וחיכה שחבריו יחפשהו. כשחיכה זמן רב יצא ממחבואו, אבל חברו לא נראה בשום מקום. עתה הבחין יחיאל שחברו לא חיפש אותו כלל מלכתחילה. פרץ בבכי ובא במרוצה מתוך בכייה אל חדר סבו והתאונן לפניו על חברו הרע. זלגו עיני רבי ברוך דמעות ואמר: 'כך אומר גם הבורא - אני מחביא עצמי, אבל אין איש רוצה לחפשני'"(3).
אבא שיחק במחבואים עם האנשים סביבו. האם ציפה שיחפשו אחריו? שיחַזרו אחריו? או אולי באמת די היה לו בעולם הפנימי, במובלעת הבטון שביצר לו בתוכו? יש אנשים שהם חידה, אך הם אינם מעוררים את סקרנותנו ואיננו טורחים להתאמץ לפענח אותם. אבא היה אדם אניגמטי ומסתתר, אך שלא כמו הילד בסיפור, קהל רב יצא לחפש אחריו. חלק ממי שמצאו אותו נהדפו, יש מי שזכו לחסד, ואחרים יכלו לנחם את עצמם בכך שלפחות ניסו.
* * *
כשאבא נפטר הוצמד לשמו התואר זצ"ל. זכר צדיק לברכה. הכינוי "צדיק" מתאר אדם מורם מעם, מושלם, מי שמצוי מעבר לרובד האנושי הרגיל. אבא היה צדיק אנושי מאוד. נדמה לי, כי דווקא הפגמים שהיו כה בולטים אצלו איפשרו לרבים מתלמידיו לקבל ממנו תורה והשפעה.
ר' נחמן מברסלב מספר על בן הנוסע ללמוד אומנות, חוזר לביתו ויוצר "מנורת פלאים". כאשר מגיעים אומני העיר לחזות בפלא, סופג הבן גינויים מקיר לקיר. האב המופתע שואל את הבן, מה עשה שכולם כל כך לא-אוהדים את התוצר. משיב הבן: "זו היא החוכמה: שבמנורה זו חיברתי לאחדים את כל החסרונות, שהם מצויים אצל כל בני אומנותי שנתכנסו היום בביתנו. צא וראה, אבא: כל אומן יש לו חסרון משלו. אומן זה מיטיב לעשות צד זה של הכלי, ואילו צד שני של הכלי יוצא אצלו פגום, אומן פלוני מוציא מתחת ידו חלק מן המלאכה בתכלית היופי, וכנגד זה חלק אחר ממנה הוא ממש מכוער. היינו, דווקא אותו חלק שעולה כל כך יפה אצל חברו. וכך הדברים משתלשלים והולכים. מה שֶנאה אצל זה מגונה אצל חברו, ומה שירוד ומקולקל אצל זה הוא דווקא מלא חן בידי חברו. ואני עשיתי מנורה שהיא צירוף כל החסרונות שישנם אצל כולם. להכריז ולהודיע לכולם שאין אצלם שלמות. מנורת החסרונות שלי היא מזכרת-חיסרון לכל אחד ואחד. אבל באמת יכול אני לעשות מנורה כתיקונה(4) ".
יש רבנים המתהדרים בפסאדה של מכובדות והצלחה. אבא, לעומתם, היה כלי שבור שחשף את עצמו ככזה. פגיעותו וחסרונותיו היו גלויים לכל, ללא ניסיון לטשטש, לייפות ולהתחנחן. זה היה סוד המנורה שלו. החיסרון והשבר החשופים מצאו הד בלבם של רבים, והם יצאו לבקשו. "מנורת הפלאים" החסרה, "הפגם המושלם", אותה שלמות הנקנית לאדם מכוח החולשה והשבר שלו, הן מהירושות החשובות שהנחיל לי אבא.

בספר "העצמי כפרויקט עיצוב" מתוארים מפגשיו של מייקל אייגן, המגדיר עצמו כ"מיסטיקן פסיכואנליטי", עם שניים מרבותיו, גדולי הפסיכואנליטיקאים דונלד ויניקוט ווילפרד בִּיוֹן. אייגן מדגיש עד כמה האישים האלו היו מוזרים באישיותם ובהתנהלותם: ויניקוט, האדמו"ר הגדול, היה מגושם מאוד, ואילו ביון התגלה כטיפוס תימהוני וביזארי... אייגן מרגיש כי הדבר שלקח מאותם מפגשים עם "המורים הגדולים" הוא הלגיטימציה להיות הוא. המסר שֶקרן מכל ישותו המסורבלת של ויניקוט היה "אם אני יכול להיות ויניקוט, אתה יכול להיות מייקל אייגן(5) ". בפרפראזה על הסיפור הזה, אם אבא היה יכול להיות הרב שג"ר, אני יכולה להיות שולמית קיציס.

מעלה גלבוע


הערות שוליים
1 נועם סרי, זכר ונקבה ברא אותם, ביקורת על הספר "שני המאורות - השוויון במשפחה ממבט יהודי חדש" בהוצאת ישיבת שיח יצחק (הארץ ספרים, 8.8.07).
2 שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), כלים שבורים – תורה וציונות דתית בסביבה פוסט-מודרנית (אפרת: הוצאת ישיבת שיח יצחק, תשס"ד), עמ' 75-76.
3 מרטין בובר, אור הגנוז (שוקן, תש"ז), עמ' 104.
4 ר' נחמן מברסלב, שיחות שאחר סיפורי המעשיות.
5 קרלו שטרנגר, העצמי כפרויקט עיצוב, מאנגלית: אורה זילברשטיין (עם עובד, 2005), עמ' 138.




חסר רכיב