תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בדמייך חיי

27/12/2006
עמודים טבת תשס"ז (709) 3
"ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך
ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל ט"ז)

כרמל בגלייבטר
מחזור מ"ט, מסע לפולין תשס"ז

זהו, נחתנו בארץ הקודש! אחרי שמונה ימים של מסע עמוס חוויות בפולין.
אני כותבת כאן על מעט מהדברים שעברנו שם, והיו המשמעותיים ביותר בשבילי.
היומיים הראשונים היו יחסית קלים עבורי מבחינה רגשית, אולי בגלל שעוד לא קלטתי בכלל על איזו אדמה ארורה אני דורכת ואיזה זוועות קרו שם.
הרגע הראשון שריגש אותי היה הכניסה לישיבת "חכמי לובלין". לחשוב שישבו שם גדולי החכמים של יהדות אירופה ואנחנו זוכים עכשיו ללמוד שם את הדף היומי ולרקוד ולשמוח, זה היה רגע גדול מבחינה רוחנית.
המעברים בפולין מהירים וחדים מאוד - רגע אחרי ריקודים ושמחה אמיתית בלובלין, נוסעים מרחק קצר מאד למיידנק - מחנה ההשמדה הראשון שנפגוש.
שם עוד לא עיכלתי את הזוועה וקשה היה להאמין שצבע כחול על קיר זה בעצם אנשים מתים, או עשן שיוצא מארובה זה אנשים שעולים לשמים - זה לא נתפס.
אחד הקטעים הקשים שהיו לי במיידנק היה באזור המקלחות של הנשים - המקום בו ביזו והשפילו את האישה היהודייה, זו עם המטפחת על הראש והילד בידיים. זו שהדליקה נרות ביום שישי ובישלה טשולנט לשבת. האישה הצנועה הזאת, תעבור השפלה וזוועות איומות.
ליווה אותנו שם השיר "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי"... וזה היה קטע חזק מאוד ועצוב מאוד.
ומשם במעבר חד, בסופו של יום, נוסעים לקבר ר' אלימלך מליז'נסק ושם עושים טיש ורוקדים ושרים והשמחה אמיתית, מהלב.
זהו, כבר יום שישי ועוד מעט נכנסת שבת. טיילנו ברובע היהודי בקרקוב ובערב שבת התפללנו בבית הכנסת של הרמ"א עם עוד שתי משלחות של נוער יהודי מארץ ישראל - תפילת קרליבך הייתה חזקה כל כך והייתה אווירה של קדושה ושל אחדות ועוצמות כאלה חזקות. רקדנו ושרנו והיה לי קשה לעזוב את בית הכנסת כי הרגשתי כל כך קרובה וכל כך שמחה מהלב. המשכנו לסעודת שבת עם שירה וריקודים וחזרנו למלון בקרקוב.
שבת בבוקר, תפילה בבית הכנסת אייזיק – גם שם תפילה עוצמתית ויפה. טיילנו בעיר וחזרנו למלון לשינה וסעודה שלישית, בידיעה כי היום הבא יהיה כנראה היום הקשה ביותר. ובאמת, יום ראשון, נוסעים לאושוויץ-בירקנאו והמראות קשים. משרפות על משרפות. תאי גזים וצריפים של אנשי אס.אס. ותקיעה בשופר (שמלווה אותנו כל המסע) כל זה לא נותן לנפש לנוח וגורם לים של דמעות להישפך החוצה.
וכאן כמובן, שרה טסלר שלנו מספרת את הסיפור האישי שלה באושוויץ-בירקנאו וכל מילה חודרת ללב. עכשיו אפשר להעריץ את ניצולי השואה – לדעת כי הם אחד אחד גיבורים ואנשים חזקים כל כך, שלא הלכו "כצאן לטבח", אלא שמרו על יהדותם וחייהם ומשפחתם בתוך כל הזוועה הזאת.
בבירקנאו ערכנו טכס, זה היה קשה כל כך כאילו רוצים לזעוק לשמים ולבקש רחמים על עם ישראל. גם פה תקיעת שופר ובכי ללב השמים. שם הנחנו שלטי זכרון לזכר בני משפחותינו שנספו בשואה והדלקנו נר לזכרם. שם גם אחד מאתנו – מהמשלחת, אמר פרק תהילים מתוך סידור של סבא שלו ששרד אתו את השואה – זה היה קטע כל כך עצוב וחזק.
רגע קשה נוסף בסיום בירקנאו, היה אולי לא ממש קשור לשואה אבל מחובר מאוד.
יאיר לסלוי שהיה ראש המשלחת שלנו הודיע לנו כי הוא חוזר לארץ כדי לעזור לצה"ל להמשיך את קיומנו בארצנו שלנו. זה היה רגע קשה ועצוב מאוד.
אז יאיר, באמת תודה רבה על המסע הזה ותחזור בשלום.
עוד דבר מאוד מרגש היה באושוויץ, כשיבלו (יעקב יובל) לקח אתו את ספר התורה של המשפחה שלו ששרד את השואה וליווה אותנו במשך המסע – אותי מאוד ריגש לראות אותו עומד מתחת לשער "העבודה משחררת" עם ספר התורה ודגלי ישראל – זו ההוכחה כי ניצחנו! זו הנקמה שלנו – להראות כי למרות שרצחו מיליוני בני עמנו, את רוחנו אי אפשר לשבור ו"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!"
בימים הבאים היינו בער לופוחובה ומחנה טרבלינקה שהושמד כולו – שם כבר יכולנו להתחיל להבין את גודל הזוועה שעברה על העם היהודי.
המשכנו לוורשה – היינו בגטו ובאומשלגפילאץ, ובסוף סיימנו בחסידות גור ורקדנו ושרנו וסיימנו בשמחה גדולה.
למרות שבמשך המסע עודכנו על המצב הקשה בצפון הארץ, ולמרות המראות הקשים שראינו, עדיין עם ישראל חי וקיים!
בסוף המסע הגענו משדה התעופה לכותל בריקודים ושם פגשנו את ההורים וסיימנו את המסע.
תודה רבה לכל הצוות שלנו, לשמחה המדריכה שלנו וכמובן לשרה המדהימה תמשיכי להיות חזקה ולדעת כי אנחנו לא נשכח ולא נסלח!
נמשיך את דרך העם היהודי בגאווה.
שיבואו ימים טובים על עם ישראל ונזכה לגאולה...

קבוצת יבנה
(פורסם בקול השבוע – עלון קבוצת יבנה)


חסר רכיב