תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דמויות גדולות מהחיים

30/03/2007
עמודים ניסן - אייר תשס"ז (712) 6
דמויות גדולות מהחיים

הילה אונא

באזור המשקי בשדה אליהו, על הסילו המתנשא מכל המבנים, נפעמת הנשמה מול דמות חקלאי לבוש בגדי עבודה כחולים, חבוש כובע 'טמבל', חרמשו על הכתף והוא בדרכו לעבודה. מן העבר השני שני חקלאים נוספים חורשים את אדמת העמק, האחד מדרבן ומשתלט על הסוסה, והשני שומר על נתיב המחרשה. הדמויות גדולות הן במימדיהן והן בכך שהן מצליחות להעביר ערכים ותחושות מימים עברו...
הילה אונא, על צייר, ציור ומצוייר


אבנר הס, בן שדה אליהו, הוא האמן שהצליח להחיות את הסילו הישן: "כשהחל פרויקט שיפוץ מחסן התבואה עלה בראשי רעיון לצייר על הקיר הדרומי של המבנה ציור גדול-מימדים, שיבטא את האווירה המיוחדת של קהילה חקלאית. אלא שלא ידעתי אז למה מייעדים את המבנה המיתולוגי, וגם לא ידעתי שהוא 'יזכה' בכמות לא מבוטלת של דלתות שלא הותירו מרחב מתאים לציור ושיבשו את תכניותיי...".
הרעיון נשאר, המיקום השתנה. הסילו נבחר כמקום אלטרנטיבי שהציב אתגרים נוספים למעשה האמנות.
אבנר תכנן לצייר על הקיר חקלאי העובד באדמת עמק בית שאן. במשך ימים ארוכים נמשכו ההתלבטויות, "ואז נזכרתי בתמונה שצילם צלם חובב שהתארח בשדה אליהו בתחילת שנות ה-90. הצלם טייל בסביבה ו'תפס' את אבא שלי הולך באזור הכרם עם חרמש לנכש עשבים שוטים סביב 'נזירים' (ברזים), כחלק מעיסוקיו בענף התברואה...". אבנר הביא את התמונה לסדנת האמנות בה הוא משתתף. המנחה, נעם רבינוביץ, אמן ופסל סביבתי, התלהב מהתמונה מבלי שידע מיהו המצולם. הרעיון נראה לו אתגרי ביותר ועוד הוסיף ואמר שליצירה כזו על ידי בן המקום יש ערך מוסף. הוא הזהיר את אבנר מהקשיים שיעמדו בפניו: קיר עגול, גובה, גודל, פרופורציות ועוד. אבל אבנר לא ויתר: " בשלב זה כבר הייתי בתוך העשייה וראשי קדח במחשבות על פתרונות לכל הקשיים הטכניים שעלו...".
הציור, שגודלו כ-3 על 4 מטר, נעשה בגובה של כ-10 מטרים. אבנר עמד על כלי גובה ששאל מהתמרים וצייר על הסילו בצבעי אקריליק עמידים לפגעי הסביבה. "תחילת העבודה הייתה מלווה בכל מיני שאלות מקצועיות שבאותו זמן עדיין לא היה לי ברור איך יפתרו ורק במהלך העבודה מצאתי להן תשובות שסיפקו אותי", מספר אבנר ומדגיש, "היה חשוב לי להישאר בצד החווייתי-אמנותי של הציור, ולא להסתפק בפתרונות טכניים פשוטים, כמו לצייר את קווי המתאר בעזרת שקף והגדלת התמונה. בחרתי לצייר ישירות על הבטון החשוף מתוך הסתכלות על התמונה".

הדמות המצוירת מוכרת לרבים בקיבוץ. בימים אלו מלאו 6 שנים לחסרונו של מנחם הס, מוותיקי שדה אליהו, אביו של אבנר. "אני משער שאבא שלי לא היה מסכים להיות מודל, אבל זה היה חזק ממני ואני לא מצטער לרגע על ההחלטה הזו", אומר אבנר, "את הבעייתיות שבהחלטה לבחור את אבא כמודל, פתרתי במחשבה שאטשטש את דמותו המדויקת. אבל היות שהעבודה נעשתה במקום ציבורי וזימנה לי תגובות רבות על אם הדרך, שוכנעתי שהמודל שנבחר מתאים ביותר לקריטריונים שחיפשתי".
מנחם, באופיו ובפועלו, מהווה דוגמא ומופת לשילוב בין תורה ועבודה, תרבות וחקלאות. הוא נולד בגרמניה ב-1924, עלה לארץ בגיל 17 והגיע לשדה אליהו אחרי שנה במקווה ישראל. עבד בענפי החקלאות ובעיקר ברפת (הוא נהג לומר: אני עובד איפה שחשוב, ואף אחד אחר לא רוצה...). בשנותיו האחרונות בחר לעבוד בתברואה ואחר כך במחלבה וכל ימיו בקיבוץ מילא תפקידים ציבוריים, ופעל ברגישות ובמסירות למען הפרט והכלל.

"אחד השלבים המרגשים בתהליך היה ציור חלקים אופייניים מדמותו של אבא, כמו העורף המוכר, כיפוף הגב האופייני ותנוחת הכובע, שהפכו אותו לממשי...", אבנר לא מרבה בתיאור ההתרגשות, שהיא נחלתם גם של העוברים ושבים שנזכרו ונפגשו לפתע, בלי כל הכנה, עם דמותו המשמעותית של מנחם.
"מיותר לציין את הליווי הצמוד של אמא שלי, שחוותה מפגשים חוזרים עם המודל, והתפעלה מהעובדה שהבן שלה הוא המבצע...".

מציור לציור...
הדרך לציור השני הייתה קצרה יותר. הנושא כבר קיים, הניסיון נרכש, ומה שנשאר היה למצוא תמונה מתאימה.
על החוויה מעברו השני של הסילו מספר קלמן יעיר, שעובד במוסך בשדה אליהו, בעלון מעלה גלבוע:
"במסגרת עבודתי כמכונאי בקיבוץ שדה אליהו עברה עלי חוויה מיוחדת במינה...
אני עמדתי על הקרקע ותיקנתי איזה חלק במנוף התמרים. כשסיימתי לתקן גם אבנר הצייר סיים, והתפניתי להביט בציור. הציור היה נראה לי מוכר מאיזה שהוא מקום. כששאלתי את אבנר הוא סיפר לי - ורק אז נזכרתי והבנתי מאיפה הציור מוכר לי.
להוריי בטירת צבי היו שכנים, רות ואלי רוזנפלד. בסלון ביתם הייתה תמונה ממוסגרת ובתמונה רואים שני אנשים חורשים במחרשה רתומה לסוס. אחד האנשים אלי רוזנפלד והשני קאלי שור. החריש בוצע וצולם בשדות טירת צבי בשנתו הראשונה, 1938.
התמונה ליוותה את משפחת רוזנפלד במשך שנים ארוכות וכשאלי נפטר, לפני כ-40 שנה, אלמנתו רות החזיקה את התמונה בסלון ביתה עד למותה לפני כשנה וחצי.
תמונה זו היא אחד מהזכרונות שלי מבית משפחת רוזנפלד, שכניי".
גם אבנר נתקל בתמונה בבית משפחת רוזנפלד, כשביקר בבית הוריו של גבי רוזנפלד, בן כיתתו: "מיד עם כניסתי לבית הבחנתי בתמונה התלויה על הקיר, תמונה שהתאימה בדיוק למה שחיפשתי. צילום אותנטי בשחור-לבן, והמיוחד שבו הוא 'הפוזה האמיתית' שבה עומדים החורשים. ממש ניכר המאמץ שהם משקיעים בחריש".
קלמן יעיר מרחיב על הדמויות בתמונה: "אלי רוזנפלד נולד בגרמניה בשנת 1916 למשפחה ציונית דתית אמידה אבל נדבק בחיידק הציוני ועלה לארץ בשנת 1934. לאחר מסלול של הכשרות חקלאיות ברודגס ובכפר חסידים, השתתף בעלייה על הקרקע על קיבוץ טירת צבי ב-1937, ועד למותו ב-1967 השתתף בעבודה חקלאית וכנהג בקואופראטיב בית שאן-חרוד.
קאלי שור, אף הוא ממשפחה ציונית דתית (אחיו של מקס שור), עבר הכשרה חקלאית בגרמניה וברודגס שליד פתח תקווה. אף הוא היה מראשוני טירת צבי אבל כנראה שההתיישבות השיתופית החקלאית לא הייתה לרוחו והוא עזב לאזור המרכז".

התמונה השנייה מורכבת בהרבה מהתמונה הראשונה בהיקף, ברקע, בצבעים ובתנועה. אבנר משתף אותנו בהתלבטויותיו של אמן: "במהלך היצירה מתקיים תהליך של בירור, שכולל החלטה של המצייר מה הם הדגשים החשובים לו בציור ומה תהיה רמת הפרוט שהוא בוחר להגיע אליה. חשיבות עליונה ראיתי בהעברת התנועה של החורשים. הנאמנות שלי לתמונת המקור היא רק לגבי הפוזיציה של שתי הדמויות ואילו הנוף שציירתי נלקח מתמונות נוף ילדותי כולל הגוונים שנבחרו לתאר אותו".
אבנר מסביר שכל החלטה וכל בחירה שלו כאמן היא בעלת משמעות ומנסה לבטא רעיון מסוים. למשל, הבחירה להלביש את אחד החורשים בחולצה לבנה מסמלת את ראיית העבודה כחג, כשמחה. בחירה נוספת הייתה ל"שתף" את הבטון, שהוא תשתית הסילו, בציור. לכן נוצר אחד הכובעים בציור ממסגרת מרומזת בלבד וכך "צבע" הכובע הוא בעצם הצבע הטבעי של הבטון. גם חלקים מהאדמה המעובדת עוצבו כך שאין גבול ברור בין הציור לבין הבטון שעליו הוא נוצר.

טבעו של ציור, גם אם מתגלגל ומתפתח כמו זה, מחייב קביעת נקודת סיום. "כיום, כעבור כשנה וחצי מתחילת הציור הראשון, נראה לי שאני מתקרב לסיום הציור השני. נשארו רק עוד מספר פרטים שחסרים לי להשלמת הציור", אומר אבנר.
בזהירות ובחסכנות הוא מתאר את רגשותיו: "הפרויקט הזה חשף אותי להרבה חברים בקיבוץ. מצד אחד החשיפה מרתיעה ומצד שני מחזקת, אך בסך הכול אני מודה לקב"ה שזימן לי חוויה כל-כך ייחודית".

קלמן יעיר מסיים את מאמרו: "כשאני עובר ליד הסילו בשדה אליהו יש לי דרישת שלום ממשפחת רוזנפלד בזכותו של אבנר הס". חברים רבים שותפים לתחושה זו ונהנים ממפגש מחודש עם העבר ועם הזכרונות הטובים שהשאיר אחריו מנחם.
ואבנר מסכם מנקודת ראותו: "על אף שהציור כמעט הסתיים הקשר עם הדמויות נמשך. בכל הזדמנות שאני עובר ליד הסילו אני מקיים דו-שיח חדש עם הדמויות המוכרות ונהנה מן הקשר אתן ומן העובדה שהסילו קיבל את הכבוד הראוי לו כמבנה שמאפיין אותנו כקהילה חקלאית".

שדה אליהו






















חסר רכיב