תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דואר נע

26/02/2007
עמודים אדר תשס"ז (711) 5
דואר נע

השבת אבדה לגוי וליהודי חילוני

האמנם – "המוצא מציאה במקום שיש שם רוב גויים או יהודים מחללי שבת בפרהסיא, המציאה שלו ואינו חייב להכריז"?
יוסקה אחיטוב מתקומם


בין מגוון הדפים והקונטרסים המחולקים בבתי הכנסת ברחבי הארץ מדי שבת בשבתו נמצאים גם גיליונות לפרשת השבוע מטעם "תנועת קוממיות, רוח וגבורה לישראל היהודית". יחסית לשלל הגיליונות ה"וותיקים" גיליונות אלה הם צעירים יחסית, ועד לשבוע האחרון, פרשת בא (ז' שבט תשס"ז) יצאו לאור 36 גיליונות. כמנהג שהחל להיות רווח לאחרונה, לפרסם את תמונותיהם של רבנים בצד דברי התורה שלהם, גם בגיליון זה החלו לפרסם בקביעות את תמונתו של הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, ולצידה דרשה קבועה שלו מענייני היום או מענייני הפרשה.
לא הייתי נדרש לתיאור זה אילולי פקפקתי באחריותו של הרב שפירא למה שהתפרסם השבוע באותו גיליון בהמשכו. מתמונתו המתנוססת בראש הגיליון ניתן להסיק לכאורה שהוא העניק את חסותו לגיליון זה.
והנה, בגיליונות אלה יש מדור קבוע וכותרתו "ספר המצוות הקצר" שבו מציג הרב שמואל הולשטיין בקצרה אחת מהמצוות. הפעם, בדף לפרשת בא, הציג את מצוות השבת אבדה, ובין השאר נאמר בה כדלקמן:
מצווה להורות:
המוצא מציאה חייב להכריז ולחפש את המאבד ולהשיבה לו. ויש בדבר חילוקי דינים רבים ולכן ראוי לאדם המוצא מציאה לעשות שאלת רב באשר לדין המציאה שמצא.
מעיקר הדין המוצא מציאה במקום שיש שם רוב גויים או יהודים מחללי שבת בפרהסיא או אוכלי נבלות להכעיס, המציאה שלו ואינו חייב להכריז. אולם טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לישראל כשר שנתן סימנים שהאבדה שייכת לו. (ההדגשות שלי, י"א)
לא כאן המקום לדון בפרטי מצוות השבת אבדה, ולא לתאר את מאמציהם של פוסקים רבים לאורך דורות רבים לנטרל בפועל בדרכים שונות את איסור השבת אבדה לגוי, שאכן נפסקה ברמב"ם:
אבדת הגוי מותרת שנאמר (דברים כב, 3) אבדת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבדתו אסורה וחייב להחזירה .
אסתפק כאן רק בסיפור המופיע בירושלמי, ולצדו תרגומי:
ר' שמואל בר סוסרטיי עלה לרומא. אבדה המלכה תכשיט שלה והוא מצא אותו. פרסמה כרוז במדינה: מי שיחזיר לה (את אבדתה) בתוך שלושים יום יקבל (פרס) כך וכך. לאחר שלושים יום ייכרת ראשו. לא החזיר בתוך שלושים יום. לאחר שלושים יום – החזיר. אמרה לו: האם לא שמעת את קול הכרוז? אמר לה: כן. אמרה לו: ומה נאמר (בו)?אמר לה: מה שיחזיר בתוך שלושים יום יקבל כך וכך, לאחר שלושים יום – ייכרת ראשו. אמרה לו: ולמה לא החזרתו בתוך שלושים יום?אמר לה: כדי שלא יאמרו שבגלל שאני ירא אותך עשיתי, אלא בגלל יראתו של הרחמן (=הקב"ה).אמרה לו: ברוך אלוהי היהודים. ר' שמואל בר סוסרטיי סלק לרומי אובדת מלכתא דילנית דידה ואשכחיה. אפקת כרוז במדינתא: מאן דמחזר לה בגו שלשים יומין יסב אכן ואכן. בתר שלשים יומין איתרים רישיה. לא חזריה גו שלשים יומין. בתר שלשים יומין חזריה אמרה ליה: לא היית במדינתא?אמר לה: אין. אמרה ליה ולא שמעת קלא דכרוזא? אמר לה: אין. אמרה ליה: ומה מר. אמר לה: מאן דמחזר לה גו שלשים יומין יסב אכן ואכן בתר שלשי' יומין יתרים רישיה. אמרה ליה: ולמה לא חזרתוניה גו שלשים יומין?אמר לה: דלא תימרון בגין דחלתיך עבדית אלא בגין דחלתיה דרחמנא. אמרה לי': בריך אלהון דיהודאי.

ובהתייחס לגיליון הנ"ל: מלבד ההוראה המפורשת שלא להחזיר אבדה לגוי מוסיף המחבר כאן את ההמלצה, שאפילו מצד לפנים משורת הדין יש להשיב אבדה רק ל"יהודי כשר".
מכלל הן אתה שומע לאו. ואכן מצינו ברמב"ם גם איסור זה:
לקח את האבדה ולא השיבה בטל מצוות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבדה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצווה להשיב אבדתו, אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא מין והמינין מישראל והאפיקורסים ועובדי עבודה זרה ומחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להן אבדה כגוי .
גם בסוגיה זו לא כאן המקום לתאר כיצד נטרלו בדורות האחרונים פוסקים רבים, מהחוגים הציונים ובפרט מהחוגים המקורבים לתורת הרב קוק כמו גם מהחוגים החרדים את ההלכה הזאת, וקבעו שהיא אינה חלה על החילונים של ימינו.
מה פשר התפנית החמורה הזאת ביחס אל החילונים של ימינו? חוששני שפיסקה קטנה וחמורה זו מצטרפת לקולות נוספים שהחלו להשמיע בחוגים מסוימים בציונות הדתית בעקבות הטראומה שהם עברו כתוצאה מההינתקות. בקונטרס בשם "עולים על דרך המלך" שיצא לאור מטעם ישיבת "תורת חיים" בראשותו של הרב שמואל טל בעקבות ההינתקות, נערך חשבון נפש מחודש ובין השאר מועלית בו הטענה החמורה כי המערכת השלטונית במדינת ישראל על כל אגפיה נשלטת כיום בידי יהודים שנשמתם היא נשמת ה"ערב רב" וכנגדם מותר וחייבים לפתח רגשות של שנאה.
יש רשעים שהם ברי תיקון ויש כאלו שיצאו לגמרי מכלל ישראל... התורה מלמדת אותנו שעם ישראל בכללותו הוא קדוש בפנימיותו ... אבל... התורה מחלקת חלוקה ברורה בין רשעים ספציפיים שצריך להוציא אותם מחוץ לגדר, לבין מצב הדור בכללותו שצריך ללמד עליו זכות ולקרב אותו בעבותות אהבה. מצד אחד אהבת ישראל ללא גבול ומן הצד השני מצווה לשנוא רשעים ולהוציאם מכלל ישראל... (עמ' 49)
... הכוחות המתנגדים לעם ישראל... ודווקא בתקופה זו הם זוכים לגדולה ונעשים מושלים על ישראל. אנשים אלה יכולים להיות יהודים על פי ההלכה, אולם נשמתם אינה נשמת ישראל כי אם להפך – נשמה רעה ומושחתת... (עמ' 54).
וכלפיהם - אין להירתע מהחובה לשנוא, כיוון ש"השנאה היא תכונה בריאה בנפש, שחייבת להופיע – כשצריך, אחרת האישיות מתעוותת" [ההדגשה במקור!] (עמ' 41).

אני יודע שקולות אלה הם מעטים שבמעטים ואינם מייצגים כלל וכלל את החוגים הרבים והמגוונים השונים של הציונות הדתית של ימינו. אך למרות זאת אלה הם קולות חדשים ומדאיגים. בכל לבי אני מייחל להפרכה של ההשערה החמורה הזאת הקושרת בין הקונטרס "על דרך המלך" ובין תנועת קוממיות וההוראה ההלכתית החד-משמעית להשיב אבדה רק ל"יהודי כשר".

יוסקה אחיטוב
עין צורים
חסר רכיב