תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הצגה: גיא אוני

04/08/2006
עמודים תמוז - אב תשס"ו (705) 8
סוף שנה – "גיא אוני"
גילה קפלן

עונת המעבר הבית ספרית שחלה בין סיום חופשת הפסח לריח חופשת הקיץ הנישא באוויר, מורידה את מדד החשק לערכים שמתחת לאפס, אך עבור תלמידי כיתה ט' בבית ספר שק"ד, זהו דווקא שיא השנה, שכן אז מתחילות החזרות להצגת סוף השנה.
כבר עשור שבוגרי כיתה ט' מעלים הצגת סוף שנה ב'קימרון' - אולם המופעים של המועצה האזורית בקעת בית שאן. כבר עשור שמרים גולדשמידט, חברת שדה אליהו, בוחרת-מעבדת-מביימת ומעלה את ההצגות.
השנה בחרה מרים להעלות (שוב) את "גיא אוני" על פי ספרה של שולמית לפיד. גיא אוני הוא סיפורה של ראשית ההתיישבות בראש פינה, על כל הקשיים שבה. הסיפור מסופר דרך עיניה של פניה סילס שהיא מראשונות המתיישבים, ומהפמיניסטיות הראשונות (וזאת בלי לדעת שהיא כזאת).

הערב החגיגי, ההצגה, הריקודים, השירים והמנגינות... מרים עולה לבמה, וכמו בכל שנה, היא מברכת, מתרגשת ואומרת "אתם נפלאים!".
מאז הפעם הראשונה בה ראיתי את ההצגה כאמא, לא הפסדתי אף הצגה גם אם ילדי אינם בוגרי ט' (וכשהם משתתפים, אני הולכת פעמיים, בבוקר עם ילדי בית הספר ובערב).

מרים, איך התחילה המסורת?
זו הייתה יוזמה של מנהלת בית הספר הקודמת, מרים בר יוסף, שהכניסה לבית הספר גם את מגמת התקשורת והאמנות. מרים חשבה שיש חשיבות לתיאטרון, ואם לא כמגמת תיאטרון, לפחות כהצגה מרכזית. בהתחלה היינו מעלים שתי הצגות, לבוגרי ט' ולתיכון. אלי הגיעו אחרי שהעליתי בשדה אליהו הצגה.

אלו שינויים חלו עם השנים?
לפני כחמש שנים הוחלט להפסיק עם הצגות התיכון שהתקיימו בחורף ובמקומן התחלתי ללוות את תלמידי י"ב בתהליך כתיבת ההצגה שלהם ובימויה.
מלבד זאת, בכתה ט' הוחלט להעלות רק מחזות ישראליים/יהודיים. מכיוון שקשה מאוד למצוא מחזות מתאימים לנוער, אני מעבדת בעיקר ספרות נוער ישראלית למחזות.
במשך השנים חלו גם שינויים שנוגעים לתחומים ההלכתיים שנובעים מעשיית תיאטרון מעורב בבית ספר דתי.

מה החשיבות של התיאטרון בבית הספר ומהו תהליך העבודה על הצגה?
התיאטרון הוא נישה בבית ספר שנותנת מקום לכולם. זהו מקום בו מגוון תלמידים יכול לבטא מגוון של כישורים ויכולות. והיפה בעיני הוא שכל אחד אמנם מביא לביטוי את היכולת האישית שלו אבל כולם נותנים מעצמם למען מטרה משותפת אחת- הצלחת ההצגה. העשייה המשותפת יוצרת כל כך הרבה קשרים וחיבורים בין התלמידים לבינם, בין התלמידים למחנכים ובין האנשים בקהילה לבית הספר. וזה פשוט כיף.
קשה על רגל אחת להסביר את תהליך העבודה על ההצגה. זה מתחיל מקריאה של המון ספרים ומסינון ראשוני של מה לא אעלה על הבמה. כשיש לי רעיונות, אני משתפת את מחנכי השכבה ויחד אנחנו חושבים מה מתאים לאופי השכבה וכשאני מקבלת את ברכת הדרך לרעיון אני עוברת לשלב עיבוד הספר למחזה.

איך בוחרים שחקנים?
בחירת השחקנים הראשיים נעשית בתאום עם המחנכים.
מכיוון שהתפקיד הראשי גוזל בדרך כלל הרבה שעות לימודים, חשוב שהתפקיד לא יפגע בתפקוד השחקן כתלמיד. אני מוכרחה לציין שההכרות של המחנכים שלנו עם התלמידים טובה ועד היום לא התאכזבתי מההמלצות שלהם.
על התפקידים האחרים אני מספרת ומסבירה מה נדרש מהדמות. התלמידים המעוניינים נרשמים לתפקיד ואנחנו עושים על פי רצונם - הגרלה או אודישן לתפקיד.
מה שחשוב לי, ואני חוזרת על כך בכל שנה מחדש שההצגה אינה "כוכב נולד". מבחינתי, התהליך החברתי הוא החשוב ואת השלם יוצרים יחד כולם: זמרים, רקדנים, שחקנים, נגנים והצוות הטכני
וגם אם בתחילת התהליך יש מאוכזבים, התהליך עצמו וחווית היחד מפוגגים את האכזבה.

אז למה "גיא אוני"?
את "גיא אוני" העליתי לפני שבע שנים, וכבר אז חשתי שהעיבוד אינו מדוייק. קשה לי להסביר למה כוונתי ב"מדוייק", אבל היה לי ברור שבעתיד אעשה להצגה עיבוד משופץ
(אגב, איני אוהבת להעלות הצגה פעם נוספת. תמיד קשה לי להשתחרר מהאופן בו השחקנים גילמו את הדמויות בעבר. בשלבים הראשונים של החזרות אני ממש מכריחה את עצמי לתת לשחקנים בהווה את המקום שלהם בבניית הדמות).
ל"גיא אוני" חזרתי בקיץ שעבר, קיץ שעבר על כולנו בצל ההינתקות. הרלוונטיות של הדילמות שעלו מהמחזה שנכתב על סוף המאה ה-19 הדהימו אותי:
למשל כשפאניה מסבירה ליחיאל שהיא בחרה בחיים הקשים בגיא אוני, אבל הילדים לא בחרו בהם, יחיאל עונה לה:
יחיאל : "הילדים זה אנחנו"
פאניה:" לא, אנחנו צריכים לדאוג לילדות שלהם".
דוגמא נוספת, היא אמירה של פאניה לר' דוד, כשמוציאים צו המורה לה לפנות את ביתה: "לי יש פה אקדח, אותי לא יגרשו שוב, מי שירצה לגרש אותי יצטרך לפנות אותי בכח"
המשפטים והסיטואציות היו כל כך עכשוויים שתהיתי אם נכון דווקא בעיתוי זה להעלות את ההצגה. בשיתוף עם המחנכים החלטנו להתמודד עם הנושאים.

מה מקומו של התיאטרון בבית הספר?
ברור לי שהתיאטרון רכש לו מקום של כבוד בבית הספר ובקהילה שבעמק.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתיאטרון משקף את המורכבות של התפיסות בבית ספר ובקהילה ולכן גם אחרי עשר שנים, עדיין קיימת התמודדות והשאלות, התהיות והבירורים עולים בכל הצגה מחדש.

חסר רכיב