תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

"�¢�˜�™ �×�¨�¢�“ �‘�™�“�™"

05/09/2007
עמודים אלול תשס"ז (7169 10
"עטי תרעד בידי"

הרב נריה גוטל

הרואים עצמם כ'מחמירים' בענייני השמיטה
מעדיפים למעשה מבט צר, פרטי ולעתים גם אכזרי
על פני שיקול ערכי הלכתי רחב וראוי
זעקה גדולה

היוצא לרחובה של עיר, גם בשנת שמיטה וגם לפניה ואחריה, מוצא לא פעם 'הכשרים' האומרים משהו בסגנון כזה:
מידע על שמירת הכשרות במלון...
הכשרות במלון ... נמצאת תחת הפיקוח וההנחיה של הרב... בצוות המלון יהודים שומרי מצוות יראי שמים. כל המוצרים והמרכיבים למיניהם הם בדרגת מהדרין גבוה כדוגמת... כל הירקות העליים הם מתוצרת...
כל הירקות והפירות ללא חשש טבל, שביעית וערלה. דיני קדושת שביעית ושנת שמיטה נשמרים כהלכתם, ללא הסתמכות על היתר המכירה (ניתן לקבל דף נפרד בנושא). מוצרי החלב הם "למהדרין" לסוגיו (כולל אלה שהם תוצרת בית) .
מעין זה דוגמה נוספת:
המרכז הרפואי... מעניק שירותי דת לבני כל הדתות. רב בית החולים... מעניק שירותי דת...
כשרות: בשנת שמיטה מתקיימת הקפדה מלאה ואין רכישת פירות/ירקות ב''היתר מכירה''. כל הפירות והירקות המוגשים בשנת-שמיטה במרכז הרפואי מיובאים מחו''ל .
תרגום הדברים הוא פשוט לחלוטין: "הסתמכות על המכירה" אינה "כהלכתם"; "היתר המכירה" אינו עונה על הגדרת "הקפדה מלאה", למיצער כיבוא מחו"ל.

על כגון דא זעק מרה זה כבר רבנו הרצי"ה:
הידיעה ב"הצפה" מי"ט בחשון על החנויות שבהם "נמכרים ירקות ופירות ללא כל חשש של איסור שמיטה", מטילה פגם של חשש איסור על שאר הירקות והפירות אשר בשווקינו בארץ. על כך יש להעיר, כי יבול הארץ, שהטיפול בו מסתדר על פי הרבנות הראשית על יסוד הוראותיהם של הגאונים רועי ישראל המבי"ט, המהרי"ט, פאת השלחן, ר' יצחק אלחנן, ר' יהושע מקוטנא, ר' יהושע ליב דיסקין, האדר"ת, ר' אברהם מסוכאצ'וב, ר' שמואל מוהליבר, ר' יעקב שאול אלישר, ר' יוסף ענגל ואאמו"ר הרב זצ"ל – כמובן שאין לחשוב עליו פגם של חשש איסור. את ערכם של הירקות והפירות אשר באותן החנויות האמורות יש לקבוע – כמו שהוא לאמיתו – רק בתור הידור מצוה ושכלול קיומה במידת חסידות (ותנאי יסודי של מדת חסידות הוא שלא לבזות אחרים שאינם נוהגים בה, כאמור בירושלמי ברכות סוף פרק ב' ושלא להוציא לעז על הראשונים שלא נהגו כך) – ובזה להדגיש כי כך "נאה ויאה לשלטון עברי במדינת ישראל".
(לנתיבות ישראל, ב, עמ' רכד: 'לכבודה של תורה ולאמיתה')

לאמור: 'היתר המכירה' הוא 'כהלכה' - הלכתם של רבים מגדולי ישראל, וברור אפוא שאין אפילו "לחשוב עליו פגם של חשש איסור". בהחלט נכון שיש הידור בחלק מהפתרונות החלופיים, ומכל מקום אל לו למהדר לטעון ל"טרפותו" של הכשר.
עיקרי הבעיות ההלכתיות אתן צריכים להתמודד מצדדי 'היתר המכירה' הן: "לא תחנם"; "הערמה"; הפקעת מצוה; הימנעות מהפקר הפירות ומשמירה על קדושתם; וכן עשיית מלאכה בקרקע תוך הסתמכות על דעות הנתונות במחלוקת בין פוסקים. עיקרי ההשלכות של ביצוע 'היתר המכירה' מבחינת הצרכנים הן: ספיחים; שמור ונעבד; סחורה ומכירה במידה ובמשקל; מסירת דמי שביעית לעם הארץ; קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי; וכן איסור "מסייע לדבר עבירה".

מהו הידור?
דבר זה מוביל מדיי שמיטה לשאלה: איזו תוצרת להעדיף? האפשרויות הקיימות הן: תוצרת המיובאת מחו"ל; תוצרת שגדלה בארץ על ידי גויים; מסגרת אוצר בית-דין; היתר המכירה; מצע מנותק; גידולי חממות; או גידולים מאזורים שונים של הארץ. ובכן, מביניהן, איזו היא העדיפה? היותר מהודרת? לשון אחר: מהם השיקולים המשמעותיים, אשר לפיהם ניתן אכן להכריע סדרי עדיפות, מה ראשון ומה שני וכו' ומה אחרון, מה לכתחילה ומה דיעבד ואף דיעבד גדול?

נתונים עובדתיים: בשמיטה אשתקד (תשס"א) הוקמו חוות חקלאיות על שטח של כ-50,000 דונם בעבר הירדן המזרחי, זאת משום שהגידול שם זול משמעותית מאשר בארץ. אותן חוות לא נסגרו בתום השמיטה, והן מתחרות בחקלאות היהודית בארץ. ועוד: ד"ר משה זקס, האמון על המתרחש בפועל, מלמדנו בלא כחל וסרק כי -
... חלק נכבד מוועדות השמיטה מעדיף תוצרת נכרים על ירקות מיהודים...
קרוב ל- 15 אחוז מן התוצרת בשוק עוברת דרך ועדות שמיטה (בית דין), ובחלק מהמקרים הן מעדיפות תוצרת של לא יהודים ואף ייבוא. למעשה נפגע גם השיווק הכללי במשק, והוא כולל פגיעה ביצרנים ובגורמי שיווק סיטונאים וקמעונאים. הפגיעה היא כתוצאה מירידת הקניה בזמנים שונים, וכן בגלל הפניית התוצרת לוועדות השמיטה. יתר על כן, מכיוון שציבור רחב אינו משתמש ביבולים שגדלו בשמיטה, נאלצת המדינה לשווק את החיטה הגדלה בשמיטה בכלל המשק לארצות שכנות, בהפסדים מסוימים.
... רבים הרוצים תוצרת "מהדרין" מעדיפים תוצרת של ערבים על פני תוצרת של משקים הנוהגים על פי פסקי החזון איש. החקלאים השומרים שמיטה במסירות נפש ניזוקים מכך, וכבר התריע הרב כהנא זצ"ל על כך, שהידור במצות עשה של "וחי אחיך עמך" זוכה לעתים לפחות תשומת לב מאשר הידור במנהג כמו אכילת חזרת שאינה חסה בפסח.
(משה זקס, שמירת שמיטה ללא היתר מכירה, 'שנה בשנה' תשס"א)
עומד אתה ותוהה: הלכך ייקרא "הידור"?!
ולא יחיד הוא ד"ר מ' זקס ולא רק בנתוני-עבר מדובר. נתוניו מאוששים על ידי האגרונום מר ירחמיאל גולדין, יו"ר וועדת השמיטה במשרד החקלאות, אשר רק לאחרונה הבהיר כי הניסיון מלמד שכ-14% מן הצרכנים אינם רוכשים תוצרת של 'היתר המכירה'. זאת ועוד, הוא מיידע שמשרד החקלאות מעודד - בכל השנים - את החקלאים הלא יהודים להגדיל יבוליהם, בכדי לצמצם יבוא, ואולם הייצור בשנת השמיטה גדל בלא פחות מ-30%! (יודעי דבר – ציניים במקצת – אף מספרים על סוחר נכרי שהציע להעביר סכומי כסף נכבדים למדינת ישראל ולגופי כשרות שונים, ובלבד שיכריזו על 'שנת שמיטה' אחת לשנתיים..)
ושוב אתה עומד ותוהה: האם אותו שגורם במו-פיו להגדלת היאחזותם של נכרים בארץ ישראל, הוא "מהדר" במצוות? האם הלה איננו מסייע בידיים ל"לא תחנם"? האין הוא מביא בכך לצמצום מובהק של מצות ישובה של ארץ ישראל?
אדרבה, צא ולמד ממה שכתב כבר לפני כ-200 שנים רבה של חברון הרב מרדכי רוביו, בשו"ת שמן המור (סימן ד). השאלה אליה התייחס היתה אודות המקרה הבא:
איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה. כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה, ואם לא תהיה יד גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ויגזלו את כל פירותיה, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים. ואי לזאת שאול שאל האיש, מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה, כדי שלא תהא עבודת הגוי בכרמו מכשילתו באיסור שביעית.
אחר שהרב רוביו נשא ונתן ארוכות בשאלה ואחר שהמליץ על מכירה זמנית של השדה לגוי אשר תאפשר המשך עיבודה גם בשנה זו, נתן דעתן לאיסור "לא תחנם" הנגרם בעצם המכירה. על כך השיב הרב רוביו באמירה עקרונית המבהירה כי בנדון דידן, ראייה מעמיקה דווקא תצדד במכירה וזאת בכדי לצמצם ולמנוע איסור "לא תחנם". וכל זאת משום שאם לא יאומץ פתרון כזה, הרי:
כל איש ישראל הירא את ה', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול. באופן שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בארץ ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא דמצוה כנודע.
העובדה שעתה אתה מתיר את המכירה, דווקא היא זו שגורמת "חניית" יהודים בארץ ישראל, קנייתם כרמים והתיישבותם במרחבי ארץ ישראל; ולהיפך, שלילת המכירה משמעה, בסופו של דבר, הותרת ארץ ישראל בידי נכרים והגדלת "חנייתם". לא למותר לציין כי מן הידועות הוא, שתשובה זו הייתה בין אבני הפינה החשובות בפסיקת רבי יצחק אלחנן מקובנא, כמאה שנים מאוחר יותר, בצידודו ב'היתר המכירה'.

שכר צדיקים
גישה זו מבליטה עד כמה טעונה הפסיקה בסוגיה זו מבט רחב וכולל, ולא מבט מצומצם ופרטי. שכרו של בעל הכרם אשר "הידר" כביכול והוביר אותה שנה את כרמו – יוצא בהפסדו, שכן בזה גופא עבר ב"לא תחנם" והעניק לנכרים אחיזה יתרה בארץ. ולעומתו, הפסדו של זה ש"היקל" ומכר שדהו לנכרי אותה שנה – יוצא בשכרו, שכן בזה גופא צמצם מ"לא תחנם" והותיר אחיזת יהודים בארץ.
על העובדה שהשיקול האידאולוגי העמוק הוא נדבך יסודי במערכת הפסיקה בנדון זה, עמד זה כבר מרן הראי"ה קוק זצ"ל. כבר לפני כמאה שנה ביאר מרן הרב זצ"ל כי תמיכה בהרחבת גבול ישראל משמעה גם קיבוץ ישראל לארץ ישראל וזה עצמו זרז להליכי הגאולה; ולהיפך - חלילה - להיפך! לצד זה כמובן ובוודאי שיש לתמוך ולסייע לכל שומרי שביעית בהידורה כהלכתה, ומכל מקום גם הראשונים, המיישבים עם היסמכות על 'היתר המכירה', טעונים גם הם עידוד וחיזוק ככל מרחיבי גבול ישראל. יתרה מזאת, אפילו על דרך הסוד, במעשיהם הם "מתקנים באמת את קדושת הייחוד העליון של יסוד השביעית"!
כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצדו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח, ואורן של ישראל הוא הולך ואור קמעא קמעא, הוא מתקן באמת את קדושת הייחוד העליון של יסוד השביעית... ולהפך, מי שגורם ח"ו לדחוק את רגלי ישראל ולמעט את קיבוצם של ישראל בארץ ישראל הוא מאחר מצדו את הגאולה.
וירא אלקים יצא ידי שניהם. זהו מי שמשתדל להחיות בפועל את כל פרטי קדושת השביעית גם בזמן הזה כמה דאפשר, ומשתדל גם כן לקרב במעשיו ובהשפעתו שצמיחת קרן ישועה והתגלות אורו של משיח צדקנו יהיה בזמן קרוב.
(הרב אי"ה קוק, אגרות הראיה, אגרת תקנ"ה)
לא מפליא אפוא שאחת מהאיגרות היותר-מרטיטות שיצאו מתחת קולמוסו של מרן הרב זצ"ל, נגעה במדוייק בעניין זה. לרב נודע כי יצאה בירושלים 'קריאה' שלא לצרוך את תוצרתם של החקלאים הנסמכים על 'היתר המכירה' ולהעדיף עליהם את תוצרת הנכרים. הרב נחרד, וביודעו היטב את משמעות המהלך כלפי ההתיישבות כולה, הוא מזדעק ומריץ בדחיפות איגרת לרבה של ירושלים, הרב חיים ברלין:
עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות, כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע"פ פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו, אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה, דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בעניין זה. ירא נא כבוד גאונו לתקן את המעוות כפי היכולת.
(אגרות הראיה, א, איגרת שטז)
אין ספק שזו מהאיגרות היותר קשות שנכתבו על ידי הרב, והדברים נוקבים עד התהום. לדידו של הרב זהו לא פחות מחילול השם - והכל יודעים עד כמה נוראה עבירה זו, שהביאה לחורבן, שאף אינה בכפרה. בנוסף, מעשה כזה מבטא רשעות והוא חושף נפילת תורה והידרדרות ביראת שמיים אמתית. כך לפני כמאה שנה, והנה עתה כמעט ואין פוצה ומצפצף על הליך שהפך לא רק נורמה אלא מוצג כהידור וכחומרה!
לקראת שמיטת תשס"ח, שב והביע זעקה זו החקלאי, איש קיבוץ שעלבים, מר משה אורן:
... לקראת שנת השמיטה תשס"ח בעוד שנה, "פרדוקס הסנדוויץ'" לפנינו. ב"ה התרבו החקלאים אשר רוצים לקיים את השמיטה... יישובים שתופיים וחקלאי מושבים וגם חקלאים פרטיים... התרבו במקביל צרכנים מהעיר ומהכפר אשר רוצים לשמור על שמיטה כהלכתה. לכאורה ריבוי מבקשי תוצרת כשרה היה צריך לפעול לטובתנו, אך הם מצאו להם פתרון הלכתי מצויין - קבלת תוצרת של גויים מהארץ ומחו"ל. ואני החקלאי הרוצה לשמור שמיטה ושומרה מתוך קשיים, נותרתי ללא פתרון עבור התוצרת אשר גידלתי אליבא דהלכתא ושעליה חלה קדושת שביעית לכל הדעות. המאפיות אינן מוכנות לקבל חיטה אשר צמחה בשדה לפי שינוי מחזור זרעים אשר מרן החזון איש התיר. לכן עלי להוביר את האדמות אשר תכננתי לזרוע בהם חיטה על גבי חיטה. אמנם לצרכן החרדי והדתי יש פתרון בדמות 'יבוא חיטה מחו"ל' – האם בכך בא לציון גואל?!
כחקלאי אני נתון בין הרצון שלי להראות כפי שהורה מרן החזון איש זצ"ל, שיש חשיבות להמשיך לגדל את הגידולים, אך נאלץ לסגת מאתוס זה מפני הצרכן החרדי-הדתי אשר מצא לו פתרון "לחומרה למהדרין" ולא צריך לדאוג לי כחקלאי...
והזעקה גדולה ונוקבת!
אגב כך, לא למותר לציין כי אותם שסבורים כי באימוצם את דרך החזון איש הם נוהגים חומרה, אינם נותנים דעתם למיקבץ רב של 'קולות', חלקן מפליגות ביותר, אותן התיר החזון איש. למען הסר ולו גם בדל של ספק, וודאי כדאי הוא החזון איש לסמוך עליו ולא רק בשעת הדחק ומיותר לומר שכתפיו מספיקות לשאת עליהן את הכרעותיו. ובכל זאת, עובדה היא שהחזון איש, בשל גישתו השוללת את 'היתר המכירה' מזה ועידודו את החקלאות הארצישראלית מזה, חיפש ותר ומיצה כל סדק וכל פירצה, על מנת לאפשר את המשך קיומה של החקלאות היהודית בארץ ישראל, גם בשנת שמיטה. ספק גדול אפוא אם יש ולו גם בדל של אמת בהתהדרות באיצטלת "מחמיר" לאותו שנסמך על מיקבץ קולות לא מבוטלות זה של ה'חזון איש'.
לאור כל הנ"ל ברור לחלוטין שאין פתרון הנותן מענה מחמיר ומהודר לחלוטין, כזה שיהיה לכולי עלמא ובלא פקפוק. אלא שבכך אין כדי לפטור מנתינת הדעת על סדרי העדיפות שבין החלופות השונות, וסדרי עדיפויות אלה הם בהחלט בבואה של תפיסה הלכתית-אידאולוגית. ולמען הסר ספק, לא ברשות עסקינן אלא בחובה, כזה שמן הקצה האחד מתייצב דבר מצוה ומן הקצה השני דבר עבירה, ובתווך – הדרגתיות.

סדר העדיפויות
דומה שהרכיבים עליהם יש לתת את הדעת כאשר בונים את סדרי העדיפות, מבחינת הצרכן, הם אלו: המצווה שבאכילת פירות שביעית בקדושתם; הימנעות מבעיות כשרות; חיזוק חקלאים יהודים המתאמצים לשמור שמיטה; חיזוק חקלאים יהודים מיישבי הארץ. לאור זאת, הסדר המוצע הוא כדלהלן:
א. פירות מאוצר בית-דין, לפי שיש בהם קדושת שביעית, כמעט ואין בהם בעיות כשרות ובצריכתם יש חיזוק לחקלאים המתאמצים בשמירת השמיטה ומיישבי הארץ.
ב. ירקות הגדלים על מצע מנותק וכן פירות וירקות מאיסום מהשנה השישית וכן גידולים הבאים מדרום הערבה עם 'מכירה לחומרא', לפי שאומנם אין בתוצרת זו קדושת שביעית, ברם אין בהם שאלת כשרות ובצריכתם יש חיזוק לחקלאות יהודית ולחקלאים המתאמצים בשמירת השמיטה.
ד. ירקות שנזרעו בשישית ונלקטו בשביעית ומחולקים על ידי אוצר בית-דין, לפי שיש בהם קדושת שביעית, יש חיזוק לחקלאים המתאמצים בשמירת השמיטה, אלא שאין לכחד כי נילוות להם שאלות כשרות, גם אם הן מוכרעות לקולא ולהיתר.
ה. פירות מהיתר המכירה, אשר לדעת רבים מהפוסקים אין בהם קדושת שביעית, יש בצריכתם משום חיזוק האחיזה היהודית בארץ, אך מבחינת הצרכן יש בהם מעט שאלות כשרות.
ו. יבוא פירות ובעיקר ירקות מחו"ל, לפי שאמנם אין בהם קדושת שביעית ואין שאלת כשרות, ברם צריכתם גורמת להחלשת האחיזה היהודית בארץ.
ז. ירקות מהיתר המכירה - זריעת ישראל, לפי שלדעת רבים מהפוסקים אין בהם קדושת שביעית ויש בצריכתם חיזוק האחיזה היהודית, ברם נילוות לגידולם ולשיווקם שאלות כשרות.
ח. אחרון אחרון – ובהחלט לא חביב – הם גידולי נכרים, שהם החמורים והבעייתיים ביותר, שכן אומנם אין בהם קדושת שביעית וכמעט ואין בהם כשלעצמם שאלות כשרות, ואולם עובדה קשה ביותר היא חיזוק האחיזה הנוכרית בארץ הנעשית בדרך זו, כאמור ומוכח לעיל, ומבחינה הלכתית העניין חמור ביותר.
נכון שהדברים נתונים במחלוקות וחלקם משתנים לעתים, ועם זאת הקצוות ברורים לחלוטין: עד כמה שאפשר ראוי לצרוך מאוצר בית דין ויתר החלופות שאחריו, ובשום פנים ואופן אין לקבל – ועוד לקרוא "הידור" – לצריכת גידולי נכרים וחיזוק אחיזתם בנחלת אבות.
*
במסילת ישרים (פרק כ'), הגדיר רמח"ל חסידות אמתית מהי:
הבא להתחסד חסידות אמיתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלווים להם: לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה - יפרוש ולא יעשה... ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון...
כל שהליכות השמיטה שלו מנוגדות להלכה, הרי זה מוכיח בעליל שאין עימו לא "לב מבין" אף לא "שכל נכון". החסיד האמתי, לעומת זאת, הוא זה ששוקל כדבעי את מעשיו, שמבין מה השלכתם לא רק על הפרט אלא גם על הכלל, לא רק לטווח קצר אלא גם לטווח ארוך והוא מתחשב בעת, בחברה, בנושא ובמקום. חזקה על חסיד זה שאכן יאמץ דרכה של הלכה ושל אמונה, והחלופות הנ"ל יהיו נר לרגליו ואור לנתיבותיו.

מובאות:
מובאה 1: היוצא לרחובה של עיר, גם בשנת שמיטה וגם לפניה ואחריה, מוצא לא פעם 'הכשרים' שונים שתרגומם פשוט לחלוטין: "הסתמכות על המכירה" אינה "כהלכתם"; "היתר המכירה" אינו עונה על הגדרת "הקפדה מלאה", למיצער כיבוא מחו"ל

מובאה 2: בשמיטה אשתקד (תשס"א) הוקמו חוות חקלאיות על שטח של כ-50,000 דונם בעבר הירדן המזרחי, זאת משום שהגידול שם זול משמעותית מאשר בארץ. אותן חוות לא נסגרו בתום השמיטה, והן מתחרות בחקלאות היהודית בארץ

מובאה 3: ושוב אתה עומד ותוהה: האם זה שגורם במו-פיו להגדלת היאחזותם של נכרים בארץ ישראל, הוא "מהדר" במצוות? האם הלה איננו מסייע בידיים ל"לא תחנם"? האין הוא מביא בכך לצמצום מובהק של מצות ישובה של ארץ ישראל?


מובאה 4: ברור לחלוטין שאין פתרון הנותן מענה מחמיר ומהודר לחלוטין, כזה שיהיה לכולי עלמא ובלא פקפוק. אלא שבכך אין כדי לפטור מנתינת הדעת על סדרי העדיפות שבין החלופות השונות
סדרי עדיפויות אלה הם בהחלט בבואה של תפיסה הלכתית-אידאולוגית
לא ברשות עסקינן אלא בחובה,
מן הקצה האחד מתייצב דבר מצוה ומן הקצה השני דבר עבירה, ובתווך – הדרגתיות


חסר רכיב