תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

info_amudim_5767_716_716-002.htm

05/09/2007
עמודים אלול תשס"ז (716) 10
סופי דברים
עמוד ראשון
"סופי הדרכים המה רק געגוע" נתן אלתרמן
אפרת ביגמן

עכשיו, לפני שינוערו ימי השנה החולפת כפירורים ממפת שולחן משומשת
ועל שולחננו תמתח השנה החדשה כמפת שבת חגיגית צחורה
מבקשת אני את רגעיה האחרונים של השנה שחלפה כדי להיפרד ולהתגעגע
אפרת ביגמן על סוף והתחלה

הנה עוד שנה מסתיימת. התריסים שהיו כל השנה פתוחים לרווחה אל האור החודר - אט אט מוגפים, נסגרים בלחישה, עד לשעת הנעילה.
בחוץ נשמעות קריאות אחרונות של אמהות לילדיהן, הנאספים בזה אחר זה, ובשמיים מראה מרהיב של צבעי הכתום, והשמש נעלמת לה בלאט אל תוך גלימת החושך. שעת בין הערביים של שנה זו הגיעה – אלול. מנגינות ה"סליחות" בפזמון ספרדי כבר פתחו את הרקוויאם לשנה שחלפה, וריח הסתיו שעולה וניבט מבין עלי השלכת והחצבים מרמז שמישהו כבר ממתין בפתח לסגור את הדלת.
שעת בין הערביים היא השעה הקסומה והמופלאה ביותר בעיניי. כפי שכבר נאמר במסכת ברכות, זו השעה הקשה ביותר לקטלוג –אין להתפלל בה תפילת מנחה, אך גם ערבית טרם אפשר. כמו כן, אין להינשא בשעה זו, שכן לא ניתן לקבוע אם יום היא, אם לילה.
כך גם אלול. מחד, הוא החודש האחרון של השנה החולפת ונושא הוא את חותמה ואת שמה. מאידך, הכל כבר עוסקים ומצפים לשנה החדשה שתבוא: היומנים החדשים הנפתחים בימי אלול, כמו גם שנת הלימודים הנרגשת, והוא עמוס לעייפה בבקשותינו הנשטחות לפני האל מידי יום בו ומתפללות על העתיד להתרחש בשנה הבאה. גם הקרקע הנשמטת מידנו בשנה הקרובה אל מנוחתה שלה, מתחילה כבר עתה את נשימותיה העמוקות הראשונות, ולא נטע ולא נזרע, שכן, אף שטרם החלה השנה החדשה - גלעינה כבר הוטמן בתוכנו.

עכשיו, לפני שינוערו ימי השנה החולפת כפירורים ממפת שולחן משומשת, ועל שולחננו תמתח השנה החדשה כמפת שבת חגיגית צחורה, מבקשת אני את רגעיה האחרונים של השנה שחלפה כדי להיפרד ולהתגעגע. אמת; קסומות לי התפילות אל עֵבר העתיד, ומדויקים עד מאוד הם פיוטי הימים הנוראים, שמעירים אותי מנמנומי השלו אל תוך מערבולת חשבון הנפש. אך יקרות לי מאוד דקותיה האחרונות של השנה ההולכת, שנה שלא תשוב עוד לחיי, וכה הרבה קרה בה, כה גדלתי, כה צמחתי, עד בלי די.
נכון ששגיתי. שטעיתי. שהחטאתי, אולי אף פשעתי. אך גם למדתי מכך, גם נפגשתי, הרגשתי, התרגשתי, נגעתי. היו גם פלאים אינספור בשנה החולפת, היה בה גם יופי כה רב. כעת, לפני שתהפוך היא לסמל העוון וימיה למוכתמים ברבב, למול השנה החדשה והמזוככת, רוצה אני להביט בה במבט אחרון, כמֵה, מתגעגע ולהיפרד ממרחק.
כך למשל, מביטה אני בפני בני שנולד השנה, פני ילד רך. לפני שנה לא היה בעולם, והנה, פתע הוא כאן, ומחייך, ומכיר, ומזהה ומוקסם מכל הסובב אותו. כל יום כה שונה ובלתי חוזר במחציתו, כל יום הוא חדש ואחר ומלא בסקרנות אמיתית ובגילויים עד בלי די. יודעת אני כי גם השנה שתבוא, אם ירצה האל, תעניק לנו יחד רגעים של פלא ויופי, גדילה וצמיחה, שמחה ותום. אך ברגעי הביניים הללו, בטרם תבוא היא, רוצה אני עוד קצת להתרפק על הרוך הנודף ממנו, על הריח, על קירבה זו שאינה חוזרת לעולם. איני רוצה להחיש את הפרידה מימים ראשוניים אלו, בם תנועתם העדינה של בדי העצים מעלים חיוך נרגש ומבט כה סקרן בפניו של בני הצעיר.
כה מזמינה היא לעיתים ההבטחה שבטרם, כה כמוסים הם סודותיה של השנה שטרם החלה, עד שאנו פעמים רבות מתפתים לשלוח אליה שתי זרועות ארוכות, ובינתיים להשליך ארצה את כל שעמלנו עליו במשך שנה תמימה. כמה מתוקה היא הזיית האולי, עד מה ענוגים הם חוטיה של הרקמה שאנו טווים לימיה של השנה שתבוא. עכורים, ללא ספק, הם ימיה של השנה שחלפה כשצריכה היא להתמודד- מציאותית וממומשת, מול חלומותינו על השנה שתבוא.
אם כן, על אף החשק העז להוציא את המחברות החדשות מתוך הניילון הדק, בוחרת אני כעת לנוח בשלווה בחיק השנה המסתיימת, ולשמוע עוד סיפור אחד בטרם תלך היא לישון, בטרם נתעורר לשנה החדשה.

"וערב.
ערב יפה בעולם.
שקיעה –
הפרות שבאחו געוּה.
וסוף אין לדרך הזאת העולה.
סופי הדרכים המה רק געגוע".
נתן אלתרמן מתוך "אל הפילים", כוכבים בחוץ
חסר רכיב