תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

�”�ž��‘�§ �‘�”�™�×�¨ �”�ž�›�™�¨�”

05/09/2007
עמודים אלול תשס"ז (716) 10
המאבק ב"היתר המכירה
המאבק ב"היתר המכירה" – מאבק בהתיישבות הציונית בארץ ישראל
יואב איתן

דחיית "היתר המכירה" תביא בשלב ראשון לנטישת החקלאות על ידי יהודים שומרי מצוות ובשלב שני גם על ידי יהודים שאינם שומרי שביעית
יואב איתן מסביר ומזהיר

הקדמה
בתחילת המאה הקודמת הונחו היסודות למפעל הגדול של התנועה הציונית שמטרתו החזרת עם ישראל לארצו. הנחות היסוד היו כי בגלל האנטישמיות הגוברת והפוגרומים הרצחניים יש לבנות ליהודים מקלט בטוח בארץ ישראל ועל היישוב היהודי בארץ להתארגן עצמאית בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה.
תרומתה של הציונות הדתית להנחות אלו היא ההבנה כי הקמת מדינה עבור כל עם ישראל תוכל להתגשם רק כאשר כל תחומי החיים במדינה היהודית יוכלו להתבצע גם על ידי יהודים שומרי מצוות. התחומים ההלכתיים שהציונות הדתית נדרשה למלא בתוכן מעשי הלכתי מיידי היו בעיקר בנושאי ההתיישבות החקלאית והביטחון. ניתן לקבוע כי הנחת הציונות לפיה ללא התיישבות חקלאית יהודית לא תוכל מדינת ישראל להכות שורשים בארץ ישראל מקובלת גם על כל פלגי הציונות הדתית.

קיום מצוות השמיטה
בשנת השמיטה אסורה רוב עבודת השדה והמטעים, וחובה לשמט גם את הלוואות הכספים. רבותינו תלו את תוקף מצוות השמיטה בקיום מצוות ה"יובל" ומכיוון שמצוות "יובל" נוהגת רק כאשר רוב עם ישראל יושב על אדמתו, סוברים רוב הפוסקים כי השמיטה הייתה מצווה מדרבנן ולא מדאורייתא, כבר בימי בית שני.
בזמן הבית הראשון כנראה לא קיימו את שמיטת הקרקעות ולכן נמשכה הגלות בבבל שבעים שנה כנגד ה"שמיטות" שלא קוימו. בבית שני כנראה קיימו שמיטה נרחבת אך גם אז לא בזמנים קשים של מיסוי רומי כבד.
בסוף ימי הבית השני, חל שינוי במצב הכלכלי ובעלי הממון נמנעו מלהלוות לנצרכים בגלל ”שמיטת הכספים". בצעד נועז החליט הלל הזקן שעלה מבבל, לבטל חלק זה שבמצוות השמיטה על יד תקנת ה"פרוזבול". הלל הסתמך על העובדה ההלכתית ולפיה התחייבות כספית אשר נקבעת בבית דין אינה פוקעת בשמיטה ולכן "העביר" לידי בתי הדין את כל גביית ההלוואות בשנת השמיטה. בתקנתו זו דאג הלל הזקן לעניים אשר בגלל "שמיטת הכספים" התקשו לקבל הלוואות למחייתם בשנים הסמוכות לשמיטה. למרות שבכך ביטל למעשה מצווה, פעל הלל ברוח מצוות השמיטה המקורית ואכן תקנתו נתקבלה בברכה על ידי רבנן.

הכלכלה החקלאית בזמן התנאים ובימינו
בהשוואת תנאי הכלכלה בימינו לימי הבית השני ניתן לציין מספר הבדלים חשובים:
א. בזמן התנאים ישבו רוב היהודים בישראל על אדמתם הפרטית והתפרנסו מחקלאות. ההפסד בשנת השמיטה "פגע" בצורה די אחידה בכל תושבי הארץ. כיום רק מיעוט של כשלושה אחוזים מאזרחי המדינה מתפרנס מחקלאות וכל היתר אינם נפגעים כלכלית, לא משמיטת הקרקעות ולא משמיטת הכספים.
ב. בימי התנאים זרעו בכל שנה רק כמחצית מהשדות בכל שנה לקבלת יבול מירבי. למחצית מהשדות נתנו "לנוח" לצורך צבירת מים ועיבודים למניעת עשבים רעים. בשנה השישית זרעו את כל השדות וכך הקטינו מאד את הנזק הכספי לחקלאי בשנת השמיטה (על פי שיעורו של פרופ. ז. ספראי). בימינו, כדי שחקלאי יוכל להתפרנס מעבודת האדמה עליו לנצל את האדמות באופן נמרץ ולגדל שניים עד שלושה גידולים בכל שנה. ממילא אין אפשרות לצמצם את הפסדי ההשמטה על ידי זריעה כפולה בשנה השישית כבימי המשנה.
ג. בימי המשנה היה המשק החקלאי בעיקרו אוטרקי ומטרתו היתה אספקת מזון עצמאית. בימינו רוב הכנסות החקלאי מתקבלות ממכירת תוצרתו וכידוע קשרי מסחר לא ניתן לבסס בלי הבטחת רציפות באספקה. וכך כתב הראי"ה קוק (מבוא ל"שבת הארץ" י"ד): "כשמעמד היישוב היה בעיקרו על עבודת האדמה לאכילה היה אפשר להנהיג קדושת שביעית כדת (בבית שני – י.א)... אבל בימינו שיסוד היישוב הוא על ידי מסחר בפרי תבואות המושבות, וכשימנע מהלך המסחר תיהרס גם כל פרנסתו ומעמדו ובמצב כזה ודאי חובה להנהיג היתר ההפקעה (המכירה – י.א)".

הרווחיות כיום מגידולי השדה נמוכה והפסד הרווח של השבתת שנה אחת מכל שבע שנים יצמצם מאוד את אפשרות הפרנסה מעבודת האדמה ליהודי שומר המצוות. דחיית "היתר המכירה" תביא בשלב ראשון לנטישת החקלאות על ידי יהודים שומרי מצוות ובשלב שני גם על ידי יהודים שאינם שומרי שביעית. ואכן בדיקת מפת ההתיישבות החקלאית של שומרי השביעית ללא "היתר המכירה" בארץ ישראל, יכולה להעיד כמאה עדים על טיעונים אלו, וד"ל.
בגלל כל הסיבות שהוזכרו, החלו משנת תרמ"ט (1889) להתיר את "מכירת" הקרקעות לנוכרי לשנת השמיטה על פי "היתר המכירה" בכדי לאפשר את חזרת היהודים לעבודת האדמה.

גישת היהדות ה"חרדית"
במקביל לרבנים הדגולים שתמכו בתקנת "היתר המכירה" קמו רבנים אחרים שהתנגדו להיתר זה. הנצי"ב חשש שבעצם המכירה לנוכרי עוברים על איסור תורה של "לא תחונם", והחזון אי"ש קבע שלעבירה של מכירת הקרקע לנוכרי לא יכול להיות שליח. הרידב"ז חשש שהמכירה אינה אמיתית מבחינת משפט המדינות ובמיוחד כשמדובר באדמות המדינה ולכן המכירה אינה תקפה ורב נוסף הגדיר מכירה זו כ"חוכא ואיטלולא".
אך האנשים המכנים עצמם "חרדים לדבר ה'" לא הסתפקו בהבעת דעתם ההלכתית. את הבעיות הקשות אותן הערימו על תקנת "היתר המכירה" היטיב לתאר הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל אשר התקין את "היתר המכירה" בהיותו רב העיר יפו בשנת תר"ע (1910): "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות... נמצאו חותרי מחתרת אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מגויים ולהרים קרן צרינו השוחקים על משובתינו איך שאנחנו רודפים את אחינו (אגרות הראי"ה אג' שטז)".
גם ר' יהושע מקוטנא כותב בספרו "ישועות מלכו" (סימן נה): "ואף על פי שאסור ליתן ולמכור קרקע בארץ ישראל (לנכרי, משום מצוות "לא תחנם" – י.א) כיוון שהוא לטובת היישוב (היהודי בארץ ישראל – י.א) פשיטא שאין כאן איסור 'לא תחנם'".
התקפות ה"חרדים" על הרב קוק ז"ל וממשיכי דרכו ברבנות הראשית לישראל הפכו לרדיפה וחרמות אישיים וגם להטלת חרם כלכלי. וכך בשנת השמיטה הקודמת הם הטילו חרם על טחנות קמח שיסכימו לטחון את חיטת השמיטה מ"היתר המכירה". בעקבות איום זה כל החיטה שיוצרה בשמיטה נמכרה לחו"ל במכירי הפסד. מכירה כזו בעייתית מבחינה הלכתית מכיוון שזו עבירה על מצוות אכילת פירות השביעית בקדושה ואיסור הוצאתן לחו"ל, וגם מהבחינה הכספית מכיוון שהיא פוגעת בחקלאים ובכספי המדינה.
ה"חרדים" אינם מוכנים לשאת גם כיום באחריות הנובעת מחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל והימנעות זו בולטת גם בתחומי הביטחון. לכן הם אינם רואים עצמם מחויבים בפתרון בעיות כמו שאלת אספקת גידולי מספוא למשקי החלב והבשר. מבחינתם ניתן לקנות אבקת חלב ובשר בחו"ל, גם אם מהלך כזה יביא להרס ענף החלב היהודי בארץ ישראל. נראה כי למעשה מאבקם של ה"חרדים" בתקנת "היתר המכירה" דומה מאוד למאבקם בחידוש היישוב היהודי ארץ ישראל בתחילת דרכה של הציונות.

גישת היהדות הדתית ציונית
הגישה של הציונות דתית הייתה תמיד ממלכתית והתחשבה גם ביהודים שאינם שומרי מצוות. נטישת הגישה הממלכתית לטובת הדאגה לציבור שומרי המצוות בלבד תביא לכניסת תוצרת חקלאית מיהודים שאינם שומרי שביעית אל השווקים תחת מותג של נוכרים, ובכך להכשלת הרבים באכילת פירות שביעית באיסור.
כיהודים דתיים ציוניים ברור לנו כי יישוב הארץ הוא תנאי לשיבת ציון, ומבחינת חידוש ההתיישבות היהודית אנחנו נמצאים במצבו של הלל הזקן. הלל התמודד עם שינוי במבנה המסחר והכלכלה ופעל ברוח מצוות שמיטת הכספים שמטרתה דאגה לחלשים והתקין את ה"פרוזבול". בימינו, דווקא הקפדה על קניית פירות וירקות אצל שכנינו בתואנה של קיום מצוות "לא תחנם" עלולה להביא לנטישת האדמות החקלאיות על ידי היהודים ומכירתן לנוכרים בניגוד גמור למטרת מצוות "לא תחנם". ואף יותר מזה, קניית פירות וירקות משכנינו הערבים במצב הביטחוני שקיים, גובלת בהכרח בעבירה על מצוות "לא תחנם" הן מכיוון שבזכות הסכמי קנייה אלו אנחנו מממנים בניית חוות חקלאיות לשונאינו ובעיקר בגלל שחלק מכספים אלו מועבר ישירות למימון ניסיונות התאבדות בקרב אזרחים והתקפות טילים למטרת רצח יהודים.
אנחנו מבינים כי ארץ ישראל תישאר בידיו של מי שמעבד אותה ולא בידי הסוחר בה, כפי שאכן הבינו הרבנים הראשיים מאז ימי הרב קוק זצ"ל אשר חתמו על תקנת "היתר המכירה" גם אם בלב כבד. אשרינו שזכינו לתמיכה של גדולי ישראל בביסוס ההלכתי הנחוץ לשיבת ציון שבימינו.

קבוצת יבנה


מובאות:
מובאה 1: תרומתה של הציונות הדתית למפעל הציוני היא ההבנה כי הקמת מדינה עבור כל עם ישראל תוכל להתגשם רק כאשר כל תחומי החיים במדינה היהודית יוכלו להתבצע גם על ידי יהודים שומרי מצוות

מובאה 2: בזמן הבית הראשון כנראה לא קיימו את שמיטת הקרקעות ולכן נמשכה הגלות בבבל שבעים שנה כנגד ה"שמיטות" שלא קוימו. בבית שני כנראה קיימו שמיטה נרחבת אך גם אז לא בזמנים קשים של מיסוי רומי כבד

מובאה 3: בזמן התנאים ישבו רוב היהודים בישראל על אדמתם הפרטית והתפרנסו מחקלאות. ההפסד בשנת השמיטה "פגע" בצורה אחידה בכל תושבי הארץ.
כיום רק מיעוט של כשלושה אחוזים מאזרחי המדינה מתפרנס מחקלאות וכל היתר אינם נפגעים כלכלית, לא משמיטת הקרקעות ולא משמיטת הכספים


חסר רכיב