תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

נח חיות

22/05/2005
עמודים - מועצה כ"ז, חנוכה תשס"ה
חזון הקבה"ד מייסודו עד היום

סוף מחשבה במעשה תחילה
נח חיות, קבוצת יבנה

"הנני העני ממעש נרעש ונפחד" – אני מניח שרבים פתחו כך לפניי. מהמקום שלכם זה נשמע קלישאה, מהמקום שלי זאת מציאות. אינני איש של מדעי החברה, אין לי השכלה פורמלית בתחום, בכלל, ובתורת הקיבוץ הדתי, בפרט. אני מביא להרצאה את מה שהפנמתי בבית אבא, בילדותי ובבגרותי, בקבוצת יבנה. חוויה מיוחדת היוו עבורי השעות אותן השקעתי בעיון בדבריהם של הוגים שונים, חברי הקיבוץ הדתי, כדי להכין הרצאה זו. בזכות כל אלה, אני תקווה שדבריי ישמשו מצע ראוי לדיוני המועצה.

נושא המועצה הוא רחב יחסית ולכן גם דבריי יהיו מקיפים וכללים, ועלולים לסבול מעט משטחיות. אעסוק בעיקר בסקירה מחשבתית ורעיונית של תפיסתו הדתית והקיבוצית של הקיבוץ הדתי. לקראת סופה אשלב מחשבות ואמירות אישיות משלי.
הכותרת של ההרצאה: "סוף מחשבה במעשה תחילה", נראית כטעות אך היא מכוונת. היא מבטאת תנועה שצומחת "מתוך השטח" ולא ליד שולחן הכתיבה. יש בה מסר "צברי" שמבטא דווקא את בני הדור השני והשלישי, "פחות דיבורים, יותר תכל'ס", מסר ששילמנו עליו לא פעם מחיר די יקר.

1. שאלת החזון:
כאשר ניגש צוות ההכנה של המועצה לעסוק בחזון, עלתה השאלה: האם היה לקיבוץ הדתי חזון? האם הוא נכתב? האם הוא הוגדר אי פעם? התשובה היא פשוטה ואומר אותה בקצרה ובצורה ברורה: לא!
אני מבקש להציג שלוש התייחסויות לעובדה שמעולם, ככל הנראה, לא היה חזון כתוב ומוגדר לקיבוץ הדתי:
א. "התחלנו את דרכנו כקיבוץ של דתיים... המעשה קדם את העיון בחינת 'סוף מחשבה במעשה תחילה', כי כך דרכה של תנועה חברתית";
ב. "בשתי דרכים יכולה תנועה להתפתח: א. תנועה המתחילה את דרכה וממשיכה לפי קו רעיוני שהתגבש עוד לפני היווצרותה... ב. תנועה העולה מתוך צרכים חיוניים של הציבור... ותוך כדי יצירת הווי חיים משלהם, הולך ומתגבש רעיון התנועה. איני רוצה לקבוע כאן איזוהי הדרך הרצויה יותר. די לנו להכיר שתנועתנו הלכה בדרך השנייה";
ג. "תמונת העולם הדתית-תרבותית של הקיבוץ הדתי איננה מערכת סגורה וחתומה, שכביכול נתגבשה כל צורכה אצל הוגי הדעות הראשונים של הקיבוץ הדתי, ושממנה אנו ניזונים עד היום. המערכת היא דינמית, משתנה ומתפתחת, ומקיימת דיאלוג עם גורמים שונים ועם כל מיני זרמים, ועדיין היא מתהווה והולכת".
שלושת הדוברים אומרים במפורש שלא היה חזון כתוב לתנועה, אבל יש הדרגה ביניהם:
לדברי צוריאל אדמנית, היינו "קיבוץ של דתיים". כלומר, לא היינו מודעים שאנו יוצרים יצירה חדשה שיש בה מהות מעבר לסתם אנשים דתיים החיים בקיבוץ. כביכול, מכיוון שלא יכולנו לאכול בחדר האוכל של קיבוץ אחר, בנינו לנו קיבוץ דתי. המעשה קדם את המחשבה או את התאוריה, בחינת סוף מחשבה במעשה תחילה.
צוריאל רואה את זה ככורח המציאות; החיים הקשים ברודגס, בין טיפוס למלריה... והבריאים עובדים בפרך, עודרים "צלחות" בפרדס. שם ברודגס לא היה זמן לשבת על יד שולחן ולכתוב חזון.
משה אונא, נותן לגיטימציה לשתי אפשרויות אלטרנטיביות לבניית חברה. או שהחזון מוביל את החברה, או שהחזון מתפתח תוך כדי התפתחותה של החברה.
יוסק'ה אחיטוב, לעומת שניהם, הולך כבר צעד נוסף קדימה. הוא מדבר על ההכרח בחזון מתפתח. מבחינתו, חזון כזה איננו יכול להיות כתוב. ואני מרשה לעצמי להשתעשע באנלוגיה לתחום הדתי, לאידאל של תורה מתפתחת ולרעיון ש"דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לכותבם".

2. התפיסה הרעיונית של התנועה בראשית דרכה:
מה הייתה בכל זאת האידאולוגיה של התנועה בעשורים הראשונים להקמתה?
דבריי הם אסופה ממאמרים שונים של צוריאל, משה אונא, מאיר אור ואחרים, מהם ניתן לראות כשבעה נושאים שונים, החוזרים בכתובים בניסוח כזה או אחר:
ערך העבודה, שיתוף ושוויון, יחסי אמון, צניעות, קיום מצוות, חלוציות (שמתבטאת באחריות כלפי החברה בישראל) ואהבת ישראל.
שבעת הערכים בנויים על פי שלושה מעגלים:
מעגל אחד - המעגל הסוציאליסטי; המעגל השני - המעגל הציוני-החלוצי-לאומי; והמעגל השלישי - המעגל הדתי.
שילובם של שלושת המעגלים מוליד את תפיסתו המיוחדת של הקיבוץ הדתי. התנועה מתייחדת, אפוא, בכך שרגליה נטועות בשלושת המעגלים הללו יחדיו.
ערך כזה או אחר יכול להשתנות, או להיהפך לא-רלוונטי, אך עצם האחיזה בשלושת המעגלים נראית לי מהותית. האם שמרנו על האחיזה במעגלים אלה גם בחזון המחודש המובא בפני המועצה? האם שמרנו על האיזון ביניהם?
אני מבקש להרחיב בשניים מתוך שבעת הערכים:
ערך אחד הוא השיתוף והשוויון, נושא שנמצא כרגע במשבר, או לפחות בבחינה מחודשת.
"סיסמת 'ייעוד הנביאים' פונה בתביעתה לפרט המוסרי, ואינה מוכנה לפעול לשינוי המשטר על ידי מלחמה במשטר הקיים, בעוד שסיסמת 'הסוציאליזם הדתי' מבטאת את הביטחון ברוח אנוש העולה למעלה בפועלו כשהם מודרכים על ידי אמונתו באלוקיו... היא פונה אל הפרט וציבור כאחד".
לדעת אונא, הסוציאליזם הדתי אינו סוציאליזם אנרכיסטי של מאבק על משטר, אלא הוא סוציאליזם דתי שמלווה באהבת האדם ובהעלאת האדם, מתוך אמון הדדי. תוך כדי כך אנו מגיעים לנושא שידובר בו הרבה במועצה, נושא הצדק החברתי. לכאורה, כולנו בעד צדק חברתי. אגב, גם ציבור שאינו משתייך לקיבוץ הדתי יצביע בעד צדק חברתי. השאלה היא שאלת הפרשנות למושג זה. האסוציאציה הראשונית היא לנבואותיהם של עמוס וישעיהו, אך ראוי שנעשיר את תפיסת הנביאים גם בתפיסות סוציאליסטיות מודרניות.
לפני שנים, שמעתי מעמיקם אֹסם ביטוי המחלק את העולם הנאור בין "רווח וצדקה" ל"צדק ורווחה". בחרנו לחיות על פי "צדק ורווחה". כלומר, חלוקת משאבים צודקת המאפשרת רווחה לכל פרט ופרט. בכך נמנע הצורך בצדקה.
גם כלפי חוץ, במישור הלאומי, עלינו לפעול ולקרוא למערכות לחלק נכון את המשאבים וליצור אפשרות הוגנת לכל אדם, להרוויח את לחמו ולכלכל את משפחתו.
היום, עם התמוטטותה של מדינת הרווחה, אנחנו יכולים לראות את פריחתם של הגופים החברתיים, את מעשי הצדקה, את ההירתמות האין סופית למשימתיות. אנו מוצאים זאת גם בקיבוצים שלנו. אבל בצד התופעה שמחממת את הלב לכשעצמה, עלינו לזכור שהדברים נעשים על רקע ההתמוטטות של מדיניות הרווחה, שהיא עצמה איננה מוסרית.
אני רוצה לקוות שגם קיבוצים שיאבדו את ה"שיתוף והיחד", ישמרו על "צדק חברתי" מסוים, אך כל זה בדיעבד.
נושא נוסף שאני רוצה להתייחס אליו הוא נושא החלוציות ואחריות כלפי החברה בישראל, שאפיינו את התנועה הקיבוצית בכלל ואת הקיבוץ הדתי בפרט, לאורך כל הדרך.
"מהות הקיבוץ היא קשר עם הסביבה. הסתגרות בתוך עצמנו, בחינת 'שלום עלייך נפשי', בוודאי איננה מסימני החלוציות המאפיינת את התנועה הקיבוצית."
צוריאל קרא לחיזוק הקשר עם הסביבה. בסמינר של הקיבוץ הדתי העוסק בחברה בישראל, קראה טובה אילן בצורה נרגשת לחברי התנועה להיחלץ למען החברה בישראל. היא סיפרה את הסיפור הידוע והמצמרר, על האדם שלא מציל את תינוקו לפני שהוא חולץ את תפיליו, וחוששת מה נמצא סביבנו כשנתפנה לבסוף מהעיסוק בפנימיות שלנו.
לעומתם, מעדיף אונא לבטא זאת בצורה מורכבת יותר:
"הדילמה בה שרויה התנועה הקיבוצית חמורה מאוד: אם תענה לתביעה שהיא מעבר ליכולתה, תאבד על ידי עצם מילויה. ואם לא תענה - תכרסם בה הרגשת קוצר היד לשרת את הכלל ותביא אותה לידי התייאשות מערכיה שלה וצורת חייה."
מאז ימיה הראשונים, נעה התנועה הקיבוצית בין שתי דרכים: דרכה של דגניה, דרך הקבוצה המתכנסת פנימה ומקרינה את אורה לסביבה, ודרכה של עין חרוד, דרכו של גדוד העבודה, היוצר ופועל כמכשיר למען החלוציות בישראל. אונא הותקף על דבריו בגיליונות "עמודים", ודומה שלאורך השנים הייתה רוחו של הקיבוץ הדתי קרובה יותר לרוחה של עין חרוד, לפחות ברמת ההצהרה.

3. ייחודה של התפיסה הדתית בתנועה:
א. רדיקליות דתית, הוצאת ההלכה מהשיתוק שאחז בה במהלכן של שנות הגלות הארוכות;
ב. סוגיות דת ומדינה;
ג. תיקון דתי, חזרה אל החיים הטבעיים (היפוכה של הגלות).
אני רוצה להצביע כאן על הדמיון, אך השוני בין הנקודה הראשונה לשלישית.
הנקודה הראשונה מדברת על זעזוע. רדיקליות דתית היא הכנסת תזזית בדת הקפואה, לדעתם של המייסדים. משנות ה-30 עד שנות ה-50 לוקח הקיבוץ הדתי על עצמו את תפקיד המעורר והמערער.
התיקון, הוא הבנייה שלאחר הערעור. בנייה של אבן אחר אבן, בצורה מתונה ואחראית.
בין שני דברים אלה יש ספק מתח, ספק השלמה.
היכן מתבטאת הרדיקליות הדתית?
הקמת סמכות פוסקת עבור התנועה, הוועדה לענייני דת. הפסיקה נעשית תוך התייעצות עם רבנים, אך זו התייעצות סלקטיבית. הרבנים נבחרו בקפידה. דובר על מרד ברבנות אך לא בהלכה.
הרדיקליות מתבטאת גם בנושאים מעשיים: שמיטה, חליבה בשבת, ואולי אחד מפארי היצירה של הקיבוץ הדתי – מחזור התפילות ליום העצמאות.
חליבה בשבת – אני לא יודע כמה מבין הצעירים היושבים אתנו כאן, מודעים למאמצים האדירים שנעשו בתחום זה. נקודת המוצא הייתה שתהיה לנו רפת ואת הפרות יחלוב בשבת רפתן דתי. מכאן מתחילים לחפש פתרון הלכתי, ואם לא מוצאים את הפתרון באמצעות הרב הראשון, ישאלו רב שני או שלישי, ולבסוף יימצא פתרון הלכתי. תוך כדי כך הם מתעלמים מפסק כזה ופסק אחר ומתיישרים עם פסק שלישי. באחת השיחות מתאר צוריאל בהתרגשות רבה שמצא בשנות ה-50 שני ספרי לימוד בהם מספרים שישנם רבנים שהתירו ביישובים המתחדשים בארץ ישראל, לחלוב בשבת. כמה שמחה הייתה לראשונים בהכרה המאוחרת במפעלם.
ב. סוגיות דת ומדינה: זהו בוודאי אחד הנושאים המרכזיים בו עסק הקיבוץ הדתי. כהדגמה לגישתם של הראשונים בנושא זה, אני מבקש לצטט מהדברים המרגשים של מאיר אור: "לא באנו להציל יחידים. לו רצינו ליצור את היחיד השלם והירא, אולי לא היינו בוחרים בדרך הקבוצה. אנו באנו להציל את הציבור, את העם ואת הכלל". זוהי תפיסתם של הראשונים, תפיסה אנטי סקטוריאלית. חיפוש אחר הפתרון הממלכתי שיאפשר תשובה לכולם.
מתוך זה נולדת התפיסה המיוחדת לגבי שירות בנות בצה"ל. תפיסה שגררה ביקורת אדירה. תפיסה זו מתבטאת במאבק על "האמנה", בשותפותנו ב"אמנת כינרת" ובפעילויות מודרניות עכשוויות.
ג. להמחשת התיקון הדתי בחרתי בערך עבודת הכפיים. "דת העבודה" של א"ד גורדון לובשת קליפה נוספת, דתית. הבוז של הראשונים לגוי של שבת, הניסיון להימנע ממכירת חמץ, אי הנוחות ממכירת בכורות. תוך כדי כך נוצרות גם סתירות פנימיות: אנו נאבקים למען מכירת אדמות בשמיטה ומתנגדים למכירת חמץ ובכורות.
לגבי גוי של שבת - בשבתות אני תורן בלול. באחת השבתות, ביציאה מהלול, אני רואה מולי את אלכסיי, "מה העניינים"? שואל לשלומו... הסתבר שהכניסו גוי של שבת לאיסוף ביצים בלול של יבנה. מתוך איזושהי מודעות וכבוד לדברים האלה, כינסנו את הוועדה לענייני דת בקבוצת יבנה, ולאחר בחינה מחודשת הפסקנו להיעזר בגוי של שבת.
בוודאי שאני פעלתי מתוך רגש, מתוך הרגשה כמה הם (הראשונים) נאבקו נגד גוי של שבת ואנחנו, בשביל כמה ביצי רבייה, מוותרים?
מצד שני, השאלה היא באמת אם אותו מאבק שהיה כל כך חשוב בשנות ה-40 עדיין חשוב גם בימינו. ואולי כן?... ועל תאילנדים עוד לא דיברנו...
לימוד תורה בדרך הפשט: גם הוא שייך ל"תיקון הדתי". כל אותם ויכוחים בעיתון "הצֹפה", "תנ"ך בגובה העיניים", לימוד הגמרא ב"שיטת הרבדים". לפעמים אני תוהה "על מה הם מדברים"? אך אני מבין שיש עדיין ויכוח אדיר בציבור הציונות הדתית, גם במאה ה-21. מצד שני, הוויכוח מאפשר לנו בקעה להתגדר בה, לרכוש שותפים לדרכנו: "שירה חדשה", מכון הרצוג, או אפילו ישיבת עתניאל.

4. דילמות ונקודות מפנה בהתהוותו של החזון:
הדברים משתנים ואני רוצה להצביע פה על מספר דילמות שעמדו בפני התנועה, ועל נקודות מפנה. כצעיר, אהבתי לעקוץ את אבא ז"ל על היחס לרבנים ולרבנות. הקיבוץ הדתי היה מאוד אמביוולנטי בדברים וגם לא ממש עקבי. אנחנו יכולים לזכור את המאבק על "מרבק" (לא יודע כמה מכירים אותו בקיבוץ הדתי); תנועתנו חוברת לתנועה הקיבוצית הכללית ונאבקת כנגד הרבנות על הקמת משחטת מרבק, תוך כדי לחימה בנימוק הציני שמוציאה הרבנות על איסור "שחיטות חוץ". מצד שני, כאשר התנגדנו לעלייתו של הבד"צ, נעמדנו כצוק איתן לצד הרבנות הראשית וקראנו לקדש את כוחה;
התלבטות נוספת משתקפת ביחסינו לרבני הקיבוצים. האם מינויָם הוא מלכתחילה? האם זה בדיעבד? מה מעמדו של הרב? לפחות אצלנו בקבוצת יבנה נקודה זו עדיין לא הוכרעה;
פישמן מתאר בספרו את המאבק הרצוי והחשוב כל כך לאורך השנים בתנועה, בין "יסוד מחדש" ל"יסוד משמר". בתווך, בין שני היסודות האלה, הולכת התנועה בזיגזג מבורך ומחפשת את דרכה. היסודות מהווים מעין חומות וכל עוד יהיה חיכוך בין שתי החומות האלה, תהיה בנייה והתקדמות אמיתיים.
העברת מרכז הכובד ליחסי דתיים-חילונים, פעולה שראשיתה בשנות ה-60 והיא מקבלת תנופה מחודשת בשנות ה-80;
הקמת מוסדות תורניים של הקיבוץ הדתי: הישיבה ומרכז הרצוג שבעין צורים, מדרשת הבנות שבעין הנצי"ב והישיבה במעלה גלבוע. מוסדות אלה פונים החוצה. יאיר ריינמן דיבר כאן לפניי על כך שאנחנו מחזיקים היום את המוסדות האלה לא רק בשבילנו, אלא כחלק מפעילותנו בחברה הישראלית;
הרעיון לראות במדינה המתחדשת את "ראשית צמיחת גאולתנו", שהביא ליצירה החשובה ביותר של התנועה – מחזור יום העצמאות, נכנס לקונפליקט לא פשוט עם הקמתו של גוש אמונים. ניתן למצוא לכך ביטוי בהוצאות המתקדמות של מחזור הקיבוץ הדתי ליום העצמאות שם מבחין הכותב בין "אידאל משיחי" ל"אידאולוגיה משיחית". אנחנו, לדעת המחבר, האידאל המשיחי... המעבר של התנועה מהובלת המחנה החלוצי-דתי לתנועה שקוראת לחלוציות הדתית לחשוב ולהתמתן, יוצר לא מעט מבוכה, דווקא על רקע תפילת יום העצמאות.

5. השפעתה של האידאולוגיה של הקיבוץ הדתי על מקומו בחברה הישראלית:
פישמן מסכם בספרו וכותב: " פועלם הביטחוני המרשים של הקיבוצים הדתיים, רמתם המשקית הגבוהה, ובייחוד, המציאות החברתית-תרבותית המיוחדת במינה שהם הצליחו ליצור... השפיעו על נוער דתי לאומי להזדהות עם הקיבוץ הדתי. ההערכה לקיבוץ הדתי באה מהישגיו החלוציים ולא מהיותו תנועת התחדשות דתית".
פישמן טוען, אפוא, שכלפי כלל הציונית הדתית האידאולוגיה הייתה המפעל החלוצי, היה נכס אך האידאולוגיה הייתה מטלה.
בסוף שנות ה-30 מצוטט חנוך אחימן (לימים חבר פעיל בכפר עציון של אז, היום באפרת) כשהוא מחנך את חניכיו על ברכי המיתוס של עמידתה של טירת צבי. כבר בשנות ה-30 היווה המפעל ההתיישבותי הביטחוני של הקיבוץ הדתי מקור השראה לחינוך של חניכי בח"ד ושל צעירים דתיים בפולין ומקומות אחרים באירופה. כשבחור דתי עלה לאוטובוס בשנות ה-50 והוא חבוש בכובע קסקט כדי שלא יזהו שהוא דתי, מקור הגאווה וההזדהות כמעט היחידי שהיה לו היה הקיבוץ הדתי: המפעל החלוצי בטירת צבי ובכפר עציון, בכפר דרום ובבארות יצחק, ודם החלוצים הדתיים הללו שהוקז במלחמת השחרור.
דווקא האידאולוגיה של הקיבוץ הדתי שמפעימה אותי, ואני מקווה שמפעימה את כולם כאן, הפחידה ואיימה על הציונות הדתית שמחוץ. לעומת זאת, כותבת טובה אילן מאוחר יותר: "לפי מיטב הכרתי, אם לא יעז הקיבוץ הדתי ללכת בדרך ייחודית שתבטא תפיסת עולם ברורה המשלבת תורה ומדע, תורה עם דרך ארץ ותורה עם תרבות של העולם המערבי, לא תהיה לקיבוץ הדתי תקומה, לא במישור הדתי-לאומי ולא במישור הקיבוצי".
בניגוד לפישמן, רואה טובה בייחודנו הרעיוני את הדרך היחידה להישרדות. על שלושת הדברים אותם היא ציינה הייתי מוסיף שני ערכים חשובים; "תורה עם ביקורת" ו"מורכבות לכתחילה".
התפיסה הרעיונית של הקיבוץ הדתי הקדימה את זמנה. ככזו, היא זוכה בתחילה לביקורת קשה ומעוררת אנטגוניזם. בימים אלה היא זוכה לתמיכה חשובה, אמנם של מעטים, וזה הזמן להילחם על תפיסתנו מחוץ למחנה, כתף אל כתף עם גורמים נוספים בציונות הדתית.

6. השפעות הדדיות בין הקיבוץ הדתי והציונות הדתית:
היינו תמיד מכונסים בתוך עצמנו ובכל זאת אפשר לדבר על השפעות הדדיות. הייתי רוצה להתחיל קודם-כול במשהו מאוד יומרני - במה השפענו אנחנו לאורך כל השנים על החברה הציונית-דתית בארץ.
לימוד תורה וגמרא לבנות: בנותינו נבחנו בבחינת בגרות בגמרא כבר בשנות ה-50. האמנו שבנות ראויות לחינוך תורני שוויוני. בזמנו זאת הייתה מהפכה, היום זו מציאות שהולכת ורווחת במדרשות שונות ברחבי הארץ ואפילו בבתי ספר תיכוניים. בזמנו, רוב תלמידות החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית היו בנות הקיבוץ הדתי. היום יש טוענות רבניות דתיות ומתחילים לדבר (בזהירות) על פסיקה נשית.
שירות צבאי לבנות דתיות: כפי שציינתי, היינו מיעוט מתוך הציבור הדתי, ששלח את בנותיו לצבא. היום, יותר ויותר בנות דתיות מתגייסות לצבא, כולל בנות שהולכות למדרשה לפני או אחרי השירות הצבאי. מדרשת לינדנבאום ומדרשת "באר" מקימות מסגרות "שילוב" מקבילות לזו הנהוגה במדרשת עין הנצי"ב.
שותפות הבת במצוות: חגיגות בת-המצווה נהוגות אצלנו מקדמת-דנא. עליית נשים לתורה, תפילות נשים, נושאים שתופסים תאוצה בציבור הדתי, וביתר שאת בקהילות שונות של הקיבוץ הדתי, בסעד בקבוצת יבנה, ועוד. ייתכן שהציונות הדתית הגיעה לכך תוך חשיפה להשפעות אמריקאיות של פמיניזם, אבל דווקא כשאני בוחן את שני כיווני ההשפעה הללו: הפמיניזם המערבי וזה שלנו, אני יכול להתחבר הרבה יותר לערך הפנימי האמיתי, הכל כך לא אופנתי, של שוויון האדם שממנו נובע שוויון הבת אצלנו, מאשר לתפיסות פמיניסטיות מערביות.
שירות צבאי משמעותי לבנים: בעבר, רוב החיילים הדתיים ביחידות הקרביות ובעיקר ביחידות המיוחדות,היו בני הקיבוץ הדתי. מול ה"הסדר" יצר הקיבוץ הדתי את "השילוב", ומאוחר יותר קמו ועלו המכינות הקדם-צבאיות שיצרו מהפכה חברתית אדירה בצה"ל. אומרים שבגיבושים של סיירת גולני נדרשת העדפה מתקנת לחיילים לא-דתיים, כדי לשמור על איזון חברתי ביחידה ולמנוע "השתלטות" של הבנים הדתיים.
יחסי דתיים-חילונים: כאמור, רואה הקיבוץ הדתי את תפקידו לשמש גשר חברתי בין דתיים לחילונים. הנושא מדובר בשנות ה-60 ומגיע לשיא בשנות ה-80, עת נערכת עצרת בגן הוורדים בקריאה, "יחד נצעד". היום ניתן לראות מודעות רבה לצורך בהידברות בין הזרמים, גם מחוץ לקיבוץ הדתי. תנועת "גשר", יישובים מעורבים שמקימים קהילות מעורבות לתפארת, וכן בתי ספר משותפים לנוער מבתים דתיים וחילונים. במקביל ניתן לעקוב אחרי תנועות כמו "בסוד שיח", "חברים מקשיבים" שפועלות זה שנים להידברות משותפת.
מעורבות חברתית: עבודה בהתנדבות בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה. גם זה נושא שהעסיק שנים את בני הקיבוץ הדתי ואת חבריו. החל מעבודה בעיר העתיקה בשנות ה-40 של קבוצת סטודנטים "יבנה", שרוב בוגריה הצטרפו לקיבוץ הדתי, דרך יחידת מורות-חיילות (יחידה שהוקמה עבור הקיבוץ הדתי), וכלה בגרעינים המשימתיים של בני-עקיבא, של ישיבות ההסדר שעושות עבודת קודש במקום הזה ברוח של ערכים שאנו הנחלנו לחברה בישראל.
אפילו מפעלם של "רבני צוהר", על כל מפעלם ומפעל עריכת החופות, הוא מפעל שהיה משך שנים בקיבוץ הדתי, ועסקו בו רבים וטובים מחברינו.

7. מבט בראי - האם נכשלנו?
עלינו להביט בראי ולבחון את עצמנו לפי שלוש נקודות: הפן ההתיישבותי, הפן הדתי והפן החברתי.
לצערי, כל שלוש הנקודות האלה כואבות.
הפן ההתיישבותי: זה שנים רבות שאין בכוחנו להקים קיבוצים חדשים. בניסוח דף ההכנה למועצה, היה מי שהתעקש לצרף בסוגריים, "הקמת קיבוצים". אינני בטוח שזה מציאותי. מפעל ההתיישבות שלנו, שהיה מפעל מפואר, ספג מכה קשה במלחמת השחרור, ליקק את הפצעים, והתאושש לקראת אמצע שנות ה-60 על מנת להמשיך במעשה ההתיישבות. כיום, אנחנו עושים ככל יכולתנו כדי לשמור על הקיים. ליותר מכך, אינני בטוח שאנחנו מסוגלים.
יש התיישבות גם במקומות אחרים, ללא הקיבוץ הדתי. התיישבות ביהודה ושומרון, התיישבות בגליל, אך גם סביב אותה התיישבות יש היום יחס אמביוולנטי, דווקא ברמה הלאומית.
שמענו פה על הקמת יישוב חדש על הגלבוע, שמענו פחות על ההתנגדות לו מסיבות אקולוגיות ואחרות. למעשה, מרחף סימן שאלה על כל נושא ההתיישבות במדינת ישראל, במאה ה-21;
הפן הדתי מורכב הרבה יותר. הבעיה הדמוגרפית שלנו נובעת לא במעט מהקושי בהעברת המסר הדתי שלנו לדורות הבאים. אחוזים רבים מדיי של בנינו בוחרים בדרך אחרת (למרות שדרך כזו היא לגיטימית וחינכנו אותם שהיא לגיטימית). שילמנו מחיר יקר מאוד על התפיסה האידאולוגית הייחודית שלנו.
בצד הדברים האלה, דווקא בתפיסתנו הדתית הייחודית, אני רואה בשורה מרכזית להמשך עתידו של הקיבוץ הדתי כמקור לצמיחה. אומַר בצורה פשטנית במקצת שאת רוב המחיר כבר שילמנו, עכשיו הגיע זמן לקבל את הבונוס. מבחינה זאת, לצד המחיר, כפי שהציג אותו פישמן, אני מסכים דווקא בצורך בחידוד המסר, ביציאה אתו החוצה לחברה הכללית, ובחיבור עם שותפים חדשים;
הפן החברתי: קיבוצים רבים עומדים בפני שינויים. אין בכך רע בהכרח, אלא שהתחושה היא שהשינויים נדונים ככורח המציאות ולא מתוך אמונה בדרך חדשה.
כדי לאזן מעט את התמונה אצטט מדבריה של טובה: "חזון צמיחתו של 'האדם החדש' תוך שינוי סדרי עולם וחברה, הוא חזון שלא התגשם... הרי זו עוד אחת מההעפלות של האדם אל ההר, המסתיימת במעידה ומצטרפת בכך למעידותיו מאז גורש מגן העדן". אכן, ההערכה של המפעל צריכה להיעשות תוך מודעות לגובהה של המשימה.

8. הפתרון - צמיחה, דווקא מתוך משבר:
המשבר הדמוגרפי ברמת הקיבוץ הבודד והתנועה, וההטרוגניות בין הקיבוצים ברמת השותפות, מחייבות צמיחה. לאור הקשיים שמניתי לעיל, אני מבקש להציג מודל חדש לצמיחת התנועה שאותו אכנה "מודל הפרח".
את מרכז הפרח יהוו הקיבוציים הקלאסיים. אליהם יכול להצטרף יישוב או שניים, או שהתנועה תוותר על יישוב. מתוך מרכז הפרח ייצאו "עלי כותרת" שיהיו בנויים על שיתוף פעולה עם יישובים, תנועות או גופים שונים שיהיו מעוניינים בשיתוף פעולה בנושא מסוים: "שיתופיות" עם תנועת הזרם השיתופי, "תיקון דתי" עם תנועות כמו "נאמני תורה ועבודה" ו"קולך", דת ומדינה ויחסי דתיים-חילונים עם יישובים כמו כפר אדומים או בית ישראל וכן עם קבוצות כמו "חברים מקשיבים", ו"צדק חברתי" עם גופים ועמותות כגון, "במעגלי צדק", ארגון "לתת" ואחרים. שיתוף הפעולה עם הגורמים השונים בכל "עלה כותרת" יהיה קונקרטי ועל בסיס שוויוני.
אני מאמין שנבטא בכך את דרכנו, נעמיק את האפקטיביות של פעילותנו, ואולי נשכיל ליצור בסיס לשיתוף פעולה רחב יותר בעתיד.
מאז הקרע עם תנועת בני-עקיבא איבדנו את העורף של תנועתנו. כדי לחדש אותו עלינו להיות ראויים ורלוונטיים. כך נזכה להתחדש ולצמוח.
חסר רכיב