תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תורת הנסתר

24/06/2007
עמודים תמוז תשס'ז (714) 8
תורת הנסתר כפוטנציאל לחידושים בהלכה
יוסקה אחיטוב

מה בין לימוד בארץ ישראל ללימוד בגולה?
מה בין קבלה לחידוש ההלכה?
כיצד מתייחס הרב קוק לחילונים ומי מטיף לשינוי היחס?
יוסקה אחיטוב מתריע על הקשר שבין הלכה לתובנות מאטפיזיות

א. אוירא דארץ ישראל – והתורה
בחיבור אורות התורה כותב הרב קוק בגילוי לב על פוטנציאל של חידושים בתורת הנגלה בכלל ובהלכה בפרט, ששמור לעיסוק בתורת הנסתר. כשלעצמה, תורת הנסתר חושפת תובנות פנימיות בתורה הנגלית ואלו עשויות להשפיע גם על ההלכות. וזה לשונו בפרק י"ג:
כשלומדים הרבה נסתר, אז כל מה שמבינים ולומדים מהנגלה מאיר באור יקרות, ומתגלה הופעת הנסתר וסגולתה על כל העניינים המושגים שבנגלה. וזוהי שיטת הירושלמי שמתוך שחסידים היו תורתם מתברכת, ולא רק כדברי הבבלי, שתורתם משתמרת. ונראה שהירושלמי עוסק בחסידים יותר עליונים, שהתורה מתגדלת ומתאדרת אצלם על ידי הופעת השגות הקודש ממעט הכמות לנחלים גדולים ואיתנים ... ובזה יש הבדל בין אוירא דארץ ישראל, שיכולה רוח הקודש להשפיע גם על תכן ההלכות, ובחוץ לארץ רוח הקודש מתפשטת בגלוי רק על האגדות, וההלכות נדונות על פי השכל האנושי. "במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל".
לא כאן המקום לפרש בהרחבה פיסקה טעונה זו. נציין רק זאת שלפנינו ביקורת על "תורת חוץ לארץ" הבנויה על תפיסת ההבדל המטאפיזי שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ. "אוירא דארץ ישראל"; עשויה להשפיע רוח הקודש על החסידים לומדי התורה. כתוצאה מכך ההלכות הנלמדות בארץ ישראל עשויות להיות נידונות לא רק על פי השכל האנושי אלא גם להיות ניזונות מהשראה של "רוח הקודש". אופן לימוד זה והתובנות המיוחדות שנחשפות מכך גורמות לתורה הנלמדת בארץ ישראל שלא רק "תשתמר" אלא גם "תתברך", בעוד שלימוד התורה בחוץ לארץ יכול להבטיח רק שהתורה הנלמדת ושנלמדה בו לאורך הדורות "תשתמר" אבל אין בכוחו לגרום לתורה גם "להתברך", זאת משום שכאמור הן נידונות רק על פי השכל האנושי. הרב קוק שילב כאן על בסיס תפיסה זו גם פרשנות מיוחדת במינה על ההבדל באופי הסוגיות שבין התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, ושוב לא כאן המקום לדון בכך.
ההבחנה של הרב בין "תורה מתברכת" ובין "תורה משתמרת" בנויה, תוך שינויים, על דברי הגמרא בברכות, לב ע"ב, שם נאמר:
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.
התואר "מתברכת" משמעו שהיא נובעת ומתעשרת, ואילו התואר "משתמרת" משמעו שהיא אינה נפגמת ואינה נחסרת והיא משתמרת כמות שהיא בשלמות, זאת למרות שהחסידים הראשונים היו מקדישים שעות רבות לתפילה ולכאורה מקפחים את הזמן הראוי ללימוד תורה, וגם למלאכה.
והנה, הרב קוק, בואריאציה על דברי הגמרא הללו, ייחס ל"חסידים העליונים" רוח הקודש מכוח אוירא דארץ ישראל וכתב כי משום כך תורתם "מתברכת" ומבחין בינה לבין תורת חוץ לארץ שהיא רק "משתמרת". בתלמוד עצמו, במסכת ברכות, לא מופיע הצירוף של "מתברכת" לתורה אלא רק למלאכה. לא מצאתי בכל ספרות חז"ל את ההצמדה של "מתברכת" לתורה .
נראה אפוא שהרב קוק עשה שימוש חדשני בצירוף "תורתם מתברכת" עם שהוא מבחין אותה לא מן המלאכה אלא מתורת חוץ לארץ. מכאן ש"תורתם מתברכת" ברב קוק משמעה שלתורת ארץ ישראל יש פוטנציאל של חידושים, מכוח רוח הקודש השורה על "החסידים העליונים" שבארץ ישראל.
אין ספק שהיומרה והציפייה להתעשרותה החדשנית של התורה בארץ ישראל עולה בקנה אחד עם חזון הגאולה הציונית של הרב. לדידו הגאולה הציונית איננה רק גאולה חומרית. גם התורה עצמה זקוקה להיגאל, והיא אמורה אכן להיגאל בארץ ישראל, בימינו, מכוח השילוב של תורת הנסתר בלימוד הנגלה.


ב. הקבלה וההלכה
ביהדות שומרת התורה והמצוות יש התנגדות עמוקה ומובנת לחדש הלכות. התנגדות זו מובנית בתפיסת המסורת ובדרכי שלשלת מסירת התורה מדור לדור מאז קבלת התורה בסיני. התנגדות זו התעצמה מאוד ונעשתה רגישה ביותר מאז ראשית המאה התשע עשרה, לנוכח המאבקים עם תנועת הרפורמה, והופעת האורתודוכסיה שדגלה בסיסמה "חדש אסור מן התורה". והדברים ידועים.
עם זאת, מאז ומעולם נשמר אפיק אחד של מקור לחידושים בהלכה וליצירת מנהגים חדשים, והוא בהשפעת הקבלה. מבלי להיכנס לעובייה של פרשת היחסים המרתקת בין הקבלה וההלכה די אם רק נעמוד על כך שיש בכוחן של תובנות מטאפיזיות ושל פרשנות קבלית להניע חידושים בהלכה, מבלי לעורר חשד של פגיעה במסורת ובתורה המסורה בידינו מאז מתן תורה. וכך הופכים חידושים בהלכה להיות לגיטימיים. הלגיטימציה מתקבלת – אף כי לעיתים לאחר מאבקים ופולמוסים – מכוח הטענה כי התובנות המטאפיזיות גם הן ניתנו בסיני, או לפחות נתגלו ברוח הקודש משמים. באופן היסטורי פעלה הקבלה בדרך כלל דווקא לשמר את המסגרות ההלכתיות ואף הצליחה להעניק להם משקל רב יותר, ו"קידשה" גם פרטים שונים במהלך קיום המצוות בכך שהיא העניקה להם משמעויות מטאפיזיות עליונות, ובכך תרמה לדקדוק ולהקפדה מרבית בהם. אבל כאמור, במקביל נשמרה לה היכולת להכניס חידושים בהלכה.
"סוד" כוחה זה טמון בכך שהתובנות המטאפיזיות משתלבות ללא ערעור בתחום המטא-הלכתי. לאחר שהן "נקלטו" שם, ההשפעה על פסיקת ההלכה היא "טבעית" והיא חסינה מפני חשד של כוונה לערער את המסורת. ההשפעה והמניע לחידושים בהלכה אינם באים "מבחוץ" אלא לכאורה הם נובעים מפנימיות התורה. וראוי להוסיף כי לא כל תובנה מטאפיזית הופכת להיות מטא-הלכתית. רק כזאת שמשתלבת ביודעין או שלא ביודעין בשיקוליו של פוסק ההלכה.

ג. הצדקות מטאפיזיות לקירוב או להרחקה של חילונים
המאפיין את חוגי הציונות הדתית מבית מדרשו של "מרכז הרב" הוא הפרשנות המטאפיזית שלהם למציאות ההיסטורית של ימינו. דרכם המיוחדת בהלכה נגזרת במידה מרובה מן התובנות המטאפיזיות שפותחו בבתי המדרש הללו. מתוך דוגמאות רבות שניתן להביא לענייננו, אסתפק כאן בניתוח של שתיים שהן אחת, דהיינו בעיצוב היחס הראוי מהבחינה ההלכתית כלפי חילונים.
הראשונה נוגעת לרב קוק עצמו, שפסק הלכה למעשה שיש לקרב את החילונים החלוצים בימיו ושאין להחיל עליהם את ההלכות החמורות המפורשות ברמב"ם ובשו"ע, שעל פיהן חובה לשנוא את מי שהוא מחלל שבת בפרהסיא וכו' ולהחיל עליו את הדין החמור של "מורידין ולא מעלין". לכאורה סטה בכך הרב קוק מן ההלכה המפורשת, ואכן הוא הואשם בזאת על ידי רבים מאנשי הישוב הישן בירושלים. את ההצדקה המפורשת שלו לשינוי ביישום הלכה זו כלפי החלוצים החילונים של ימיו הוא תולה במפורש בתורת הסוד. כדבריו באגרתו לרידב"ז, אגרת תקנ"ה הידועה:
ומה שכתב מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי-ישראל, כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כוונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר מאור-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, שבלשון חכמי-הסוד נקרא זה גם כן בכלל ומצא בזה סתירה לברכת-המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם ...
יתרה מזו, הוא מצהיר במפורש שהתנהגות כזאת הולמת רק את -
מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה... [רק תלמידי חכמים כאלה ] העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית ... ת"ח כאלה ... הם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם.
על עצמו הוא מעיד כי -
...השי"ת יודע, שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש, שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה.
עמדתו זו של הרב קוק בשאלת היחס כלפי החלוצים החילונים של ימיו ידועה ברבים והיא רווחת הרבה בחוגי הציונות הדתית עד לימינו אלה.
והנה, הזיקה העלומה הזאת בין התובנות המטאפיזיות באשר למהות נשמתם של אותם חילונים-חלוצים לבין ההנחיה ההלכתית כיצד ראוי להתייחס אליהם איננה בטוחה ואיננה יציבה. היא עלולה להשתנות מן הקצה אל הקצה ככל שהתובנות המטאפיזיות הללו ישתנו. ואכן הדוגמה הבאה, צעירה לימים ובת ימינו תמחיש את הרפיפות של התלות הזאת, הנותנת פתח להנחיות הלכתיות סותרות.
משבר ההתנתקות והטראומה החריפה שחוו רבים ממתיישבי גוש קטיף גרמו כצפוי לתגובות שונות. אחת מהן אני מציג להלן, למרות שהיא שולית מבחינת ההיקף שלה, משום שהיא מאלפת לענייננו. גם היא תולדה של אותן תובנות מטאפיזיות שהפכו להיות תובנות מטא-הלכתיות.
הרב שמואל טל, ראש ישיבת "תורת חיים" שבנווה דקלים שלאחר ההתנתקות עברה כולה ליד בנימין, פרסם בעילום שם חוברת "על דרך המלך" שבה הוא קורא לחשבון נפש עמוק באשר להתייחסות לציונות הדתית, למהפך בעמדה ההלכתית המקובלת שתוארה לעיל, ולאימוץ של ההלכות המחמירות המחייבות שנאה וכו'.
מסקנותיו החמורות הללו נובעות מפיתוח של תובנות מטאפיזיות שונות מהמקובל עד היום, ואשר יש בכוחן "להסביר" לטעמו היטב את אירועי ההתנתקות. לשם כך הוא משלב תובנה אחרת למהות נשמתם של החילונים של ימינו הנמצאים בהנהגת המדינה. הוא טוען ששורש נשמתם הוא מן ה"ערב רב", ושהם חדרו, כשליחי הסטרא אחרא אל תוך מערכות השלטון של מדינת ישראל בימינו כדי לשבש את תהליכי הגאולה, בין השאר על ידי פעולת ההתנתקות. הוא מסתמך על ספרים המנבאים כביכול התפתחות זו, ושעל פיה "עיקר התגברותם [של הסטרא אחרא וה"ערב רב"] הוא בתקופה שלפני הגאולה, שאותה הם מנסים למנוע בכל כוחם... ודווקא בתקופה זו הם זוכים לגדולה ונעשים מושלים על ישראל. אנשים אלו יכולים להיות יהודים על פי ההלכה, אולם נשמתם אינה נשמת ישראל, כי אם להיפך – נשמה רעה ומושחתת, והם דורשים את רעת ישראל ולא את טובתו". לדבריו, "המציאות הנראית לעיניים... כי יש לנו עניין כאן עם אותה קליפה שעליה העידו כל גדולי הדורות שהיא עתידה להתגבר בדור שלפני הגאולה"
הוא ממשיך וטוען כי -
לא מקרה הוא שכל [ההדגשה במקור] מוקדי הכח במדינה נשלטים על ידי השמאל החילוני הרדיקלי. אין אוניברסיטה ימנית אחת לפליטה, אין כלי תקשורת אחד מאוזן, אין בתי משפט עם ערכי מסורת, אין בצמרת צה"ל ובשב"כ מתווי מדיניות לאומיים... התשובה לכך היא, שהאנשים שהם ערב רב הם אמנם מעטים ביותר, אבל דווקא הם שולטים בכל מוקדי הכוח.
הם המעכבים את הגאולה ובהם יש להלחם.
התמונה המטאפיזית הזאת ההולכת ונפרסת לנגד עינינו מאפשרת זיהוי של ה"ערב רב" שחדר אל תוכה, ומיניה וביה מחייבת הלכתית לשנוא אותם ואפילו להלחם בהם אף כי בלי אלימות.
אין להרתע מהחובה לשנוא, כיוון ש"השנאה היא תכונה בריאה בנפש, שחייבת להופיע – כשצריך, אחרת האישיות מתעוותת". [ההדגשה במקור!]
מעתה אין שוב הצדקה להתייחס אל המדינה כמייצגת ממד אלוהי כלשהו. נהפוך הוא – "המדינה כיום איננה קדושה"... "אין אנו מאמינים במדינה הזו שרקובה מעיקרה".

כבדהו (?) וחשדהו...
הדוגמה שלפנינו מעידה על הפוטנציאל המסוכן שיש לתובנות מטאפיזיות המסוגלות לחלחל אל הנחיות הלכתיות מבלי להחשיד את המחזיקים בהן בחריגה או בסטייה מן הנאמנות להלכה. זו סיבה נוספת להתייחס בחשדנות לכל יומרה לפרש את המציאות בכלים ובמושגים מטאפיזיים.
חסר רכיב