תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

..ומפארין ומקדשין

05/10/2006
עמודים תשרי תשס"ז (707) 1
על המנהג לרשום בראש העמוד ב"ה או בס"ד
ומפארין... ומקדישין... את שם האל
יוסקה אחיטוב

כוחם של סמלים גדול יותר מכוחן של האמונות והתפיסות שיצרו והזינו אותם
פעמים הרבה הם נשארים ופועלים גם לאחר שהאמונות והתפיסות שיצרו אותם נשכחו או עברו מן העולם
מדוע אין נוהגים יהודי תימן לכתוב ב"ה או בס"ד בראש העמוד?
ומה בין השגחה פרטית לבנת המציאות המודרנית-המחולנת של עולמנו?


לפני כעשרים וחמש שנים פרסם הרב יוסף קאפח מאמר קצר על המנהג שנוצר ככל הנראה במזרח אירופה במאות השנים האחרונות לכתוב בראש כל אגרת או מכתב את המילים בע"ה [=בעזרת השם] או בס"ד [=בסיעתא דשמיא] . מנהג זה השתרש כל כך עמוק בנוהגי הכתיבה בחוגים הדתיים של ימינו, עד כי ניתן לכאורה להבחין באמצעותם בין הכותבים עצמם אם הם דתיים או שאינם דתיים. יתר על כך, ניתן להמר על זהותו הדתית של הכותב ולהבחין בין מי שנוהג לרשום רק ב"ה בראש הדף ובין מי שכותב בס"ד. האחרון קרוב יותר לאלה שרואים עצמם "יותר דתיים" מהראשונים. שהרי, דווקא ב"ה העברית מסגירה את הכותב שהוא קרוב לחינוך הממלכתי דתי, בעוד שבס"ד הארמית אמורה להעיד על כותבה שהוא בקי בשפת חז"ל, דהיינו שהוא בילה מן הסתם כמה שנים טובות בישיבה. אופן כתיבה זה מתחבר לאופנה שפשטה בציבור הדתי כמעט על כל גווניו, להפגין ברבים את הזהות הדתית הספציפית על פי סממנים חיצוניים.

הרב קאפח מציין את העובדה הידועה שלא כך נהגו אבותינו בעבר. מכתבים, אגרות וכתבי יד מגניזות שונות לאלפים ולרבבות אינם פותחים לא ב'בע"ה', לא ב'ב"ה' ולא ב'בס"ד'. גם לאחר שנתפשט הנוהג הזה בדורות המאוחרים, עדיין לא היה מקובל בכמה מארצות המזרח ובמיוחד לא בתימן.
הרב קאפח קושר – ולדעתי בצדק רב - הבדל נוהגים אלה בטיבה של האמונה הדתית. כל המציין זאת בראש דפי כתיבתו מתכוון בכך להצהיר ברבים על אמונתו האיתנה שכל מעשיו מתבצעים או לפחות מונחים על פי רצונו של הקב"ה. הרב קאפח רואה פגם בהצהרה כזאת.
הוא משער שהימנעותם של יהודי תימן מנוהג כזה בראש מכתביהם קשורה באימוצה של תפיסת הרמב"ם, המדגישה את חופש הבחירה של האדם ואת אחריותו המלאה למעשיו ושוללת את ייחוס פעולותיו של האדם לרצונו של הקב"ה, וכלשונו בפירוש המשניות שלו למסכת אבות (פרק ח' משמונה פרקים שלו):
"כך רצה [=הקב"ה] שיהא [=האדם] נח ונע מצד עצמו, ויעשה פעולות בבחירתו, ואין דבר המכריחו ולא מונע אותו מהן".
הרב קאפח ממשיך ברוח זו ומסיק מכך כי:
"לפי דרך חשיבה זו אין מקום לפתיחה "בע"ה" או "בס"ד". ממה נפשך: אם תוכן המכתב או האגרת הוא דבר של מצוה ודברים נעלים שהאדם מקבל עליהם גמול ושכר מאת ה', הרי אין ה' מתערב להפעיל את האדם לעשות את הטוב... ואם תוכן המכתב או האגרת הוא דבר בלתי הוגן מאיזו בחינה שהיא, היעלה על הדעת שהשמים יסייעוהו לעשות דבר בלתי הוגן? (...) ברור שאם יהא במכתב או באגרת דבר שיש בו נדנוד עברה, שאסור לכתוב כן, כי אז יהא כפי שהמשילו חז"ל את שאול המלך, באמרו לבעלת אוב: 'חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה' (שמואל א כח י), ואמרו: 'דומה שאול לאשה היושבת בחיק אהובה ונשבעת לו בחיי בעלה'".
הרב קאפח מוסיף ומציין את העובדה שגם בקרב יהודים אשכנזים מצינו מי שנמנע מלכתוב כך, ואין בכך פגם. הוא מביא את נוהגו של בעל ה"צפנת פענח", ר' יוסף רוזין, המכונה "הרוגצ'ובר" (1858-1936), שהמליץ בשו"ת שלו "להזהר שלא לכתוב תיבת ב"ה על ראשי המכתבים" . נימוקו של בעל ה"צפנת פענח" שונה אמנם מנימוקו של הרב קאפח, והוא קשור בחובה להימנע ככל האפשר מכתיבת אותיות שמתקשרות לשמות הקדושים של האלוהות.
הרב קאפח מסיים את מאמרו הקצר במילים הבאות: "כללו של דבר: אין מגרעת באי כתיבת 'ב"ה' או 'בע"ה' או 'בס"ד'. נהפוך הוא: יש בכך לשני הטעמים טעם לשבח".

הרב קאפח שהפנים את תפיסת העולם הרמב"מית חי כל ימיו בחשש מפני השתלטות של מגמות אמוניות ותיאולוגיות הממעיטות באחריותו המוחלטת של האדם למעשיו ולתוצאות מעשיו. "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" בכל מלוא המשמעות של פסוק זה; העתיד פתוח והוא לא נקבע מראש.
אכן, יש להודות כי עמדה זו של הרב קאפח אינה נחלת רבים. כוחם של סמלים חיצוניים כמו גם של ריטואלים שונים, גדול יותר מכוחן של האמונות והתפיסות שיצרו והזינו אותם; "תוחלת החיים" שלהם היא ארוכה ופעמים הרבה הם נשארים ופועלים גם לאחר שהאמונות והתפיסות שיצרו אותם נשכחו או עברו מן העולם. יתרה מזו, תהליכים שונים פוקדים ריטואלים מתמשכים. יש כאלה שבמשך הזמן מועמסים עליהם משמעויות ופרשנויות חדשות ובכך משתמרת הרלוונטיות שלהם גם במסגרת תרבותית שונה, אולם קיימת גם תופעה הפוכה, והיא שהשימוש המתמשך בריטואלים תורם הוא עצמו ברבות השנים להטמעת אמונות ותפיסות עולם המיוצגות בהם. יש כוח מחנך רב בריטואלים דווקא משום שהם פועלים בתחום ההתנהגות המעשית האנושית, וככל שהם שגורים יותר כך גדלה השפעתם בעיצוב האמונה ואופן תפיסת המציאות. מכאן שלענייננו, קשה להכריע ולעמוד על היחס המדויק בין הנוהגים לכתוב בראשי מכתביהם 'ב"ה' וכיו"ב ובין טיב אמונותיהם וחוויותיהם הדתיות ועד כמה הם עצמם מודעים למלוא המשמעות שלהן. שאלה זו צריכה להתברר במחקר פרטני ומדוקדק.

השגחה פרטית – עד היכן?
עם זאת, נראה שכללית אי אפשר להתעלם מטענתו של הרב קאפח. סיוע כללי לעמדתו ניתן, לעניות דעתי, לראות לפחות בכמה מגמות הרווחות ברבים לאחרונה והן תומכות בהתפשטות הנטייה להרבות בכתיבת אי"ה או בס"ד, כמו גם בשילוב של ביטויים מקבילים לאלה בשיח היומיומי. אני מתכוון לעלייה המרשימה של האמונה בהשגחה פרטית המיוחסת כמעט לכל אירוע בחיים ובמציאות, וזאת במקביל לירידה המשמעותית במספרם של אלה המאמצים את עמדתו של הרמב"ם. יש לכך סיבות שונות, ואציין את חלקן.
אמונה כזאת בהשגחה פרטית ראוי לכנותה "אמונה חזקה".
תפיסת המציאות והאמונה שבה מחזיק הרב קאפח עולה בקנה אחד עם זו של האורתודוכסיה המודרנית, כפי שתיאר אותה בזמנו אליעזר גולדמן. הוא הבחין בין תפיסת עולם חילונית ובין תפיסת עולם מחולנת, כאשר האחרונה אינה נוגדת בהכרח עמדה דתית ומחוייבות לקבלת עול מלכות שמים וקיום תורה ומצוות ; עיקרה באופן תפיסת המציאות כפועלת על פי מערכות של חוקים וכללים שאינם נזקקים לאונטולוגיות מטאפיזיות כגורמים פעילים בה. לטענתו של אליעזר גולדמן, אופן תפיסה זה של המציאות הוא האופן האינטואיטיבי, השייך בדרך כלל גם 'לאיש הפשוט', כולל האיש הדתי בן זמננו, הרואה עצמו מחוייב לתורה ולמצוות. אין ספק שטענה זו של אליעזר גולדמן שיקפה את אופי האמונה בהנהגת העולם ברוב החוגים של הציונות הדתית לפחות עד לשנות השבעים של המאה העשרים.
אלא שמצב זה הלך והשתנה בעשורים האחרונים של המאה העשרים ובימינו אנו. התפיסה המודרנית המחולנת של המציאות עומדת כיום נוכח התגברות מואצת לפחות משני כיוונים של סירוב להשלים עמה:
האחד – התגברות מגמות "העידן החדש" (הניו אייג'), שמטפחות את ההתייחסות המטאפיזית כלפי המציאות, ומעניקות משקל מכריע ליחס אינטימי ואישי בין האדם ובין אלוהיו, על חשבון תפיסה טרנסצנדנטית של האלוהות. מגמות אלה עומדות ברקע התגברות כח המשיכה של הניאו-חסידות ובמיוחד של חסידות ברסלב ושל חוגים עממיים שונים שמפיצים תורות קבליות ברמות שונות .
השני - בא דווקא מחוגים מסוימים בתוך הציונות הדתית. אני מתכוון כאן לאותם חוגים במערכות החינוך השונות לנערים ולנערות, במכינות ובמדרשות, המטיפים וחוזרים ומטיפים לאמונה "חזקה" בהשגחה פרטית, אמונה אותה ביקר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק י"ז ואילך). הם מצליחים ליצור תמונת מציאות שאינה מחולנת, ויש בה נוכחות אלוהית שאפילו מקיימת יחס אינטימי עם המאמין. אלא שבנקודה זו סבורני שיש להבחין בין שני סוגים של חוויית אינטימיוּת שאדם חש עם אלוהיו. האחד הוא אינטימיות מכוח האהבה לקב"ה ותחושת קרבה אליו. היא שוכנת בתוך לבו של המאמין, ודבר אין לה עם המציאות הסובבת אותו שבתוכה הוא חי. האחר הוא יחס של קירבה אינטימית לקב"ה המִידָבֵּר אליו מתוך המציאות הסובבת אותו. בהקשר זה, המציאות הסובבת את האדם אינה ניטראלית. היא כולה מכוונת אליו מכוח אמונה "חזקה" בהשגחה פרטית. זו אינטימיות המפקחת על מעשיו, מחשבותיו וכוונותיו וגומלת לו כמעשיו וכפרי מעלליו, לא כבן המתחטא לפני אביו אלא כעבד הירא מפני רבו. אינטימיות זו ממוקמת בשדה היראה, זו אינטימיות יִרְאָתִית. אביא לכך שתי דוגמאות בוטות:
האחת – בכתב עת של מדרשה לבנות התפרסמו השאלה והתשובה אליה, המובאות להלן בדילוגים:
שאלה: "עד היותי בכיתה ד' לערך, בעלה של דודתי ביצע בי מעשים מגונים בתדירות גבוהה. משפחתי יודעת מכך ודוגלת בשיטה כי צריך לסלוח לו, אך איני יכולה לסלוח לו על כך... פשוט קשה לי להתגבר על זה, למרות שכאשר דברתי עם חברתי על כך היא אמרה לי דבר נכון מאד: "אסור לך לשנוא אותו, משום שהקב"ה רצה שיהיה כך, ואם את שונאת אותו, אז את מראה בכך חוסר אמונה וכעס על הקב"ה". אני בהחלט מאמינה ותומכת בדעה זו, אך כאשר אני רואה אותו אני מרגישה שאיני יכולה להתגבר על עצמי! ... איני סולחת לו.
אני מבקשת עזרה, איך אפשר לא לשנוא אותו... בייחוד כאשר ניצל תקופה שעקב מחלת אחי, הורי הפקידו אותי בידי דודי ודודתי".
תשובה: "אינך חייבת לסלוח לו. נכון שהכול בא מן השמים, ומה שרבונו של עולם עושה יש לו טעם וסיבה גם אם איננו מבינים, אך אין זה פוטר את האדם מאחריות, כי מגלגלים זכות על ידי זכאי ומגלגלים חובה על ידי חייב. מפני חטאינו גלינו מארצנו אך אין זה פוטר את נבוכדנצאר וטיטוס מאחריות. אם כל זה קרה לך, סימן שהיה חשבון אלוהי, אך את האדם שעשה זאת
את יכולה לשנוא... "
והשנייה – באחד מדפי פרשת השבוע של מכון מאיר פותח השואל בקביעה כי "רבני דורנו מדגישים כל כך שהכול מן השמים ושאין מקריות בחיינו". הוא יודע כי עמדה זו עולה בקנה אחד עם דעתו של בעל חובת הלבבות 'ששום דבר אינו קורה לנו בלא גזרת ה''. אבל גם ידוע לו כי "הרמב"ם במורה נבוכים ועוד כמה ראשונים סוברים שיש גם מקרים בעולם". שאלתו היא "אם כן מדוע רבני דורנו מדגישים כל כך שהכול מן השמים ושאין מקריות בחיינו"? תשובתו של הרב שלמה אבינר, שהוא אחד הרבנים המובילים בציונות הדתית היא חד-משמעית: "בעניין זה יש לנהוג על פי הכלל של 'הלכתא כבתראי', וכי כבר יצא ר' משולם ראטה כנגד הרמב"ם והכריע בעד השגחה פרטית אפילו בבעלי חיים" .
כיניתי סוג זה של אמונה בהשגחה פרטית כ"אמונה חזקה". לא כאן המקום לדון בהרחבה בסוגיה זו, אך ראוי לצטט כאן את עמדתו הידועה של החזון אי"ש, שידע "לרכך" את האמונה בהשגחה פרטית בימינו – קרי בעולם המודרני של ימיו – בתארו את התנהלות האירועים בימינו כהתנהלות בעולם שבו הקב"ה כביכול מעלים את הנהגתו הישירה בה. בכך הוא מסביר מדוע אין להחיל כלפי יהודים חילונים בימינו את ההתייחסות החמורה הכלולה בדין "מורידין ואין מעלין".ואלה דבריו:
"אין דין מורידין נוהג אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל ... אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מפי דלת העם, אין במעשה הזה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות חס ושלום, וכיון שכל עצמנו לתקן את הדין אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם למוטב בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת" .

נראה לי שהטיפוח האינטנסיבי הזה של האמונה בהשגחה פרטית בחוגים שתיארתי לעיל אינו מקרי. הוא עולה בקנה אחד עם זיהוי מדוקדק של כוונות הבורא בכל האירועים המתרחשים במציאות הסובבת אותנו, בבחינת 'אין לך קץ מגולה מזה'. תפישה זו אינה יכולה לעלות בפשטות עם תפיסת "זמן ההעלם" שבפי החזון אי"ש, והיא סוחפת לא רק את מה שקורה לעם ישראל בעת הזאת, אלא גם את מה שקורה לכל יחיד ויחיד, שכן קשה לחצוץ ביניהם. מכאן, כאמור, צומחת חוויה אחרת של אינטימיות ביחסי אדם עם אלוהיו. וזו אמורה לשמש תריס כנגד הפנמת התובנה המודרנית של מציאות מחולנת של עולמנו. אפשר לומר שהעצמת העיקרון של השגחה פרטית היא התגובה התיאולוגית-אידיאולוגית כנגד המודרנה.
כפי שהערתי לעיל, קשה לדעת עד כמה בני אדם מודעים למלוא המשמעות של מעשיהם ונוהגיהם, ובמיוחד אלה השגורים כל כך בידם. עם זאת ניתן להאזין היטב ולשמוע את קולות הפעמונים המצלצלים בהם בדממה.


חסר רכיב