תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דבר העורכת

27/12/2006
עמודים טבת תשס"ז (709) 3
דבר העורכת
שלום לכם,

נרות החנוכה, כבר כבה אורם. החנוכיות חזרו להיות "פרחי קיר", ואנחנו ממשיכים להתגלגל עם גלגל השנה. הימים מתקצרים, הקור חודר ואנו מתפללים לבוא הגשמים, שבעת כתיבת שורות אלו, מבוששים לבוא.
חודש טבת הוא חודש בו רבו התעניות וכולן נקבצו, בסופו של דבר, ליום אחד, הוא י' בטבת. ובעשרה בטבת, לבנו דואב וזוכר את קרובינו ואת כל בית ישראל, קרבנות השואה. בימים אלו, בהם מתכנסים מכחישי שואה ובהם גם יהודים, חשוב לנו – שנזכור ונזכיר ובעיקר נמשיך וכמו שאמרה נילי בן ארי, בערב סיכום המסע לפולין - "היד ושם של הנרצחים אינם בית, אנדרטה, מצבה או בית קברות, אלה אכן נותרו בפולין ומספרים סיפור עצוב על מיליוני יהודים שנרצחו על ידי הגרמנים. אולם הסיפור האמיתי הוא סיפורה של המשלחת"; סיפורם של החיים הנמשכים על אף הכל. רשמי מסעות לפולין וגם סיפור על ספר תורה שניצל מ"ליל הבדולח" ונמצא בבית הכנסת בקיבוץ שלוחות – כל אלה הם חלק מן "היד ושם" שבגיליון טבת.
* * *

"ובחוץ השמיים מתכסים בעננים
והרוח עוברת בין הים והבתים
והשמש יורדת ושום אור אינו עולה
והחדר באופל מתמלא.

ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב
מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב
כי לא יום ולא לילה זהו שטח ההפקר
והלב מסרב להשתחרר"

את המילים היפות האלו, כתב עלי מוהר, שהלך לעולמו לפני ימים אחדים.
בשיר הוא מנסה לגעת בכאב ומקבל בהכנעה, אולי באהבה, רגע חמקמק שאין לו הגדרה, הכאב ננעל בלב המסרב להשתחרר...

"ואני שעייפתי את האור פה מעלה
מסלק את החושך - והולך"

הפתרון שמגיע בסופו של דבר, הוא סילוק החושך – על ידי הדלקת האור.

ואני מאחלת לכולנו,
שהאורות שנדלקו בחנוכה ימשיכו להאיר,
והגשם להשקות,
והזכרון – יכאיב, קצת פחות


חודש טוב,
גילה ו. קפלן




חסר רכיב