תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בין סוף לגעגוע

28/01/2007
עמודים שבט תשס"ז (710) 4
בין סוף לגעגוע - פרידות יוכבד ממשה
אילה צרויה

על מה חשבה יוכבד כשהניחה את משה ביאור?
על מה חשב משה כשעבר להתגורר בארמון בת פרעה?
ומה הרגישו אביו, אחיו ואחותו?
סיפור "משה בתיבה" מסופר בקיצור רב המצביע על הצפנת הרגשות הטעונים בו
אילה צרויה קוראת את הכתוב ועוזרת לנו לחשוף פרטים חסרים ולמלא אותם

הסיפור אותו אנו מכנים "משה בתיבה" מסופר בקיצור רב. מיעוט המילים אינו מצביע על דלותו של הסיפור, אלא על הצפנת הרגשות הטעונים בו. עלינו לקרוא את הכתוב, לחשוף את הפרטים החסרים, ולמלא אותם.
הקורא, המדרש והאמנות ממלאים פערים אלה בפרשנות מגוונת.
עיון בציורים הרבים העוסקים בסיפור לידתו של משה ושנות ינקותו מביא בפנינו פרשנות חדשה לסיפור המובאת בזויות שונות, על פי הבנתו ושיפוטו של כל צייר .
מתוך שלל הציורים העוסקים בתקופה זו בחרתי שני ציורים שעניינם פרידה;
פרידת ההורים מבנם תינוקם.

פוסיין (צרפת) - תקופת הבארוק
(הערה לקסם: למקם את התמונה ליד הקטע. ולשים בריבוע באזור את הקטע 'פוסיין')
ציורו של פוסיין מתבסס על הפסוק:" וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב' / ג')
על מה חשבה יוכבד כשהניחה את משה ביאור?
האם היאור היה מבחינתה מקום הצלה ובטחון, או מקום מוות כציוויו של פרעה לכל התינוקות העברים?
את החלטת המשפחה להניח את התינוק בתיבה במי היאור מסביר ראב"ע, כך: "ויוכבד עשתה כן, כי אמרה אל אראה במות הילד..." . היאור הוא מקום המוות, את כל הבנים הנולדים הצטוו להשליך ליאור, ויוכבד "ממלאת - לא ממלאת" את צו היאור, היא אינה משליכה את בנה, כי אם משלחת אותו. היא חשה במתח הרב שבין צער הסוף לחסד הגעגוע. בין סופו- מותו של בנה, לבין געגוע שאולי אינו אלא פרידה זמנית. בחירתו של ראב"ע בשימת דבריה של הגר בפיה או בלבה של יוכבד, מלמד אותנו, שלא רק צער הפרידה הטריד את יוכבד אלא גם הפחד ממותו של בנה. כל אחת מהן הניחה את ילדה בכדי לא לראות במותו; ויחד עם זאת, בשני הסיפורים הנערים שמורים; ישמעאל - על ידי הגר שהתרחקה כמטחווי קשת לראות מה יעשה לו, ומשה - על ידי מרים אחותו שניצבה מרחוק לדעה מה יעשה לו. הידיעה על סיפורה של הגר היא זו שמעלה בה יחד עם צער הסוף את חסדו של הגעגוע.
פוסיין מצביע על כך, שבפרידה מעורבים כל בני המשפחה. לא רק האם יוכבד ובתה מרים ששומרת על התינוק, אלא גם עמרם ואהרון.
פוסיין בחר להראות לנו את כאבה של המשפחה, את המתח הרב בו היא שרויה מחד גיסא, ואת היאור כמקום רגוע, שאין בו סכנות, ומבצבצת תקווה בהנחתו במים מאידך גיסא.
התמונה היא כבדה, סטטית. הארמון לוחץ על עמרם העומד בלבוש צהוב, פסל משונה עם ספינקס לוחץ על יוכבד, בכחול. אפשר לפרש את הפסל הזה כישות מאיימת אך גם כדמות השומרת על משה ומגינה עליו. זרימת המים מרחיקה את התינוק ממשפחתו. מרים עומדת באמצע, ונראית כמחלקת את המשפחה לשני חלקים. עמרם אינו עוזר, הוא הולך שמאלה ואהרון נמשך אחריו, אולם מפנה את מבטו לאחיו. מראה פניהם של בני משפחת עמרם, מביע פחד ועצב גדול של פרידה, אולי לנצח, מבנם התינוק, שלימים יקרא משה.
שלושת צבעי היסוד, כחול, צהוב ואדום, אשר יוצרים יחד את כל גלגל הצבעים מובלטים מאוד בציור. אולי רוצה פוסיין לרמוז בכך, שגם משפחת עמרם ויוכבד מלוכדת ומכילה בתוכה את כל העוצמות, אף על פי שבמבט ראשון בציור נראה כל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

פרידה זו הסתיימה בטוב. בסיועה של מרים, חוזר משה לגדול בבית הוריו, ולבלות שם את ימי ינקותו: "...וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה..." (שם/שם/ ט'),
ושוב מסופר לנו על פרידת משה מהוריו.
וגם כאן, מיעוט מילים.
האם בלמדנו סיפור זה עסקנו בעומקה של פרידה זו? במשמעותה להוריו ואחיו של התינוק שעליהם שוב לוותר עליו? ובכלל, מה חש הילד? האם בשמחה הוא עובר מחיי העוני בבית הוריו לחיי עושר בבית בת המלך?
ציורו של הוגארט מעורר אותנו לדון בשאלות אלו.

הוגרט – אנגליה - המאה ה-18
(הערה לקסם: למקם את התמונה ליד הקטע. ולשים בריבוע באזור את הקטע הוגרט)
גם הפעם, יוכבד אינה לבד. מסירת הבן אינה עניין של מה בכך ושני ההורים באים יחד, כדי לתמוך זה בזה בשעתם הקשה.
עמרם ויוכבד, משפחה של יהודים עניים, כך ניכר בלבושם, מביאים את ילדם לפני האישה המכובדת והעשירה, לביקור ראשון לאחר שגדל אצלם בימי ינקותו. נשים לב שהנסיכה מוארת באור חזק ולבושה בשמלה צבעונית, ומולה רק הפנים של משה מוארים, וכל הדמויות האחרות מוחשכות.
נוצר פה משולש, אבל המשולש הוא הפוך: הולך מהפנים של יוכבד לרגלי הנסיכה ועולה לפנים של הדמות מימין. למעלה, ברקע, יש פירמידה.
מבחינה פסיכולוגית הצייר רוצה להראות שמשה קשור מאוד להוריו, הוא מהסס ותופס בחזקה את שמלתה של אמו, וטרם החליט אם לקבל את ההזמנה שבידה הפשוטה של הנסיכה.
הוגרט מצליח להעביר אלינו את כאב הפרידה של האם, של האב ושל בנם. ראשה של יוכבד מורכן, מבטה כלפי בנה; שוב עליה להיפרד מבנה האהוב. פניו של עמרם חשוכים, אך דמותו בולטת בדלותה ובייסוריה. מתוך המשך הסיפור אנו יודעים שתקופת ינקותו של משה, תקופת היותו בבית הוריו, עליה לא מסופר דבר במקרא, הייתה משמעותית מאוד להמשך התפתחותו. בשנים אלה נוצרה התשתית האמונית של משה, ונוצר הקשר המשפחתי החם בין משה לאחיו, וההשתייכות שלו לעם העברי אותו הוא ינהיג בהמשך.
ימיו של משה בביתה של בת פרעה חיזקו את בטחונו העצמי, בעמידתו מול פרעה ובקריאתו אליו "שלח את עמי".
את כוחו הרב של החסד, של ההגנה על החלש, כמו זה העולה במשה בהכותו את המכה ובהגנתו על בנות יתרו מול הרועים, ניתן לזקוף לבת פרעה, שגמלתהו טוב.

ציורים אלה, של פוסיין ושל הוגרט, ממלאים לנו את הפערים בסיפור המקראי. לאחר עיון בציורים אנו יכולים להבין את צער הסוף ואת חסד הגעגוע, המלווים שניהם את חייהן של הנפשות הפועלות.

קבוצת יבנה
חסר רכיב