תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

�ž�” � ��›�œ �‘�©� �” �”�©�‘�™�¢�™�×?

05/09/2007
עמודים אלול תשס"ז (716) 10
מה נאכל בשנה השביעית?

על תוקפו של היתר המכירה בשמיטת תשס"ח

הרב זאב וייטמן

הערעור הרציני היחיד היכול להישמע כנגד היתר המכירה
הוא כי המכירה עצמה איננה חלה והקרקע כלל לא נמכרה לגוי
לקראת שנת תשס"ח נעשתה עבודה רבה מאוד בשני תחומים אלו
הרב וייטמן – הממונה על נושא השמיטה מטעם הרבנות הראשית מרחיב



מיהם שומרי השמיטה?
בפרשת "בהר" מציגה התורה את התלבטות החקלאים בעקבות מצוות שנת השמיטה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?". שאלה דומה לזו נשאלת בימינו על ידי צרכנים רבים המתלבטים "מה נאכל בשנה השביעית". אלא שיש הבדל תהומי בין שאלת החקלאי ושאלת הצרכן. החקלאי המתפרנס מאדמתו, עומד חסר אונים מול המצווה הקשה ביותר בתורה המצווה עליו שלא לעבד את אדמתו ולהפקיר את כל יבולו, והוא עומד וצווח "מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?"; תשובת התורה "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים", דורשת ממנו לעמוד בניסיון קשה ביותר ולהאמין בנס ובברכת שמיים שתאפשר לו לשרוד את שנת השמיטה מבלי שהוא ובני משפחתו יאבדו ברעב. לעומתו, הצרכן המתפרנס בשמיטה כמו בשאר שנים, עומד אף הוא ושואל 'מה נאכל בשנה השביעית', אלא שמשמעות שאלתו שונה לגמרי – אין הוא שואל מנין יהיה לו ולמשפחתו אוכל לאכול, אלא שאלתו היא איזה אוכל כדאי ומומלץ להעדיף - תוצרת יבוא או תוצרת היתר מכירה, האם עדיף הכשר פלוני או הכשר אלמוני, האם לאכול ירקות מהערבה או ירקות ממצעים מנותקים וכו'.
הצרכן – גם אם יהדר לקנות לביתו את הירקות הכשרים ביותר מבחינת שמיטה, איננו מקיים בכך את מצוות השמיטה, וצרכן הקורא לעצמו "שומר שמיטה" מתהדר בכתר לא לו, מכיוון שכדי להיות שומר שמיטה עליו לשמוט את שדהו וכרמו מהם הוא חי ומתפרנס, וזה יכול לעשות רק מי שיש לו שדה וכרם ורק מי שאכן מתפרנס וחי מהם. ממילא, שאלות הצרכן הינן שאלות בתחום הכשרות – מה כשר יותר, ואולי גם בתחום בין אדם לחברו - מה נכון יותר להעדיף מבחינת מצוות התורה - להשתדל לקנות מאחיך ולא מגוי, והמצווה לסייע לדבר מצווה – לאחיו החקלאים שומרי השמיטה.

קדושת הקרקע וההתיישבות היהודית
היתר המכירה מפקיע חלק גדול מחיובי השמיטה. מכירת הקרקעות לגוי מפקיעה את קדושת הקרקע והופכת אותה לקרקע הדומה לקרקעות חו"ל. לאחר ביצוע המכירה החקלאי ממשיך לעבד את אדמתו כמעט כרגיל (במיוחד כיום, שרוב הזריעה, הזמירה והחרישה נעשות ממילא על ידי לא יהודים) ולשווק את תוצרתו כאילו הייתה תוצרת יבוא מחו"ל. אשר על כן, כדי לקיים את מצוות השמיטה צריך החקלאי להחליט שלא להפקיע את קדושת הקרקע על ידי המכירה, ולהתמודד עם מצוות השמיטה בדרכים אחרות – הוברת הקרקע, זריעה מוקדמת, אוצר בית דין, מצעים מנותקים וכדומה. ואכן, יש להתפעל מכל מי שמחליט לשמור את מצוות השמיטה בקרקעותיו ולא למוכרן לגוי, ויש לברך בפה מלא גם את מי שמחליט לשמור את השמיטה באופן חלקי - בהתאם לכוחו ולאפשרותו - ולו בחלק מהקרקעות שבבעלותו. אין ספק שזו הדרך המומלצת גם על ידי מייסדי היתר המכירה וכפי שכתב הראי"ה קוק זצ"ל:
"ביסוד השמיטה עלינו לדעת שאנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו לסבב את הדברים שסוף כל סוף תהיה שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקודש" (אגרות, ח"א רפ"ט).
ואף שבודאי יש לברך את אלו שבוחרים לקיים את מצוות השמיטה ללא הפקעת קדושת הארץ, הרי שאין כל מקום לבקר את מי שמחמת דוחקם נאלצים לסמוך על היתר המכירה – בין אם מדובר בחקלאים ובין אם מדובר בצרכנים.
נכון שהיתר המכירה נוסד כדי למנוע את התמוטטות ההתיישבות היהודית בארץ ואת שבירת מטה לחמם של חקלאים רבים והיום, ב"ה המצב שונה. אלא שגם היום אי הפעלת היתר המכירה תגרום לפגיעה גדולה וקשה בפרנסתן של עשרות אלפי משפחות, תפגע פגיעה אנושה בחקלאות היהודית בארץ, תפגע בכלכלת מדינת ישראל ותפגע באופן בלתי הפיך במערכת הכשרות במדינת ישראל.
גם מידת מסירות הנפש של הציבור בימינו, כוחו ונכונותו להקריב בגין קיום מצוות השמיטה, אינן כמו בדורות הראשונים בימי בית שני וימי המשנה והתלמוד – וכוונתי כמובן לא רק לחקלאים אלא גם לצרכנים – וגם עובדה זו מהווה שיקול משמעותי בהכרעה להפעיל את היתר המכירה גם בימינו.
ההיתר עצמו יוסד, נתמך והופעל על ידי גדולי ישראל מזה מספר דורות – הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, רבם של כל בני הגולה, הרב יהושע מקוטנא בעל ה"ישועות מלכו", הראי"ה קוק, הרב צבי פסח פרנק, הרב הרצוג ועוד רבים אחרים, ולכן לא ייתכן כלל לקבל אמירות של רבנים ועסקנים האומרים כי לסומכים על היתר המכירה אין על מה שיסמוכו.

מכירה מוכרת
כל זה נכון אם הקרקעות אכן נמכרות לגוי. הערעור הרציני היחיד היכול להישמע כנגד היתר המכירה יכול להיות שהמכירה עצמה איננה חלה והקרקע כלל לא נמכרה לגוי. לטענה זו יכול להיות יסוד משני נימוקים מרכזיים:
האחד – חוסר גמירות דעת לאמור בשטר המכר או בשטר ההרשאה (כגון, שעל הגוי לקצוץ את כל האילנות ושמותר לו לפגוע בתשתיות הקרקע). וזהו הטעם העיקרי של רבים מאוד מגדולי ישראל בדורנו שאינם מוכנים לסמוך על היתר המכירה.
השני – חוסר סמכות למכור את הקרקעות.
שני הנושאים הללו יכולים לבוא על פתרונם, ולקראת שנת תשס"ח נעשתה עבודה רבה מאוד בשני תחומים אלו:
לגבי חוסר גמירות דעת נעשתה עבודה רבה לניסוח המכירה כהסכם מכר קרקעות משפטי לכל דבר ועניין – מכר קרקעות שיתבצע בין המוכר – מינהל מקרקעי ישראל – שהוא מנהל את הקרקעות מטעם מדינת ישראל, בעלת הקרקעות, ובין הקונה הלא יהודי. המכירה נוסחה באופן שיש לגביה גמירות דעת מלאה, ומכיוון שהיא נוסחה באופן משפטי הרי שנערך דיון משפטי מפורט על כל סעיף וסעיף (מדובר בחוזים, שטרות ונספחים המשתרעים על עשרות עמודים). מכיוון שהיו גם מי שחששו מניסוח חדש של היתר המכירה שולב גם נוסח המכירה שיוסד על ידי הרב קוק כגיבוי וכחיזוק להסכמים ולשטרות שנעשו.
לגבי חוסר הסמכות למכור, המציאות החקלאית בימינו היא שחלק גדול מאוד מהמגדלים מעבדים אדמות שלפחות חלקן אינו שייך להם. כמובן, שאין למגדלים אלו כל סמכות למכור את הקרקעות הללו. כדי שהיתר המכירה יהיה תקף אי אפשר להסתפק בהחתמת המגדלים הפונים לבקש אישורי מכירה, אלא יש צורך להגיע לבעלי הקרקע או לבעלי הזכויות על הקרקע שחוכרים אותה ממינהל מקרקעי ישראל, ולהחתים אותם. כמו כן, יש לבדוק היטב מי הרשאים לבצע בכל מקום את מכירת זכויות הבעלות על הקרקע, ולעתים קרובות, יש צורך לכנס אסיפה כללית של חברי היישוב השיתופי או של חברי האגודה בעלת הזכויות על הקרקע. בנושא זה נעשתה השנה עבודה רבה, ולפחות, בכל הנוגע לירקות בהם יש חשש לאיסור אכילה גמור מטעם איסור ספיחין, הצלחנו להגיע כמעט לכל בעלי האדמות החקלאיות ולהחתים את בעלי הזכויות החוקיים, ובאופן שמחזק מאוד את היתר המכירה, ומבטל כמעט לחלוטין את טענות המערערים על תוקפו של היתר זה.
לאור מה שנעשה ניתן לומר, שכל מי שסומך על מכירת חמץ או על מכירת מבכירות להפקעת קדושת הבכור, או על היתר עיסקא או על פרוזבול וכדומה, יכול באותה מידה לפחות לסמוך גם על כך שביבול האדמות שנמכרו במסגרת היתר המכירה אין כל חשש איסור ספיחין.
ממילא המסקנה העולה היא, כי כל מקום שבו הרבנות או הגוף נותן הכשרות יקפידו לשווק רק ירקות שגדלו בקרקעות שנמכרו בהתאם לרשימות ולאישורים (ובסך הכל מדובר בלמעלה מתשעים אחוזים של הירקות) אין בירקות כל חשש, והקונה מהם מחזק חקלאים יהודים בארץ ישראל.
יחד עם זאת, בודאי שיש מצווה מיוחדת לסייע בידי חקלאים שומרי שמיטה שלא מוכרים את אדמותיהם וממשיכים לגדל בשנת השמיטה בעציצים שאינם מנוקבים בחממות (מצע מנותק), או במסגרת אוצר בית דין (וגם בנושא זה נעשתה השנה פריצת דרך משמעותית בהרחבת מעגל החקלאים שנכנסו למסגרת אוצר בית הדין הארצי של הרבנות הראשית, תוך כדי הקפדה על עשיית מלאכות מותרות בלבד ושיווק הפירות כשכירים וכשלוחי בית דין).

מובאות:

מובאה 1
כדי להיות שומר שמיטה צריך אדם לשמוט את שדהו וכרמו מהם הוא חי ומתפרנס, וזה יכול לעשות רק מי שיש לו שדה וכרם ורק מי שאכן מתפרנס וחי מהם
שאלות הצרכן הינן שאלות בתחום הכשרות – מה כשר יותר, ואולי גם בתחום בין אדם לחברו - מה נכון יותר להעדיף מבחינת מצוות התורה - להשתדל לקנות מאחיך ולא מגוי, והמצווה לסייע לדבר מצווה – לאחיו החקלאים שומרי השמיטה


מובאה 2
היתר המכירה, המפקיע את קדושת הקרקע, נוסד כדי למנוע את התמוטטות ההתיישבות היהודית בארץ ואת שבירת מטה לחמם של חקלאים רבים

ההיתר עצמו יוסד, נתמך והופעל על ידי גדולי ישראל מזה מספר דורות – הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, הרב יהושע מקוטנא, הראי"ה קוק, הרב צבי פסח פרנק, הרב הרצוג ועוד רבים אחרים, ולכן לא ייתכן כלל לקבל אמירות של רבנים ועסקנים האומרים כי לסומכים על היתר המכירה אין על מה שיסמוכו


מובאה 3
כל מקום שבו הרבנות או הגוף נותן הכשרות יקפידו לשווק רק ירקות שגדלו בקרקעות שנמכרו בהתאם לרשימות ולאישורים - ומדובר בלמעלה מתשעים אחוזים של הירקות - אין בירקות כל חשש, והקונה מהם מחזק חקלאים יהודים בארץ ישראל
חסר רכיב