תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

��•�¦�¨ �‘�™�× �“�™�Ÿ

05/09/2007
עמודים אלול תשס"ז (716) 10
אוצר בית דין
(
הרב משה שפטר

אחד הפתרונות האפשריים לאספקת פירות וירקות בשנת השמיטה הוא אוצר בית דין:
בית הדין מקבל על עצמו את הטיפול בפירות השדה ובשיווקם.
המקור הקדום המתאר את אוצר בית הדין הוא בתוספתא שביעית פ"ח:
"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבים על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו, ונותן לו מהן מזון שלוש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחבייות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחבייות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
הגיע זמן זיתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחבייות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו".
בית הדין היה אוסף את כל הפירות ומחלק בערב שבת לכל משפחה לפי צרכיה.
בשמיטת תר"ע (1909 – 1910) הציע הרב קוק להחיל את העיקרון של אוצר בית דין בימינו. במסגרת זו, פירות השדה נשארים קדושים בקדושת שביעית (בניגוד למכירת הקרקעות לנכרים המפקיעה מקדושת שביעית).
המשמעות המעשית של קדושת השביעית בפירות באה לידי ביטוי בכמה דברים:
א. צריך לאכול את פירות השביעית, ואסור להביא אותם לידי הפסד.
ב. אסור להאכיל לנוכרים.
ג. אין להאכיל מאכל אדם לבהמה.
ד. אסור לסחור בפירות שביעית.
ה. אין להוציאם לחו"ל.
במסגרת אוצר בית הדין, מחלק בית הדין את הפירות לאנשים. הצרכנים משלמים לבית הדין את דמי ההוצאות של בית הדין, ובית הדין משלם למגדלים או לבעלי השדה בעבור השכרת הקרקע ובעבור עבודתם כשליחי בית הדין.
מאחר שאסור לנטוע ולזרוע בשנת השמיטה עצמה, אוצר בית הדין נוהג בירקות שנזרעו לפני שנת השמיטה, ובמטעים.

היתר מכירה
הרב משה שפטר
עם חידוש היישוב היהודי החקלאי בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 עלתה שאלת החקלאות בשנת השמיטה. בשמיטה הראשונה בשנת תרמ"ט (1888-9) נהגו בהיתר המכירה על פי הוראת גדול הדור הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, בניגוד לדעת רבני ירושלים הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלנט. בשמיטה הבאה בשנת תרמ"ו הצטרפו רבנים אלו להיתר המכירה עקב הצורך הכלכלי שנבע מגדילת היישוב היהודי בארץ. במסגרת היתר המכירה נמכרות קרקעות בבעלות יהודים לתקופה מוגבלת. בעלות הגוי על הקרקע מתירה לבצע בקרקע, בשדה ובמטע מלאכות האסורות בשמיטה מדרבנן, אך לא מלאכות האסורות מהתורה (זריעה, קצירה, זמירה, בצירה וחרישה).
היתר המכירה מתבסס על מספר הנחות:
1. שמיטה בזמן הזה נוהגת מדרבנן ולא מדאורייתא. בשמיטה נאמר "כי תבואו" וכדי להתחייב בשמיטה מהתורה אנו זקוקים לכך שרוב היהודים יהיו בארץ ישראל.
2. יש קניין לגוי להפקיע מקדושת ארץ ישראל. בגמרא במסכת גיטין (דף מ"ז ע"א) מובאת מחלוקת האם קניינו של הגוי יכול להפקיע את גידוליו ממצוות התלויות בארץ. היתר המכירה מבוסס על כך, שכיוון שהפירות גדלו בקרקע של גוי אין איסור מלאכה בהם.
המתנגדים להיתר המכירה מתנגדים מהטעמים הבאים:
1. לדעת המבי"ט, יש קדושת שביעית גם בפירות שגדלו בקרקע של גוי.
2. אסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל. איסור "לא תחנם" אוסר לתת לגויים חנייה בקרקע הארץ.
3. יש המערערים מבחינה משפטית על תוקפה של מכירת הקרקע. מסיבה זו בשנת השמיטה הקרובה ימכרו החקלאים בשמיטה הקרובה דרך מינהל מקרקעי ישראל ולא דרך הרבנות.


 

חסר רכיב