תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בשבי הירדני

30/03/2007
עמודים ניסן - אייר תשס"ז (712) 6
בשבי הירדני

יהודה נוימן

ה' באייר תש''ח, 14 למאי 1948 – יום נפילת גוש עציון, הסתיים במחיר כבד
חברי כפר עציון נפלו במערכה
וחברי עין צורים הובלו לשבי
יהודה נוימן משחזר ונזכר

קרבות בגוש עציון
ה' באייר תש''ח, 14 למאי 1948 – יום נפילת גוש עציון, הסתיים במחיר כבד. אחרי מצור וקרבות קשים שנמשכו למעלה מחמישה חודשים, הוכרע הגוש על ארבעת יישוביו: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים, 236 הרוגים ופצועים רבים.
הקרבות הקשים שלפני נפילת הגוש יצרו אווירת 'מצדה שניה'. ''מה אנו מה חיינו אפס וכלום העיקר הוא המפעל בו אנו חיים, נכה באוייב, בכל מקום שנשיגהו נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה, נצח ירושלים'', היו דברי מוש, מפקד הגוש.
היום יום רביעי, ג' אייר תש''ח, 12 למאי 1948. לפנות בוקר החל הקרב המכריע והאחרון על גוש עציון. באותו בוקר שהיתי יחד עם כיתה מעין צורים במשלט הצופה על הכפר בית אומר. כבר בשעות הראשונות של הקרב נפלו בידי האויב כמעט כל המשלטים. בין חללי המשלט המרכזי, 'המנזר הרוסי', היה גם המפקד צבי בן יוסף, דמות ידועה בזמר העברי וכן מפקד הגוש מוש זילברשמיד. כל היום נמשך הקרב ובלילה נדמו היריות שכן בלילה, הערבים לא נלחמו.
בבוקר יום חמישי מתחדש הקרב. הגוש חצוי ואין קשר בין היישובים, מדרום כפר עציון ומשואות יצחק ומצפון עין צורים ורבדים. בשעות הערב מגיע שדר מהפיקוד העליון שמתנהל משא ומתן על כניעה. המושג 'כניעה' הוא הלם מוחלט עבורי ויש להניח גם עבור אחרים; החינוך שקיבלנו היה שלעולם לא נכנעים לערבים, לעולם לא נוטשים יישוב יהודי. והנה משא ומתן על כניעה... הדבר גרם להלם מוחלט. משום מה לא קלטנו שהמצב כה חמור ולא ידענו שבכפר עציון נהרגו כל חברי כפר עציון – 127 לוחמים ולוחמות. הודענו שנכנע רק ללגיון הערבי ולא לאספסוף שהיה מסביב לגוש.

הנפילה בשבי
וכך ביום שישי, יום הכרזת המדינה, הבריטים עוזבים את הארץ ואנחנו, בתיאום עם אנשי הצלב האדום, הולכים לשבי, כולל הפצועים - השבויים היהודים הראשונים אחרי אלפיים שנה של העם היהודי שנלחם על אדמתו. ניתן לשער מה כבדה הייתה הרגשתנו. הירדנים מרכזים את כולנו לקבוצה אחת, והכל עם סימן שאלה גדול - לאן יקחו אותנו? מה יעשו אתנו? אספסוף של אלפי כפריים מקיפים אותנו. עכשיו, כמו בהמשך, הלגיון הערבי שלוקח אותנו בשבי הוא גם זה ששומר עלינו מפני ההמון.
בזמן הכניעה היה עלי תרמיל עזרה ראשונה וסרט עם מגן דוד אדום על השרוול, כיוון שהשתתפתי בקורס חובשים של ההגנה. הירדנים הוציאו אותי ממקום הריכוז, ולקחו אותי שאלך לחבוש חיילי לגיון שנפצעו בקרב נגדנו כמה שעות לפני כן. עד היום אני זוכר את ההרגשה שלי כאשר כל הקבוצה הולכת לכיוון אחד ואני עם ארבעה חיילים לגיונרים הולך לכיוון האחר, למקום הריכוז של החיילים הפצועים. היו אלו רגעים קשים ביותר עבורי ובלבי חשבתי - מי יודע אם אראה עוד את הקבוצה שלי. הגעתי למקום ריכוז הפצועים, שכבו שם מספר פצועים, חבשתי אותם, עשיתי מה שיכולתי כשסביבי מאות של אספסוף, אנשי כנופיות. ברגע שגמרתי את תפקידי הלגיונרים יכלו לעזוב אותי לנפשי ותוך מספר שניות לא הייתי בין החיים, אולם הם לקחו אותי והחזירו אותי לקבוצה שלי. הרגשתי כמי שיצא מאפלה לאורה, ואוי ואבוי לאורה כזאת.
את הדברים האלה הבאתי כדי לומר שמי שיצא חי מגוש עציון, זכה בחייו הודות ללגיון הערבי, שנשמע לפקודת המלך עבדאללה (סבו של המלך חוסיין, וסבא רבה של המלך עבדאללה המולך היום על ירדן) שהורה לאנשיו לשמור עלינו מכל משמר. משאיות הלגיון הובילו אותנו במסע ניצחון דרומה לעיר חברון כשלאורך כל הדרך עומדים ערביי האזור ומלווים אותנו ביריקות, ביריות באוויר ובצעקות ''אטבח אל יהוד''. במשטרת חברון כלאו אותנו לאחר חיפוש גופני. העייפות של שלושת ימי המלחמה הרצופים גרמה לכך שנרדם מיד על המזרנים הדקים העשויים רצועות בד הנקראים ''בורזה''. בליל שבת הגיעו גם אנשי משואות יצחק ויתר הלוחמים. השהייה בחברון הייתה קשה מצד התנאים הפיזיים והסניטריים, אך קשה יותר היה להתמודד עם השמועות שהפיץ הלגיון על הקרבות המתחוללים בארץ ועל הכיבושים והניצחונות של צבאות ערב. הדבר היה כמובן קשה גם עבור בני המשפחה, הורים, נשים וילדים שלא ידעו דבר ממה שקורה לנו, מי בחיים ומי לא בחיים. עם נפילתו של גוש עציון הסתיימה, לכאורה, פרשת גוש עציון של טרום המדינה. גוש עציון היה מקום שכה אהבנו, מקום שבנה אותנו מחדש, מקום שכרתנו אתו ברית דמים. עד היום גוש עציון עבורי הוא מקום של השראה, מקום של זכרונות, מקום של אידיאל של מציאות, מקום של מזבח ועקידה.
לאחר שלושה שבועות של שהייה במשטרה בחברון הוחלט להעביר אותנו לירדן למחנה שבויים מסודר.

עוברים את הירדן
יום חמישי לפנות בוקר, כ''ה באייר, 3 ביוני 1948, ערב פרשת במדבר ואנו בדרכנו למדבר.
אנו עוזבים את העיר חברון צפונה ומזרחה, קטעים מן הדרך ההררית המתפתלת נאלצנו לרדת מן המשאית ולצעוד ברגל, ואחרי מספר שעות אנו מגיעים לגשר אלנבי. סביבנו מתאסף האספסוף והירדנים מאבטחים אותנו שלא יגעו בנו לרעה. עברנו את גשר אלנבי, ליד העיר סאלט על הגשר הגדול אנו מקבלים מהירדנים מלפפונים ארוכים הנקראים פקוסות, טעמם המר תואם את מצב רוחנו המר והקשה.
בכל הנסיעה לאורך ירדן; בפאתי רבת עמון, ליד הכפרים הירדנים, ליד העיר זרקא ומפרק - בכל מקום שנודע שיהודים שבויים עוברים - יורקים עלינו, זורקים אבנים, זועקים 'דיר יאסין' , וחיילי הלגיון שומרים עלינו כפי יכולתם. עם רדת הלילה, אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת, אנו יורדים מהמשאיות ושומעים מרחוק עברית בתוך המחנה. המחשבה הראשונה הייתה כי אולי אלו באמת אנשי נתניה ופתח תקווה שנכבשו ונפלו בשבי, כפי שהלגיונרים סיפרו לנו בחברון. בסופו של דבר התברר שאלו הם שבויי העיר העתיקה של ירושלים שנפלו בידי הלגיון בי''ט באייר תש"ח והובלו ישר למחנה השבויים בירדן.
המחנה מוקף גדר עליה תלויים פנסים ומגדלי שמירה בכל פינה. בתוך המחנה שמונה טורי אוהלים ובכל טור תשעה אוהלים, את אנשי עין צורים כולל הבנות שיכנו באוהלים האחרונים של טור 4, באוהלים הראשונים בטור זה שוכנו אנשי נהריים.

החיים במחנה השבויים
עם אור ראשון יצאנו מן האוהל אחרי שינה עייפה על הקרקע וראינו לראשונה את המדבר במלא תפארתו, עמק רחב ידיים זרוע באבני בזלת. בסמוך למחנה עבר כביש עמאן בגדד ועליו תנועת הצבא העיראקי המצויד בתותחים ובכלי נשק למכביר נעים לכיוון פלשתינה, לכיוון ארץ ישראל, לקרב עם בחורי ישראל, בעיקר לקרבות במשולש.
כבר בבוקר הראשון פגשנו ב'פטה-מורגנה' - חיזיון שווא, מדי בוקר היינו משקיפים לכיוון דרום מערב ומגלים אגם מים, עצי תמרים, בעלי חיים נעים בין העצים, לאחר מספר שעות החיזיון נעלם ואנו חוזרים למציאות המדבר וסופות החול, וכך התופעה חוזרת מדי יום ביומו.
מספר ימים לאחר שהגענו למחנה השבויים בירדן שוחררו הבנות על ידי הצלב האדום.
שמחנו מאוד לשחרורן ולסיום סבלן, וגם שמחנו לדרישת השלום המעודכנת שיביאו למשפחות השבויים מיקיריהם. אט אט התרגלנו לחיי השבי, חיים בתוך גדרות תיל, חיי מדבר, חיים בהם אתה תלוי לגמרי בשובים ובמצב רוחם, חיים שאתה לא תלוי בעצמך.
הצלב האדום היה מגיע אלינו מדי שלושה שבועות – חודש, מביא לנו מכתבים מהבית וזה אושר גדול.
אוי לשבוי שבמקרה לא קיבל מכתב, מיד מצב רוחו יורד פלאים. גם אנו כותבים מכתבים קצרים הביתה, רק מספר שורות ובשפה האנגלית. בנוסף למכתבים היינו מקבלים דרך הצלב האדום ביגוד, ספרים, כלי כתיבה, תקליטים עם שירי ארץ ישראל – בעיקר של יפה ירקוני (גוסטיג), ואף דברי מתיקה כמו חלב משומר מהולנד וקופסאות שימורים משוויץ – מיהודי התפוצות שדאגו לשבויים היהודים הראשונים של העם היהודי אחרי אלפיים שנה.
בכל ביקור של הצלב האדום אנו מתרכזים באופן ספונטני ברחבה שליד שער המחנה והזעקה הביתה פורצת מגרוננו.
מחנה השבויים שלנו כלל את כל גווני הקשת של החברה הישראלית. היו אנשי העיר העתיקה, אנשי נטורי קרתא ואולי קיצונים מהם, אנשי קיבוץ רבדים, אנשי השומר הצעיר ואנחנו אנשי הפועל המזרחי - אנשי האמצע, כך שעל אף שהיינו שבויים כולנו בצרה אחת היה מקום גם לסכסוכים בגלל השוני בין הקבוצות בדעות, במנהגים ובהשקפת העולם. ברצוני להזכיר כמה מן הדמויות המיוחדות והבולטות בין השבויים; ראש וראשון הוא יוסף בלושטין, מפקד המחנה איש נהריים, איש יקר ונעים הליכות. בחכמתו הרבה ידע לנווט את חיינו לחיים משותפים ולהבנה הדדית, וגם לקשור קשרים הדוקים וטובים עם מפקד המחנה הירדני וחייליו. עוד היו שם הרב שלמה מן ההר, משבויי העיר העתיקה, איש עדין נפש, נעים הליכות, משכין שלום ומרביץ תורה. שני לו ר' ראובן שפינר, עובד המטבח הקבוע שדאג לנו לאוכל כשר ושעזר ללוחמי העיר העתיקה בזמן הקרבות, יהודי חם ונשוא פנים, מקרב רחוקים ואוהב את המלאכה, וכן ד''ר וינדזברג, המנתח שעמד בראש צוות הרפואי עוד בגוש עציון ופצועים רבים חבים לו את חייהם.
את חיי המחנה ניהלנו בעצמנו, בחרנו ועדות שונות, היה לנו בית משפט, משטרה צבאית, ועדת כלכלה, ואפילו ועדת תרבות שדאגה לשיעורים ולהרצאות בנושאים שונים. לי היה שיעור קבוע עם הרב שאר ישוב הכהן, משבויי העיר העתיקה. גם עלון הוצאנו במחנה השבויים בשם 'תיל', כי בתוך גדרות תיל הוא נולד. הצלחנו להוציא שני עלונים והפסקנו משום שנודע לנו שזמן השחרור קרוב. העלונים (יחד עם מסמכים, תעודות וחפצים שונים שהוצאתי עם שחרור גוש עציון מבור בית השימוש בעין צורים הישנה – לשם זרקנו אותם ביום הכניעה) נמצאים אצלי במוזיאון הפרטי שלי בעין צורים.
הלגיון שמר עלינו שלא נברח מן המחנה, ושלא יאונה לנו כל רע מגורמי חוץ.
חלק מבילוי היום היו המפקדים, פעמיים ביום היו סופרים אותנו. היינו מתיישבים על הקרקע, שלשות שלשות בשני טורים, וחייל ירדני היה עובר וסופר ומונה ולא תמיד היה מצליח להגיע למספר המדויק של 667 שבויים, לפעמים היה סופר יותר, ולפעמים פחות ואז קם אחד מהמשטרה הצבאית שלנו ועוזר בספירה והכל היה מסתדר.
הדמות הדומיננטית ביותר במחנה היה הרב סמל 'סרזנט מיגר אבו עקאף', שהיה סמכותי ותקיף. כינינו אותו 'סדיסט' והשתדלנו לא להיתקל בו. בהמשך התגלה לנו כאיש רך לב, שבמצבים קריטיים ידע להשתלט לא רק על השבויים אלא גם על חייליו, כמו בניסיון הבריחה של אחד משבויי העיר העתיקה, וכן כאשר אחד מחיילי הלגיון בשעות הצהריים ירה לתוך המחנה והרג את חיים שר, חבר רבדים.

בתוך שיגרת חיי השבי ניסינו לתכנן את עתיד הקיבוץ. חלק מן השבויים החליטו כבר במחנה שלא ימשיכו אתנו לאחר השחרור. סוף סוף הגיע יום השחרור, היום שכה ציפינו לו וקיווינו שיגיע. חלומנו הולך ומתגשם, ההתרגשות גדולה והדמיון גדול יותר. אנו עסוקים בהכנות המתבקשות, מתרחצים, מתגלחים ולובשים מדים של הצבא הבריטי שהצלב האדום הביא לנו.
משאיות צבאיות הגיעו ואספו אותנו. נסענו כל הלילה ולפנות בוקר הגענו לשער מנדלבוים, שער הכניסה בין מדינת ישראל למזרח ירושלים עד מלחמת ששת הימים.
ההתרגשות גדלה והולכת. שער מנדלבוים מתרומם, אנו עוברים לירושלים העברית ופוגשים את ההורים ובני המשפחה שבאו לקבל את פנינו. ההתרגשות גדולה.
לראשונה אנו רואים חייל יהודי בצבא הגנה לישראל, מדים של צה''ל, מדינת ישראל חדשה שקמה לפני עשרה חודשים ואנו לא ראינו אותה עדיין.
דמעות ניגרו מעיני כולם. הכל היה כדאי, רק חבל על הקורבנות הרבים והיקרים שלא זכו.

על אף מה שעברנו בתקופת הקרבות והשבי לא נשארה לנו טראומה אישית, וברבות הימים והשנים אנו נושאים בקרבנו תקופה זו כחוויה נוסטלגית אבל בהחלט לא מומלצת.


עין צורים
חסר רכיב