תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

יציאת מצריים פרטית

30/03/2007
עמודים ניסן - אייר תשס"ז (712) 6
יציאת מצרים פרטית

יהושע אניקסטר

כל בוקר, כשאני מתעורר וקם, אני אומר לעצמי-אלוהי, תודה, אני אדם חופשי, החי במדינה חופשית
אומר יהושע אניקסטר, החוגג בימים אלה מלאת 50 שנה לשחורר מהשבי המצרי


בימים אלה חגגתי מלאת 50 שנה לשחרורי מהשבי המצרי, בו ביליתי כשנה וחצי.
לא ליקקתי דבש בשבי (ולא רק משום שאיני אוהב דבש). לעומת זאת, ליקקתי את שברי השיניים בפי, אך לא הצלחתי להגיע בלשוני לראש השבור ולעוד מקומות רבים כואבים בגוף.
יותר מכל שמורים בזכרונותי שני חברי לסיור בו נשביתי, אשר נהרגו בטווח של ס"מ ספורים ממני, ואשר זכרם אבד, מלבד למשפחתם הקרובה. אני, על אף הקשיים בתקופת השבי, חזרתי לחיים נורמליים, בניתי משפחה ואני רואה נחת מילדי, מנכדי ובקיבוץ בו אני חבר.
מה היה הקשה מכל בתקופת השבי? בוודאי שלא המכות. לקבל מכות זה לא תענוג גדול. זה כואב, ולעתים כואב מאוד, אבל אפשר לחיות כך ואפילו להתרגל. במיוחד בבית הסהר, בו ענישה גופנית ומכות הם נורמה יום יומית.
הדבר הקשה והבלתי נסבל ביותר, הייתה השגרה של - לקום בבוקר עם התקווה והמחשבה ש"אולי היום"? אולי היום יודיעו על החלפת שבויים ואני אחזור הביתה? כשדקה לאחר מכן חודרת המחשבה המייאשת של "לא, זה יקרה בעוד שנים". שוחררתי לאחר מבצע סיני בו נפלו בשבי הישראלי 5000 שבויים מצרים. מה היה גורלי אלמלא מבצע זה? אילו מבצע זה היה מתקיים ב1960 ולא ב1956? גם היום אני מתחלחל כאשר מחשבה זו עולה בראשי.

התקופה הקשה ביותר הייתה זו בה הייתי לבד בחדר.
היה זה חדר קטנטן שרובו תפוס על ידי מיטה, על הרצפה היה מונח סיר גומי דו-תכליתי, לשתיית מים בלילה ולעשיית צרכים.
שלש פעמים ביום נפתחת הדלת וסוהר מביא ארוחה (לא רעבתי) וזהו!
כמה פעמים שכבתי על המיטה ונראה היה לי שהגיע הערב ואז לפי צעקות הזקיפים על הגדר הבנתי שעדיין בוקר. הבנתי היטב את הפסוק "בבוקר תאמר מי יתן ערב". בביתן בו שהיתי היה אסיר ממרוקו מתנועת ההתנגדות לצרפתים. הוא היה מוחזק בשבי כבר שמונה שנים והיה על גבול אבדן השפיות, מבלי דואג ומבלי שאיש שואל עליו. המחשבה שחיזקה את רוחי הייתה שמדינה שלמה נמצאת מאחורי, ידעתי שמשפחתי וחברתי (ולימים אשתי - צילה) דואגים לי. ידעתי שיחד עם חברי קיבוצי הם עושים הכל על מנת שאחזור מה שיותר מהר ("ומה שיותר שלם") הביתה.
לאחר כמה שבועות קבלתי אשור ל"פוסחה". יציאה מהחדר לחצר פנימית של בית הסהר ולהסתובב בתוכה. זו הייתה הפריווילגיה המשמעותית ביותר שאסיר יכול לקבל. שם גם פגשתי את מנהיגי האחים המוסלמים שנאסרו על ידי נאצר וחלקם אף נדונו למוות.
הם התייחסו אלי בידידות רבה. כאשר שאלתי אותם איך הם, אשר שלחו פלוגות מוות מיוחדות להלחם ב"ציונים" בזמן מלחמת העצמאות מתייחסים אלי יפה, תשובתם הייתה- כאן אתה אורח שלנו (תשובה מעניינת של אסירים).
לאחר שלשה-ארבעה חדשים נתפסו עוד שני שבויים ישראלים בפשיטה מצרית על יחידות "משטרה" ישראלית בשטח המפורז של ניצנה, ושבועיים נוספים לאחר מכן העבירו אותנו לגור ביחד. זה היה עולם אחר. נכון, עדיין שבוי, עדיין אינך יודע אם עכשיו או בעוד שעה או מחר תפתח הדלת ותחטוף כמה מכות טובות. עדיין חומות הכלא ושמיו זה כל מה שאתה רואה, אבל יש לך עוד "מישהו", לדבר, לספר, להתווכח, לשחק ואפילו להתקוטט. הימים עוברים מהר יותר והחיוך עולה לפעמים על הפנים. יחד עם "השבויים הנוספים" התחלתי לקבל מכתבים וחבילות מהארץ וביקורים של הצלב האדום.
יום רדף יום ושבוע שבוע. לעולם אינך יודע את הצפוי בעוד רגע, מחר, מחרתיים.
אין טעם לשאול, לבקש. אתה צריך לקבל כנתון את שרירות הלב של התנהגות הסוהרים.
אחת לשלשה-ארבעה שבועות היה מגיע משלוח מכתבים (לפעמים 100 ויותר) וחבילות מהארץ וזה היה יום שמחה שהאפיל על הרבה חושך. תאריכי המכתבים גם נתנו לנו את האפשרות לחשב (בערך) את התאריך העברי. חישבתי את תאריך פסח. החלטתי לשמור ולא לאכול את דבר הקשור בחמץ. לא היה קל אבל לאחר השבוע של הפסח התמלאתי גאווה על שמירת הפסח. יום לאחר מכן הגיעו מכתבים לפיהם הפסח היה שבועיים לפני כן.
עם פרוץ מלחמת סיני ופלישת הבריטים והצרפתים לאזור התעלה היה מתח רב.
בשלב מסוים אף העבירו אותנו למתקן בתוך קהיר עצמה. כמה ימים אחרי כן העבירו אלינו את הטייס השבוי יונתן אטקס שסיפר לנו על ההתפתחויות החדשות של מבצע סיני. אז ידענו שהחופש קרוב.
ביום האחרון במצרים נכנסו לחדרנו כמה סוהרים והכו אותנו ללא רחם. למה?
אני חושב שהתשובה היא - ככה!
כמה ימים לאחר מכן הוחזרנו לארץ.
מה הרווחתי מהיותי שבוי?
שאלה מוזרה, אבל יש לה תשובה. כן, הרווחתי.
השבי לימד אותי לקחת בפרופורציה מצבים ובעיות הסובבות אותי.כל בוקר, עד היום, כשאני מתעורר וקם, אני אומר לעצמי-אלוהי, תודה, אני אדם חופשי, החי במדינה חופשית.

קבוצת יבנה
חסר רכיב