תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

משתפים פעולה

06/09/2006
עמודים אלול תשס"ו (706) 9
על זר"ש וזרם שיתופי
משתפים פעולה
גילה קפלן

זר"ש הוא שם שיש בו שובבות
זרש הייתה עושה צרות, וכמו כן הייתה הקיבוצניקית הראשונה
הרי היא שאמרה: "יעשו עץ גבוה חמישים אמה"
יעשו – דרך סידור עבודה (לא אני)
(אלי ברמן – ממציא השם: זר"ש – מסביר ומנמק)


בחדר קטן, בקומה השלישית של בית התנועות הקיבוציות, נמצא ה"מטה השיתופי", שהוא השותפות בין ה'זרם השיתופי' – זר"ש למעגל השיתופי שבתנועה הקיבוצית.
שם אני פוגשת את אלישע שפירא, רכז הזר"ש, ודגי חבויניק, רכז המעגל השיתופי.
אלישע שפירא, חבר ובן עין השופט, בוגר פילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, שימש בעברו כמזכיר התנועה, מזכיר השומר הצעיר, מנהל המפעל, מרכז משק, מרכז ענף הבקר ומחנך. הוא נשוי לתמר, אב לשניים וסב לנכדה.
דגי חבויניק הוא חבר זיקים. לזיקים הגיע דגי דרך קן השומר הצעיר ברמת גן וגרעין שומריה. הוא בוגר המוסד החינוכי בקיבוץ מרחביה. דגי הוא בוגר החוג להיסטוריה והיה פעיל בתנועה; הקים מחדש את רפת זיקים, ריכז את המפעל והיה מרכז משק. הוא נשוי לרוחל'ה, אב לארבעה בנים וסב לשבעה נכדים.
דגי ואלישע מצהירים שהעבודה ביניהם מתנהלת מן ההתחלה בשיתוף ובחברות ועיקר תפקידם הוא ללוות, לסייע ולגבש פתרונות ברוח שיתופית. בנוסף הם מייצגים את הקיבוצים השיתופיים בכל מקום שנדרש.

כיצד ולמה הוקם הזרם השיתופי?
אלישע מוציא קלסר בו מתועדים שלבי הקמת הזרם השיתופי ואנו עוברים על הניירות:
בחודש נובמבר של שנת 1998, באספה של קבוצת יבנה, מתקבלת החלטה להטיל על קבוצת חברים ובראשה יעקב גדיש ז"ל לפעול ליצירת גוש קיבוצים המחוייב לרעיון השיתופי. כשלושה חודשים לאחר מכן, בברכת הקיבוץ הדתי, פונה המזכ"ל דני תמרי לקיבוצי הקיבוץ הדתי להצטרף להתארגנות. באותו זמן, קבוצת אנשים בקיבוץ הארצי ובתק"ם ובראשם אמרי רון (שהיה רכז הזרם השיתופי עד לפני מספר חודשים), אלישע שפירא ודובי הלמן (שהיה אז מזכיר התנועה) מקיימים דיונים וחוברים לאנשי הקיבוץ הדתי – וכך לקראת המילניום החדש מוקם הזרם השיתופי.
לזרם השיתופי התפקדו 28 קיבוצים, ובכדי לא להפקיר את הקיבוצים השיתופיים הוקם גם המעגל השיתופי. בשנת 2000, עם הקמת התנועה הקיבוצית בוועידת כנרת הוחלט כי בתנועה המשותפת יהיו שני מעגלים, האחד שיתופי והשני קהילתי, ולשניהם משקל שווה בפעילות ובמחויבות התנועה. דגי מציין כי עד לפני שנתיים לערך, לאנשי השיתוף הייתה תחושה של 'זרים בביתם' – הקרע עם פעילי התנועה היה גדול וההרגשה הייתה דומה לזו של לפני הפילוג. הנהגת התנועה שידרה לקיבוצים המתלבטים - תפסיקו לשחק, ותעברו למודל 'רשת ביטחון' – שזו המילה היפה לשכר דיפרנצאלי. בקיבוץ הדתי בוועידת לביא הוחלט כי "הדרך השיתופית – שוויונית היא הדרך המועדפת לקיום חיי קבוצה דתית ולהבטחת עתיד הקבוצה כחברה שיתופית וערכית". המעגלים שהוקמו בקיבוץ הדתי לא היו בעלי משקל שווה, וההחלטה אמרה כך: "קיבוצים העומדים בהחלטות מועצת לביא בדבר מהות השותפות יהיו במעגל הפנימי... קיבוצים שאינם עומדים בהחלטות אלו, יהיו במעגל החיצוני בתוך מסגרת הקיבוץ הדתי".

את אלי ברמן אני פוגשת במשרדו (הקטן אף יותר) בקיבוץ בארות יצחק.
אלי, בן וחבר בארות יצחק, הוא רכז של ימי עיון, סדנאות וסמינרים בזרם השיתופי. בנוסף הוא מנהל משאבי אנוש בקיבוץ ויועץ חינוכי בישיבה תיכונית. בעברו היה מזכיר קיבוץ, פעיל בקיבוץ הדתי בוועדות חברה וחינוך ואף ערך את עמודים. הוא נשוי לשולמית, אב לחמישה וסב לשישה.
אלי מרחיב ומסביר על הרקע לצמיחת הזרם השיתופי: "יעקב גדיש הוא למעשה מייסד הזרם השיתופי. לקראת סוף שנות ה-90, בזמן 'משבר הקיבוצים' ועם נפילת הקומוניזם היה הלך רוח של קטסטרופה. בתנועות התחדדה השאלה – 'מהו קיבוץ?'; מבחינה אנושית יש כאן קושי, שהרי הקיבוץ הוא בפרוש מסגרת 'לא נורמלית' ולא כולם רוצים להיות 'לא נורמליים', צריך למצוא מספיק אנשים לא נורמליים שיהיו מוכנים להקדיש את חייהם לדרך החיים הזו. כחקלאים קל לנו להבין את הדוגמא: 'יבלית גדלה לבד, דשא צריך לטפח' – כך גם הדרך הקיבוצית, כל כמה שרעיון הקיבוץ חשוב, אם לא נטפח אותו הוא לא יחזיק מעמד. בכדי להמשיך בדרך קיבוצית-שיתופית צריך רוב יחסי שרוצה בדרך הזו. קיבוץ שאין בו את הרוב הזה, לא יחזיק מעמד".

טענה מרכזית שנשמעת היא שכדי להמשיך בדרך השיתופית הקיבוץ צריך להיות עשיר.
"קל יותר להיות עשיר (וצעיר)", מסכימים עמי אלישע ודגי, "אך נכון יותר לומר כי אמנם רוב הקיבוצים השיתופיים הם מבוססים, אך ישנם גם קיבוצים שיתופיים שהיו במשבר כלכלי וחברתי קשה, התמודדו ויצאו מהמשבר מבלי לוותר על ערכיהם. החיים בקיבוץ דורשים חשיבה ערכית ברמה כזו או אחרת, קיבוץ שהייתה לו מנהיגות בעלת חשיבה כזו, הצליח לצאת מן המשבר".
ואלישע מוסיף: "בשנת 1988, בהיותי מזכיר התנועה, כאשר התגלה המשבר הכלכלי הגדול, הייתה דרישה לבנות תוכניות הבראה לקיבוצים. באתי ליעקב גדיש ושאלתי 'מהי תכנית הבראה לקיבוץ ואיך בונים אותה?' תשובתו הייתה: אם ישנם 10 אנשים שמוכנים ויכולים להוביל את הקיבוץ – יש תוכנית הבראה. הפתרון הפרטי ימצא לכל קיבוץ. אני כופר באמירה החד משמעית כי יש צורך בעושר בכדי להיות שיתופי, ראינו קיבוצים מבוססים שבחרו להיות דיפרנציאליים וקיבוצים במצב קשה שנאבקו ונשארו שיתופיים – מה שקובע הוא הסך הכל של רצון החברים והמנהיגות שמסוגלת להוביל".

הקיבוץ השיתופי ושאלת החולצה
איך אתם מגדירים קיבוץ שיתופי?
פעם חילקו בקיבוץ לכל אחד 5 חולצות – בין אם הוא מזיע הרבה או מעט, בין אם הוא גנדרן או מרושל וכו'. גם היום אנחנו נתקלים בבעיות דומות, למשל: הגדלת הדירה, האם לא ראוי לתת את הכסף למי שהדירה הגדולה אינה נחוצה לו, אך הוא מעוניין בכסף בכדי לסייע לבניו? האם לא נגדיל כך את השוויון?
אלישע ודגי: "מבחינתנו, כל קיבוץ שלא עבר למערכת של שכר דיפרנצאלי הוא שיתופי".
אלי ברמן: "קיבוץ שסוגר את חדר האוכל שלו הוא כבר לא קיבוץ שיתופי. גם במקום בו יש שיוך דירות או מודל משולב (של דיפרנציאליות בשוליים) – החיים השיתופיים לא יחזיקו מעמד. הקיבוץ השיתופי, אמנם אין בו שוויון מלא אך באופן יחסי השוויון בו הוא הגדול ביותר שקיים בחברה הישראלית – שהגדילה את הפערים בה במשך 20 שנה למצב שבו אנחנו (המדינה) בין שלוש המדינות הפחות שוויוניות במערב". שני דברים נוספים לשוויון מונה אלי ומסביר שהם לב לבו של הקיבוץ השיתופי – הערבות ההדדית והמשימתיות. הערבות ההדדית בקיבוץ היא ברמה טוטלית – וזאת בניגוד לעזרה הדדית שהיא דבר יפה ונחמד שקיים בקהילות רבות, והמשימתיות היא דבר ערכי שקשה מאוד לקיים בקיבוץ שמתפרק מנכסיו החומרים והרוחניים. "ערך", אמר הפרופסור לייבוביץ, "הוא דבר שאתה מוכן לשלם עבורו מחיר".
אלישע: "בוודאי שאין שוויון מהטבע, אנשים לא נולדו שווים וחוסר השוויון האמיתי (חוכמה, בריאות, כשרון, יופי וכו') הוא קשה בהרבה מחוסר השוויון הנובע מירושות, מתנות וכו'. אבל ישנה חתירה לשוויון. סיכוייו של העני (בכסף, בהשכלה...) וחופש הבחירה שלו תמיד יהיו פחותים. ככל שנגביר את השוויון ונצמצם את הפערים נוכל להגדיל את חירותם של כלל האנשים. יש להדגיש שחירות היא החיבור בין חופש לאחריות. אדם בן החורין יכול לבחור, אך אי אפשר להיות "חופשי" לגמרי ולצפות מן הקולקטיב לדאוג לעתיד. הגדלת יכולת הבחירה היא חשובה ואינה עומדת בניגוד לשיתופיות - אבל יש לסייג - החירות כוללת בתוכה את קבלת המגבלות שבחרנו בהן. עם ישראל יצא מבית עבדים והיה לעם חופשי אך ורק במעמד הר סיני. כאשר קיבל על עצמו עול תורה ומצוות, היה לעם בן חורין".
"באופן מעשי", מסביר אלישע, "עברו ימי ה'חמש חולצות לכולם' ובכל מצב מנסים לתת דרך לבחור – בצורה אחראית וסבירה. אם ניקח לדוגמא את הגדלת הדירה, פתרון שהתקבל באחד מן הקיבוצים השיתופיים מאפשר לחבר לוותר על הרחבת דירתו ולהנות מהריבית על סכום ההשקעה שנחסך. היות שבעתיד יידרש הקיבוץ, כנראה, להרחיב את הדירה, לדיירים הנוכחיים או לאלו שיבואו, מעבירים לחברים שויתרו רק את הריבית ולא את הקרן.

מהו הקשר המיוחד בין הקיבוץ הדתי – והזרם השיתופי?
אלי ברמן: "עבורי, מבחינה דתית ואנושית, זה הרעיון שאני מאמין בו. מבחינה דתית מדובר בדרגה הגבוהה ביותר של הצדקה, שהיא השיתוף. בטווח הארוך, לקיבוצים הדתיים יש יותר סיכוי להחזיק מעמד, כיוון שזו דרך חיים דתית, וגם בעולם, אנחנו רואים שהקומונות שמחזיקות מעמד לאורך שנים הן בעלות בסיס דתי.
בזרם השיתופי, מתוך 28 קיבוצים – חמישה שייכים לקיבוץ הדתי (כשסך הכל אנחנו מונים: כ-250 קיבוצים בתק"צ ו-16 קיבוצים בקיבוץ הדתי, לפני הצטרפות המושבים השיתופיים) ואלו הם: יבנה, שדה אליהו, לביא, מגדל עוז ועלומים. הקיבוץ השיתופי הוא לב ליבו של רעיון הקיבוץ הדתי.
יש לי אכזבה מכך שהזרם השיתופי לא גדל והמעגל השיתופי הולך וקטן, ולהערכתי, בסופו של דבר יישארו בו כ-40 קיבוצים.
התקווה מבחינתי נמצאת בפריחה הגדולה של בוגרי תנועות הנוער שמקימים קיבוצים שיתופיים יעודיים, ובהם אלפי צעירים, חבר'ה נהדרים – אידיאליסטים, שעוסקים בפעילות קהילתית בכל רחבי הארץ. הם חיים בקומונות עירוניות, ואני מקווה שגם בתוכנו יקומו בני נוער כאלו".
ודגי מוסיף: "מצאתי דמיון רב בין הבעיות שמעסיקות את הקיבוץ הדתי ובין הבעיות של התק"צ, ועם זאת, בקיבוץ הדתי ניתן לראות ערבות הדדית אמיתית (אימוץ קיבוצים נזקקים על ידי קיבוצים חזקים) ודיונים ערכיים במועצות, שמזכירים לי את הקיבוץ הארצי בימיו הטובים. יש חשיבות עצומה להמשך הקשר באמצעות המטה השיתופי עם הקיבוץ הדתי".

לסיכום נאחל לחבורה האידיאולוגית, שתמשיך להחזיק את הנר ולסמן לכולנו יעד, וערכים שחשוב שנדע שעדיין הם כאן.
חסר רכיב