תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שמע אד-ני

28/09/2006
עמודים תשרי תשס"ז (707) 1
שמע אד-ני
על ספר השירים החדש של אליעז כהן
נילי בן ארי

את פגישתו האחרונה עם הסופר שי עגנון, מתאר אהרן אפלפלד כך : "כל סופר חייב שיהיה לו עיר משלו, נהר משלו, ורחובות משלו".
נופי הרי חברון חרוטים בנשמתו של אליעז כהן, ושורשיו באדמת הגוש; וכמו שכתב שאול טשרניחובסקי - "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".

א.
כאן חיי
בביתי אשר כריתי לי
בהר

ב.
הייתי הולך
ופני מול הרוח
מן הרוחות המתקדשות של
גוש עציון
כל בתי האבן כמו
סלעים צומחים מתוך האדמה
מצמחים עברי סלע
ילדים של אבן.
אני, אינני של אבן, אני
על כן הכל נרשם בי...
(מתוך "משירי הכפר שבהר (א)")

ספרו החדש של אליעז 'שמע אד-ני' והקונטרס 'הזמנה לבכי', ארוגים ורקומים בחוזקה בדברי ימיה של ארץ ישראל בעתים של מלחמה על קיומנו, של האינתיפאדה, ושל העקירה מגוש קטיף, ואף שספרו יצא לאור ב-2004, נדמה שדווקא היום, לאחר המלחמה שנכפתה עלינו מצפון, המילים מקבלות משנה תוקף.
רוח נבואה הייתה במשורר כשכתב בליל תשעה באב תשס"ה, ואני קראתי את שירו בימים העקובים מדם של אב תשס"ו:

*
בליל תשיעי של אב עומד בסלע עציון
וחולות נודדים תחתי
בין החיים ובין המתים קטרת שירי
בידי
המגפה לא נעצרת
*
מכאן אני משקיף על לוח הזמנים ורואה
הכל נחטף בט"ו באב
....
ולא היו ימים טובים לישראל
(מתוך הקונטרס: "הזמנה לבכי")

ובשבט תשס"ד כשהצפון פרח בכל צבעי הקשת לאחר ימים של גשם, חדרי האירוח והמלונות הומים אדם, ואנו חיינו בתחושה שאולי ניתוח מקומי קטן ישכך את כעסו של הר הגעש שאנו יושבים לפתחו, כתב המשורר:

הארץ הזאת שרועדת לנו מתחת לרגלים היא
לביאה משתוללת.
היא כבר זמן לביאה משתוללת צועקת פצעיה
מן הפטמות רוצים לעקור לה את הגורים
עכשו שאגתה מתגלגלת

הארץ הזאת שרועדת לנו מתחת לרגלים
תנער אותנו (כמו שטיח את האבק לפני הפסח)
רק מי שצומוד בנפשו יוותר ....
(מתוך "הארץ הזו שרועדת לנו מתחת לרגליים" – הזמנה לבכי)

עיינתי בספרו של אליעז המעוצב בהידור ומעיד על איפוק ושאיפה אל הנשגב, כלפי מעלה. צילומי הקרשים שטבע בהם האמן ליאוניד בלקלב, גם הם חריטה בנפש של זמן ומקום, וכמו שמעיד ליאוניד האמן בדברי הסיום שלו, שהם עצמם פיוט של יופי: "...אני חושב שהקרשים שלי הם מהגדר של ילדותי".
אלו קרשים שיש בהם מן הצעקה החנוקה, ומן הכמיהה לאל.
חיפשתי פיסה של נחמה, של התרגעות שאין בה ממוראם של הימים העוברים עלינו. אולי, פיסה של אשליה. אבל אפילו בשיר הלבן, המתאר את ירושלים בימי חורף, עטויה שלג לבן, דבקו כתמי הדם:

שלג על ירושלים המדממת
כמו לחתל פצעיה
הכל נח בשלוה עכשו
ממלא סדקי געגועים שבכתל...
(מתוך השיר 'שלג')

שיריו של אליעז מנהלים דו שיח נוקב עם התנ"ך, עם ההיסטוריה היהודית ועם ריבונו של עולם, כמו בשיר 'עקודים':

....
עקודים נקודים ויוקדים מתבערת
...
כאן, ארץ תלאובה ונקובה
הרחק ממלכות השמים
מה נעש לאלקנא הזה
מלכנו ואבינו, לא נתיר שכך
לא נתיר עצמנו מן הסלע, אולי יחזור
לא נתיר, עִמו אנחנו בצרה, לא
נתיר עקדתנו אליו ברצועות השחור

עד ישלח המלאך

ואפילו כמיהת הדורות, ה-'אני מאמין בביאת המשיח' שחיזק את רוחו של העם במשך דורות, מעוררת בשירו 'מחבלי משיח' נימה של עצב:
.........
עד
מתי
תהא
מתמהמה
עד
בו
משיח
אלוהים
מגרר
משיח
בפתותי
השלג
חובש
פצעיך
מצנן
לבי
מן המכוה
מעט
שלוה...

דו שיח מנהל המשורר בשירו 'לילה בירושלים' גם עם שיריו של יהודה עמיחי, המנהלים גם הם שיח עם שיר השירים, ועם דברי ימי עם ישראל:

את חומה ושדיך
בארות חלב יצוקים שיש
....
על יד ביתו תשכח
ימיני אם לא אזכרכי
איך הם אהבו יאמרו
בינות לאבנים העתיקות....

בשיר 'עוד תראה', מנהל אליעז שיח עם הפזמון המקווה, אשר מושמע רבות בגלי האתר 'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאה':

...עוד תראה, בשנה הבאה
סדקי הפתקים יהו נפערים
ואבן מקיר תזעק ותדמיע
לא יפלל שם אדם....

בקונטרס הצופן כל כך הרבה אהבה להר, לירושלים ולארץ ישראל, נמזגות גם טיפות גדולות של אהבה לבני ביתו של המשורר. כך ב'שירים למעלה מאריאל':

...
עוד מעט הנשיקה
ואת אהובה
רִבּואוֹת קוים רכוסים מכאן
שולח אצבעות מתארכות לִפצוע
פצלות בלילה
למשש יפי פניך וראשי הילדים....

והשיר, הפוצע פצלות בימים טרופים אלו, הן בתכנו, והן בצורתו הקוטעת באלימות את השורות, הוא 'אתי מלבנון':

כל אחד יש לו את הלבנון שלו
חיל יפה הרוג נישא על הכתפים
הבאתי
אתי מלבנון.
שמותיו ממלמלים אלי לא ארצה לזכר
פניו

...אני זוכר רק את הסלעים, העליה
מִ תְ
נַ שֵף נופל על הקוצים והוא עלי והוא
אתי מלבנון..........

ובכל זאת נימה של אביב מתפרצת לשירים שנולדו בכאב ומשוחחת עם דברי הנביאים ובו זמנית עם השירה העברית החדשה, עם שירו של אמיר גלבע: 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת':

משהו עוד יקום
........
משהו עוד יקום מתוך כל הדם הזה
אולי שירים, אני אומר, מנוקבים
ארץ אל תכסי
...........
משהו עוד יקום מתוך כל הדם הזה
פתאם, בבוקר בבוקר, עַם
ויתחיל ללכת.
...
בניסיונו של המשורר, בעמודים האחרונים, לומר משהו עם השירים, הוא מעיד על יצירתו מילים שאת רשמן ספגנו בקוראנו בספר הנפלא הזה:
"עבדי זמן - עבדי עבדים הם", כתב רבי יהודה הלוי, ואני ביקשתי להפוך עצמי מעבד-עבדים לזה שאוחז בציצית ראשו של הזמן ומטלטלו.

אליעז, אכן, טלטלת את הזמן, ויותר מכך, את קוראי השיר המצפים לימים בהם תוכל לכתוב שורות רחבות ונינוחות של אידיליות...

טירת צבי
חסר רכיב