תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ארץ הרים וגאיות

22/11/2006
עמודים חשוון - כסלו תשס"ז (708) 2
ארץ הרים ובקעות

דברים לזכרו של יצחק רבין ז"ל

הרב שמואל ריינר
"דרך ארץ קדמה לתורה", אומר הרב ריינר וממשיך,
ביטוי זה אינו מתייחס רק להליכה עם החולצה בתוך המכנסיים, ולאכילה בסכין ומזלג - כמו שהתכוונה אמי ז"ל לומר כשהשתמשה בו (למרות שכנראה גם זה נכון) – אלא עיקרו טמון במלה "קדמה", המלמדת אותנו כי ישנה מערכת ערכים איתה ניגשים אל התורה, ובלעדיה העולם אכן נראה כמישור שבו אין להבחין בין עיקר לתפל ובין דבר הדוחה דבר
*
11 שנים עברו
11 שנים – מה למדנו? מה הפנמנו?
לפני שנתיים, ביום הזכרון התשיעי להירצחו של יצחק רבין ז"ל, ערב ההינתקות
נאמרה שיחה זו בישיבת מעלה גלבוע של הקיבוץ הדתי
והדברים רלוונטיים וחשובים כאילו לא עברו שנתיים, כאילו לא עברו 11 שנים




[א]
ההתייחסות למוות בעולמם של שומרי מצוות, נותנת מספר כלים להעלאת זכרו של אדם: לימוד משניות לעילוי נשמתו, אמירת פרקי תהילים וכיוצא בזה. אך דומני שבמקרה דנן, יום הזיכרון התשיעי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אין די בכך; שכן, אין מדובר כאן רק בהעלאת זכרו של אדם חשוב, אלא מעבר לכך: מצד אחד "שר גדול נפל בישראל", אשר על אף השנים שעברו חסרונו עדיין מורגש, ומן הצד השני, נראה כי הטראומה שאנו חווים אינה קשורה רק באיש שהיה, אלא גם במכלול שלם של עניינים הנוגעים במעגלים הרחבים של המאורע.

בדמותו של יצחק רבין השתקפו שני צדדים מנוגדים: הוא שהיה מזוהה עם הפלמ"ח, מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ועם גבורתה של מדינת ישראל, והוא גם שהיה מזוהה עם השלום ועם הפיוס. כידוע, החברה הישראלית הטילה ביקורת לא מעטה באיש (ביקורת מוצקה, שלעיתים אף הייתה מוצדקת), אשר נגעה להתבטאויות שלו, לסגנון הדיבור שלו, לנחרצותו, או לאישיות החילונית מאוד שלו (בכל המובנים שאפשר להעמיס על המילה "חילוניות"). אך מנגד, היה יצחק רבין גם איש של קידוש ה' אמיתי; קידוש ה' גדול שבא לידי ביטוי בהופעותיו (לאו דווקא בדיבור וברטוריקה, אשר כידוע לא בהם היה כוחו), אך בנוסף – ובעיקר – בהתנהלותו הציבורית, במעשיו ובאהבת ישראל שלו, הראויים לאזכור על לוחות נצח.

[ב]
כאמור, לא רק האיש עצמו ראוי לאזכור, אלא מכלול הדברים שסבבו את הטראומה האיומה הזאת. דומני שאותם הדברים שנאמרו אז, לפני תשע שנים, תקפים היום כמעט באותה המידה.
בזמנו העלה הרב אהרון ליכטנשטיין שאלה גדולה, אשר ראויה להיחקק על כותלי בית המדרש, למרות שבעצם לא הייתה ולא תהיה עליה תשובה. שאלתו הייתה, האם הרצח אירע למרות החינוך של בית המדרש או שמא בגללו. אולי הרצח יצא - במובן הכי פשוט של המילה - מבית המדרש, בשל בעיות, קשיים ורפיון מסוים הקיימים בו ובלימוד שבו, ובאורחות החיים של עבודת ה'.

[ג]
הגמרא במסכת יומא (כג ע"א) מביאה סיפור מזעזע:
"תנו רבנן, מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין [ - שוין להקריב קורבן] ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו".
על פניו, ישנה כאן מחשבה טובה של שני פרחי כהונה, אשר כל רצונם הוא להקריב קורבן; לכאורה, היה ניתן להתרשם מן המוטיבציה העצומה שלהם לקיים מצווה: כל אחד מהם מעוניין להגיע ראשון ולזכות בהקרבת הקורבן. אולם, כאשר האחד משיג, בא השני, אשר רצונו הטוב להקריב קורבן, כל כך גדול, והפסדו המסתמן כל כך מתסכל – עד ש"נטל סכין ותקע לו בליבו". הסיפור הנורא הזה מתאר רצח בתוך בית המקדש; אין זה רצח על רקע איזה שהוא קונפליקט (למשל, בין פרושים לצדוקים), אלא רצח הבא מצמא אין סופי לקיום מצוות.
כשאני לומד גמרא זו, אני מדמיין לעצמי מה היה קורה לו היינו פוגשים את הרוצח לפני ביצוע הרצח; יתכן כי דבקותו, ורצונו לקיים את מצוותו ככהן היו מותירים בנו רושם עצום. אולי אף היינו רואים בו ירא שמיים. אך ברגע המבחן, כאשר הנער עומד להפסיד את הדבר לו הוא מתאווה, הוא עושה את הנורא מכל: "נטל סכין ותקע לו בליבו"!

[ד]
הגמרא ממשיכה:
"עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר (מלכים ב' כא) "וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא [את] ירושלים פה לפה".
סיפור זה מחייב אותנו בעיון רציני, שכן אין מי שיבטיח ששני הנערים הללו - הרוצח והנרצח - אינם נמצאים בתוך החברה שלנו. יתכן והבעיה מתחילה בלימוד התורה עצמו. אולי הסכנה הגדולה נמצאת בו, דווקא משום שהוא מהדברים המשמעותיים ביותר עבורנו, ומשום שהוא כל כך אמיתי, כובש וממלא את רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו. אך ישנה גם הסכנה שבמקום לראות את העולם (ובכללו עולם התורה) כהרים, גבעות, בקעות וגאיות – עולם אשר בו הבדלים גדולים - נראה את העולם כמישורי. עולם מישורי אינו יודע לדרג דברים, הכל נראה בו שווה ערך וחסר סדרי עדיפויות. חרדת הקודש בעולם מישורי יוצרת רצון ודבקות להיות שלם בכל; אך הכוליות הזאת אינה יודעת להבדיל בין נטילת ידיים של השכמה, לבין גזל ומלאכות דאורייתא. דווקא במקום של הראיה השווה - אשר אפשר לדבר רבות בשבחה, על ההקפדה על חשיבותו של כל פרט ופרט - מתחיל פעמים רבות השבר: בדיוק במקום זה נמצאת המחשבה הגורסת כי הקרבת קורבן דוחה שפיכות דמים. למרבית האירוניה יש בתורה את האפשרות ואת הסכנה שפרח הכהונה הזה יוכל אף להעביר "חבּוּרֶה" (שיעור עיון) בכדי להצדיק את מעשיו!
נראה כי הצורך בהתמודדות עם סכנת המישור, מוביל אותנו אל הביטוי השגור בפי חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה". ביטוי זה אינו מתייחס רק להליכה עם החולצה בתוך המכנסיים, ולאכילה בסכין ומזלג - כמו שהתכוונה אמי ז"ל לומר כשהשתמשה בו (למרות שכנראה גם זה נכון) – אלא עיקרו טמון במלה "קדמה", המלמדת אותנו כי ישנה מערכת ערכים אתה ניגשים אל התורה, ובלעדיה העולם אכן נראה כמישור. אותה היכולת לבנות מערכת הירארכית תקפה, להבחין בין עיקר לתפל ובין דבר הדוחה דבר, אפשרית רק כאשר אדם ניגש אל התורה ובאמתחתו מטענים מוקדמים; שומר המצוות חייב להכיל בעולמו אינטואיציה מוסרית, באמצעותה יוכל להבחין מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. רק אדם הנושא עימו מטענים אלו, יודע כי לא יתכן דבר שיתיר שפיכות דמים. הידיעה הזו בדיוק היא שחסרה לאותו ילד.

[ה]
אך אם זיהינו את הבעיה בחוסר הידיעה של הילד, דברי רבי צדוק בהמשך הגמרא מעלים שאלה גדולה. שכן, ידוע שאי-ידיעה עולה שגגה (או שידיעה עולה זדון); כלומר, האחריות על טעות מוטלת אך ורק על הטועה, וממילא חובת הכפרה מוטלת על כתפיו של אותו פרח כהונה בלבד – אם מפני שלא למד, ואם מפני ששגה בלימודו. והנה, רבי צדוק אומר דבר אחר: הוא עומד על מדרגות האולם, וקורא לעם להביא עגלה ערופה, מעשה שפירושו נטילת אחריות של הציבור. נטילת האחריות במקרה זה אינה דומה לזאת שבדיני עגלה ערופה המופיעים בפרשת שופטים. שם אין אשם, אין רוצח. אך כאן הרוצח עומד לפנינו! מהי, אם כן, אותה עגלה ערופה עליה מדבר רבי צדוק? על מה היא באה?
נראה, כי את המסר והחידוש שבדברי רבי צדוק אין לחפש רק בתחומי ההלכה, אלא גם - ואולי בעיקר – בתחומי המידות. עגלה ערופה היא הסמל של נטילת האחריות; רבי צדוק מחדש שגם כאשר יש נאשם, אין הדבר פוטר את הציבור מנטילת אחריות - אף שיש רוצח, ואף שהוא עומד לפנינו, עדיין חובה עלינו לשאול על מי להביא עגלה ערופה: על העיר, על העזרות, על בית המדרש, או אולי על מעגלים רחבים יותר. שאלה זו עולה משום שתופעות מן הסוג הזה אינן צומחות רק במעגל אחד, כי אם במעגלים רבים; הן צומחות בחברה שמחדדת ומקצינה דברים מסוימים, הן צומחות בבית המדרש שהחברה הזאת מקימה. על כן, שאלת רבי צדוק תלויה ועומדת: על העיר או על העזרות? העם מבין היטב את דבריו של רבי צדוק. הוא בוכה. וכשהעם גועה בבכיה, הוא מבין כי האחריות מוטלת עליו. העם מבין שהוא האשם ושלכולם חלק באחריות, משום שתופעות קיצוניות צומחות פעמים רבות מעולם כשלהם, וכשלנו - עולם בית המדרש והמעגלים הרחבים היוצאים ממנו. והעולם שלנו אכן צריך לבכות, כי אם האסון הזה - כשבן תורה רוצח אדם, רוצח את ההיסטוריה, רוצח ראש ממשלה, נובע מתוככי בית המדרש, מעיוות התורה, עלינו לגעות בבכיה.
שאלת האחריות נוגעת גם לנו; אולי לא צעקנו מספיק (ואפילו עד היום), עד שהקול הזה של "דרך ארץ קדמה לתורה", פחות ופחות נשמע. גם האמירה לפיה כל פרשנות של התורה צריכה לנבוע מתוך אינטואיציה מוסרית, כאשר היא נאמרת, היא נאמרת ב'שמא' וב'אולי' ובטונים נמוכים. עלינו להודות כי זוהי חולשה, ואפילו חולשה פיזית: כבר עייפנו מהאמירה הזאת; אנו חשים כי גם אם נאמר זאת שוב ושוב, הדברים אינם נשמעים, כאילו חוזרים אנו על אמירות שאיבדו זה מכבר את משמעותן. ואולי אנחנו המשוגעים...

[ו]
אם נחזור לסיפור בגמרא, נראה כי יש אדם אחד שאינו שומע את קריאתו של רבי צדוק:
"בא אביו של תינוק [ - הנער הנרצח] ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".
והנה מתברר, כי לא רק הרוצח סובל מטשטוש ובלבול. גם אביו של הנער הנרצח, אבי הקרבן, סובל מאותה בעיה: בנו מפרפר, אך הוא עוסק בדיני טהרות. האם יכול להיות תיאור מעוות מזה של דבקות בתורה? איננו צריכים לקרוא את הסיפור בפאתוס, או לדקדק בלשונו בכדי לראות את העיוות; הוא עולה מעצמו מן המנגינה של הגמרא, אשר בתיאורה האבסורדי אינה משתמעת לשתי פנים! רוצים אנו לזעוק אליו: אתה אונן בעצם - אם לא בהלכה אז בנפש - וזאת השאלה שאתה שואל?! אך הוא, בשלו: 'הוציאו את הסכין, כי עדיין לא נטמאה'.
הגמרא מראה איך כאשר סדר העדיפויות משתבש בסערת הדברים, הוא משתבש כנראה בשני הצדדים. הסיפור אינו מתאר צד צודק לחלוטין, ולמולו צד טועה לחלוטין, אלא מתאר סיטואציה נוראית של אסון גדול, בו שני הצדדים – הרוצח ואבי הנרצח - טועים באותו עניין. שני הצדדים חסרים את האינטואיציה המוסרית, האנושית הבסיסית כל כך, ואף את זו של אב כלפי בנו. כך, בסופו של דבר, מאבד העולם את איזונו.

תיאור נורא זה, כמדומני, הוא שצריך ללוות אותנו תשע שנים אחרי.

[ז]
אותן תשע שנים שחלפו, הן המון זמן. אין היום בבית המדרש שלנו אף לא אחד שהיה כאן באותה שנה, אבל הדברים שצריך ללמוד ולחזור עליהם כדי שהמקרה הזה לא ישנה, לא השתנו בהרבה. לאמתו של דבר, במרחק של תשע שנים הסערות הן כמעט אותן הסערות, והעמדות השונות גם הן לא השתנו הרבה (למעשה, כל מה שנותר הוא לקוות שהאנשים השתנו קצת); ולכן עדיין עלינו להיות מוטרדים, משום שעל הנכווה ברותחין – להיזהר בצוננים! הרצח הנורא הזה, בו הרוצח יוצא מבית המדרש ומשנתו בידו, צריך לגרום לנו לרצות ולהביא (אולי 'תמידים כסדרם') עגלה ערופה.

הסכנה הטמונה בסערות הגדולות, הדילמות ההלכתיות, והויכוח הדתי (ובכוונה אני מזכיר את הויכוח הדתי, ולא את זה הפוליטי), מעלות – כולן יחד - את האפשרות, שחס ושלום יחזרו הדברים על עצמם; אך הן גם נותנות הזדמנות לתשובה.

חשבתי לעצמי (כפי שוודאי כל אחד חשב לעצמו בימים האחרונים, על ה'לא-חוכמה' הזאת) על התזמון המכוון - או הלא-מכוון - של ההצבעה בכנסת על תוכנית ההינתקות, עם יום הזיכרון של רצח רבין. היום הזה, אם כן, מפגיש אותנו עם סיטואציה החוזרת על עצמה, ועם איזו שהיא ציפייה לראות האם תחזור הטראומה על עצמה. ביום הזה עלינו לשאול את השאלה המטרידה - האם באמת קרה משהו בעולם שלנו? האם אנו לומדים אחרת? או שמא הכל נשאר כשהיה; אך כאמור, דווקא ביום זה טמונה, לדעתי, גם הזדמנות של תשובה, כפי שהגדירה הרמב"ם. כך מגדיר הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"א) את התשובה הטובה והאיכותית:
"אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש [ - ועמד ביצרו] ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח".
אנחנו שרויים במצב אותו מתאר הרמב"ם. ימים אלה מעוררים בי חרדה ממשית וקיומית: האם באמת יש כאן תשובה, או חס-וחלילה תחזור העברה על עצמה? האם עולם התורה ובית המדרש (בהגדרה הבסיסית של בית המדרש, בו יושבים יהודים המאמינים בתורה מן השמיים, ולומדים ש"ס, ראשונים, אחרונים, מחשבה, וכו') באמת שינו משהו בתפיסות שלהם?

נזכיר, כי הבאת עגלה ערופה אינה טקס פרימיטיבי שמטרתו להבריח את סמאל ואת השדים הרעים; הבאת עגלה ערופה, היא מעשה שפירושו תשובה. אם אין לקורבן השפעה ישירה על חייו והתנהגותו של האדם, אזי הוא חסר משמעות. אך האם באמת העגלה הערופה שכל אחד מאתנו הקדיש בליבו הזיזה משהו בתוכנו? האם הפעם הויכוח יהיה שונה? האם נדע לעשות תשובה על מה שהיה?


***

דומני שבנושא הנורא הזה של הרצח יש לדבר עוד רבות. אך הדבר הגדול ממנו אסור להרפות, שאסור לטאטאו אל מתחת לשטיח, ושאל לנו לתת לו ליפול אל תהום הנשייה, הוא השאלה - האם באמת נאבקים אנו על כך שהתורה תתפרש ביושר, כתורת חיים, תורת אמת?! האם איננו מוותרים כשאנו שומעים את העיוותים?!

נראה, כי המבחן שלנו כיום, הוא אם יהיו לנו הכוחות להיאבק על תורתנו כתורת אמת, ולא כתורה מעוותת; הכח להיאבק על זה הוא בחינת עגלה ערופה.

מצפה נטופה
חסר רכיב