תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מילה בסלע

02/08/2006
עמודים תמוז - אב תשס"ו (705) 8
מילה בסלע...
יוסקה אחיטוב

" מותר לעקורים לרמות את פקידי מנהלת סל"ע, או לפחות להטעותם, כדי להוציא את שלהם, ובלבד שהדבר לא יתגלה ולא ייגרם חילול השם" טוען הרב יעקב אפשטיין בסיומו של דיון הלכתי – יוסקה אחיטוב, מתנגד ומתווכח עם המסקנה ה"הלכתית" - שערורייתית



"מותר לעקורים לרמות את פקידי מנהלת סל"ע" - זו המסקנה העולה בסופו של דיון הלכתי בו דן הרב יעקב אפשטיין בכרך כ"ו של 'תחומין'. מסקנה "הלכתית" זו היא שערורייתית בעיני ומופרכת מכמה בחינות שאפרט להלן, אך אפתח בהצגה של מהלכי הדיון על פי דרכו של הרב יעקב אפשטיין.

"דינא דמלכותא" או "חמסנותא דמלכותא" – בין עבר להווה
הגמרא מבחינה בין החובה הכללית לציית לחוקי הממלכה מכוח העיקרון הידוע של שמואל בגמרא נדרים (כז:) "דינא דמלכותא דינא" ובין מקרים חריגים שבהם מותר להונות את המוכס. הגמרא מציינת שני מקרים, והם כאשר המוכס הוא "מוכס שאין לו קצבה" או "מוכס העומד מאליו". מוכס שאין לו קצבה, הוא כאשר המוכס "מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ", או כאשר המוכס אינו נוהג באופן שווה כלפי כל בני המדינה, ("למעט לזה ולרבות לזה" כניסוחו של הרא"ש)".
ההצדקה לציית כללית לחוקי הממלכה היא משום שחוקי הממלכה הם בבחינת "דבר של יישוב" כלשון הירושלמי (נדרים פ"ג ה"ד), דהיינו שגביית המיסים מקיימת את היישוב האנושי.
מאידך, ההצדקה המתירה לעיתים, כאמור, שלא לציית לחוקים מסוימים, מבוססת על כך שאותם חוקים מוגדרים לא כ"דינא דמלכותא" אלא כ"חמסנותא דמלכותא", כהסברו של הר"ן בנדרים, שם.
האמנם ניתן ליישם את כללי אונאת המוכסים המתוארים בתלמוד ונדונים בפוסקים על המציאות של ימינו?
הרב אפשטיין סבור שכן, למרות שהוא מודע להבדלים הגדולים בין דרכי השלטון, המינהל והמיסוי בעבר ובין אלה הנהוגים בימינו. הבדלים אלה מעמיסים על הרב אפשטיין משימה לא קלה - להראות כי ניתן ליישם את ההיתר ההלכתי הזה להונות את המוכס במציאות של מדינת ישראל של ימינו כלפי תביעות פיצויים ממנהלת סל"ע.
במהלך דיוניו, מצביע הרב אפשטיין עצמו על שני הבדלים בין המציאות הנדונה בספרות ההלכה ובין המציאות של ימינו.
1. המוכס התלמודי היה קונה את המכס מהמלך וגובה את הממון לעצמו, בעוד ש"המופקדים על חלוקת הקצבאות הם פקידים מטעם המדינה, והממון שהם מופקדים עליו אינו שלהם".
2. המוכס התלמודי היה נוטל ממון בעוד שפקידי המדינה - אלה העוסקים בקצבאות ובהענקת הפיצויים - נותנים ממון לזכאים לכך. לפיכך מי שמונה את המוכס שומר על ממונו שלו, בעוד שמי שמונה את פקיד המדינה מוציא ממון מקופת המדינה לעצמו.
בהקשר זה מציין הרב אפשטיין שבשונה מהמציאות בימי חז"ל, מדינת ישראל היא "מדינת סעד, המעניקה קצבאות באמצעות הביטוח הלאומי". אולם, בכל מהלך דיוניו הרב אפשטיין איננו מוצא לנכון להעמיד על ההבדל המכריע בין נתינים של שלטון אבסולוטי לבין אזרחים של שלטון דמוקרטי. על כך אתייחס להלן.
שני ההבדלים הללו, שהרב אפשטיין עצמו עמד עליהם, אין בהם די, משום מה, כדי להכריע בצורה נחרצת שאין הנדון דומה לראיה, ושלא ניתן לבסס עליהם איסור להונות את פקידי מנהלת סל"ע. הרב אפשטיין מוכן לכל היותר להודות ש"קשה להביא ראיה לשאלה זו" מהסוגייה בנדרים, ושאין להחשיב את הפקידים "למוכס העומד מאליו או למוכס שאין לו קצבה... אלא למוכסים הפועלים כדין, שאסור לגזול מהם", ועם זאת הוא מותיר את המסקנה בספק וסבור כי עדיין "יש לדון האם ניתן להגדיר את הפקיד המושחת כמוכס העומד מאליו", ושאין לומר "דינא דמלכותא דינא" על פקיד מושחת האחראי על חלוקת הקצבאות, וממילא מותר להערים עליו,"... או שמא אסור לרמות אפילו פקיד מושחת, הקובע גדרים לפי דעתו ולפי טובות הנאה ושוחד".
ראוי להעיר עוד, שמלשונו של הרב אפשטיין לא ברור אם "פקיד מושחת" כהגדרתו מתייחס רק לפקיד שמקפח את הזכאי לקצבאות ולתמלוגים בגלל שוחד וטובות הנאה אישיות שלו, או גם לפקיד שמקפח את הזכאי בגלל שיקול דעת מוטעה. עמעום זה בהגדרת "פקיד מושחת" עולה גם מהדוגמה שהרב אפשטיין מביא לדבריו, המתארת פקיד שקבע לפי דעתו רק חמישים אחוזי נכות לנכה אשר לפי החוק מגיעה לו קצבה של מאה אחוזי נכות. עמעום זה בהגדרת טיבו "המושחת" של הפקיד איננו מקרי, והוא ישרת את הרב אפשטיין בהתייחסותו לפקידי מנהלת סל"ע, להלן.


ההסתמכות על תשובה של התשב"ץ
למסקנה המהוססת כאמור מהסוגיה בנדרים באשר ליישום "דינא דמלכותא דינא" במציאות של מדינת ישראל בימינו, בחר הרב אפשטיין לצרף תשובה של התשב"ץ, כדי להסיק ממנה ש"במדינת ישראל, אע"פ שפקיד משקר... אסור לרמותו".
כל המעיין בתשובה הזאת של התשב"ץ יופתע לגלות כי בחירתו של הרב אפשטיין בתשובה זו איננה מוצלחת והדיון בה איננו קוהרנטי. הרב אפשטיין ידוע כבקי ותלמיד חכם שכבר הוציא מתחת ידיו חמישה כרכים של מאמרים ושאלות ותשובות. בלבי מתעורר החשד כי חולשתה של הראיה שהוא מביא מתשובתו של התשב"ץ אינה מקרית, והיא נבחרה כדי לשרת את מגמתו בסופו של המאמר להתיר לרמות פקידי מנהלת סל"ע. בגלל מגבלות היריעה ב"עמודים" לא אוכל לעסוק כאן בהרחבה בסוגיות הכרוכות בדיונו של הרב אפשטיין שלפנינו. זאת אעשה במקום אחר. כאן אציג רק את עיקרי הדברים.
פוסקים ראשונים ואחרונים רבים עסקו בשאלה המורכבת של "דינא דמלכותא דינא". מתוכה אציין כאן שתי סוגיות. האחת דנה בשאלה אם "דינא דמלכותא דינא" נוגעת רק לגבי מלך גוי או גם לגבי מלך ישראל. השנייה נוגעת לשאלה אם ההיתר לרמות מוכס שקנה את הזיכיון לגבות את המכס מהמלך, נוגע רק לגבי מוכס גוי או גם לגבי מוכס ישראל. כאמור, מגמתו המוצהרת של הרב אפשטיין היא להוכיח ש"דינא דמלכותא דינא" נוגע לא רק במלך ישראל אלא גם במדינת ישראל, וכן, כאמור, שבדרך כלל אסור לרמות את פקידי המדינה.
בסוגיה הראשונה, אם "דינא דמלכותא דינא" נוגע רק במלך גוי או גם במלך ישראל דן התשב"ץ רק אגב אורחא, ובקצרה, כאשר הוא מגן על קביעתו החד משמעית של הרמב"ם שאיננו מבחין בין מלך גוי ומלך ישראל. אם היה ברצונו של הרב אפשטיין לבסס את חלות דינא דמלכותא גם לגבי מדינת ישראל היה יכול למצוא אסמכתאות חד משמעיות וחזקות רבות אחרות, ולא להסתמך על דיון אגבי.
גם באשר לסוגיה השנייה, תשובת התשב"ץ איננה הולמת את הנידון, משום שהיא אינה עוסקת כלל במקרה של מוכס שאיננו פועל כשורה. נהפוך הוא! המדובר שם ב'שמעון' שסירב לשלם מכס ל'ראובן' המוכס "ששכר את המכס מהמלכות כמנהג המדינה". בתגובה לכך עיכב ראובן אצלו ממון של שמעון שהגיע לידיו לאחר זמן. בתשובתו מבסס התשב"ץ את סמכותו של ראובן המוכס ליטול מכס, והוא מעמיד את הסכסוך בין ראובן ושמעון בשאלה האם ראובן נהג כשורה בכך שעשה דין לעצמו ועיכב אצלו ממונו של שמעון שסרב לשלם את המכס.
אגב דיונו בנקודה זו מסכם התשב"ץ דעות של קודמיו (של הרא"ש והטור ושל אבי זקנו הרשב"ץ) שמותר להבריח את המכס אם המוכס הוא גוי – גם אם הוא מוכס הגון(!), ואילו לגבי מוכס ישראל מותר להבריח ממנו רק את מה שהמוכס נטל יותר מן הראוי לו. ומדוע מותר להבריח את המכס ממוכס גוי? משום שמעשה כזה איננו נחשב כגזל – שהוא אסור – אלא רק "כמפקיע ממנו הלואתו" שהוא מותר אם המדובר בגוי (איסור גזל מגוי הוא רק כאשר גוזלים מהגוי בכוח את רכושו, ו"מפקיע הלואתו" של הגוי, הוא כאשר מונעים מהגוי לקבל את מה שמגיע לו). על כך אומר התשב"ץ, והרב אפשטיין מצטט אותו, כי "במקום דליכא חילול השם, רוצה לומר שלא יבין הגוי בזה – מותר".
ראוי עוד להעיר כי בניגוד להצגת שתי האופציות המתירות להונות את המוכס על פי הגמרא בנדרים (מוכס שאין לו קצבה ומוכס העומד מאליו) שהרב אפשטיין דן בהן בראשית מאמרו, התשב"ץ מניח כבסיס לדיונו האחרון אופציה שלישית, שנמצאת רק במקבילה בבבא קמא (קיג.) בדברי רב אשי שם, שההיתר להונות את המוכס מתייחס למוכס גוי. ושוב, נראה מכאן לכאורה, שהדיון של התשב"ץ אינו שייך לענייננו.
מה ראה הרב אפשטיין להלך בשדה מוקשים זה המצוי בתשובתו של התשב"ץ ולצטט ממנו במאמרו? התשובה לכך מצויה במובאה שהתשב"ץ מביא מן המהרי"ק , שכותב כי אין לנצל את ההיתר העקרוני להבריח ממוכס ישראל את מה שהוא נטל יותר מן הראוי לו מטעמים "חינוכיים", כלומר שאין לאדם להשתמש באמצעים לא כשרים כדי להשיג את מה שמגיע לו לפי דעתו, וכלשון הפתגם העממי בברכות (ה:), האומר: "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים", דהיינו שהגונב מן הגנב טועם בעצמו מטעם הגניבה .
מובאה זו חשובה לרב אפשטיין כל כך, עד כי הוא מבסס עליה את המסקנה ש"מכאן נלמד שבמדינת ישראל, אע"פ שפקיד משקר... אסור לרמותו... ובעיקר שהממון אינו של הפקיד, ונמצא שהאדם מוציא מן המדינה בדרך שאינה ראויה". נראה אפוא שהרב אפשטיין טרח והביא את תשובתו של התשב"ץ כדי לבסס עליו את האיסור הכללי שלא להונות את פקידי המדינה.
דא עקא, שכל קורא מבין מייד, שהאיסור הכללי להונות את פקידי המדינה עומד עתה על כרעי תרנגולת. האמנם ראוי לבסס את האיסור הזה רק בגין ההשפעה החינוכית השלילית על האדם העושה שימוש באונאה כדי לקבל מהמדינה את מה שמגיע לו לפי דעתו? יתרה מזו, כל מי שמצוי בדיונים ההלכתיים השונים בסוגיה זו, וחזקה על הרב אפשטיין עצמו שהוא מצוי בהם, יודע היטב שאין לפתגם זה מעמד הלכתי מוצק. וכבר ניסח זאת במפורש המהרי"ח (ר' יוסף חיים, גדול חכמי בגדד 1838- 1909) באומרו: "הנה אע"ג דאמרו בגמרא דברכות דף ה' בתר גנבא גנוב וטעמא טעים, הנה על זה י"ל [= יש לומר] דאינו אלא רק מדת חסידות".
נראה שגם הרב אפשטיין עצמו הרגיש בחולשת הנימוק ה"חינוכי" הזה לאיסור להונות את פקידי מדינת ישראל, ולכן הוא הוסיף בהמשך דבריו "סיבה נוספת לכך שאין לרמות פקיד ממשלתי... מדינה אינה יכולה להתנהל כך. ואם נתיר זאת אפילו במקרים קיצוניים – הנגע יתפשט בכל מוסדות המדינה... וכל יסוד היושר במדינה יתעוות". טיעון אחרון זה, על אף שהוא כמובן טיעון ראוי, בנוי על הנחות אתיות אוניברסליות ולא בכדי אין הרב אפשטיין מביא לו סימוכין מפורשים מספרות ההלכה.
כל מי שמצוי בספרות ההלכה יודע שאילו רצה הרב אפשטיין לבסס כראוי את האיסור לרמות את פקידי מדינת ישראל, יכול היה למצוא לכך בקלות סימוכין רציניים הרבה יותר, גם אם רצה להימנע מלהעמיד על ההבדל בין מדינה דמוקרטית של ימינו ובין שלטון מלכותי או פיאודלי קדום.
מניתוח זה של טענותיו של הרב אפשטיין עולה חשד שמא לא היה הרב אפשטיין מעוניין כלל לבסס היטב את האיסור להונות את פקידי המדינה, וזאת כהכנה למגמתו להתיר לרמות את פקידי מנהלת סל"ע.
הסיבה הנוספת שהרב אפשטיין העלה לאיסור להונות את פקידי המדינה ("כל יסוד היושר במדינה יתעוות"), היא שפתחה בפני הרב אפשטיין את הפתח להבחין בין "כלל המדינה, חוקיה והנהגתה", שכלפיה חל העיקרון של "דינא דמלכותא דינא", לבין מנהלת סל"ע.
לדעתו על חוק פינוי-פיצוי לא חל הכלל של דינא דמלכותא. זאת משום ש"המדינה צריכה לפעול על פי דיני התורה... ואפילו אם נניח שמותר לממשלה להחליט, בתנאים מסויימים, על נתינת גוש קטיף לנכרים והגליית תושביו למקום אחר בארץ, כל שהותר לה הוא לעקור דיורין ולהושיב דיורין, אבל חובה עליה לחוקק חוק אשר יתקן את פשע העקירה ויפצה את תושבי הגוש על הפגיעה בהם". לדעתו של הרב אפשטיין, "חוק המיועד ליטול את ממון העקורים אינו דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכותא. אין למדינה זכות לפרק קהילות, לקחת את רכושם של חבריהם ולטלטל אותם במשך שנים במגורים זמניים, אין לה שום סמכות להפוך אנשים שהתפרנסו מעמל כפיהם למובטלים... עקירת גוש קטיף לא היתה פיקוח נפש... ולא היתה שום סיבה לחיפזון הגדול לגרש ולאמלל כעשרת אלפים נפשות... חוק כזה, המתיר לפגוע ללא צורך, אינו דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכותא".
על סמך תיאור זה של מצב העניינים, קובע הרב אפשטיין ומסכם, "לכן מותר לעקורים לרמות את פקידי מנהלת סל"ע, או לפחות להטעותם, כדי להוציא את שלהם, ובלבד שהדבר לא יתגלה ולא ייגרם חילול השם".

חכמים הזהרו בדבריכם
מתברר אפוא, כי הבחירה של הרב אפשטיין בתשובה של התשב"ץ חשובה לו משום שבה, כמובא לעיל, הוא מצא את התקדים להוראה הכורכת את ההיתר להבריח את המכס ממוכס גוי בתנאי שלא יבין הגוי שרימוהו, כדי שלא ייגרם חילול השם (אף שגם בעניין זה יכול היה למצוא סיוע ממקומות אחרים, ואכמ"ל). בסיכום זה שאליו כיוון הרב אפשטיין את כל מהלך דיונו, הועבר איסור חילול השם בפני הגויים אל חילול השם בפני יהודים חילונים (או בפני יהודים כאלה שאינם אמורים לעיין בקובצי תחומין!).
לא אוכל כאן להרחיב בבירור מושג חילול השם שבו עשה כאן הרב אפשטיין שימוש, ובהערכת הקלקול החינוכי והמוסרי של תלמידיו, שעליהם הוזהרנו מפיו של אבטליון "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל" (אבות א, יא). כמעט מיותר להצביע על הנזק התדמיתי שהרב אפשטיין חולל במאמרו זה לכל עקורי גוש קטיף, ושמא אף נזק כלכלי בגין הקפדה יתרה של פקידי מנהלת סל"ע שיחשדו את תובעי הפיצויים באונאה.
הרב אפשטיין לא נימק להיכן נעלם החשש החינוכי-מוסרי של "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" שעליו בנה, כאמור, את חובת ההגינות והיושר בפניות אל פקידי המדינה בדרך כלל.
מבין השיטין של דבריו של הרב אפשטיין בולט עומק הפגיעה שחש הרב אפשטיין, שבעצמו היה בין העקורים. אלא שדווקא עובדה זו הייתה צריכה לחייב אותו לדייק ולהיזהר בניסוח ההוראה המוצגת במאמרו כהוראה הלכתית. כבר קבע הרמ"א ש"תלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה ... אין שומעין לו" (שו"ע, יורה דעה סימן רמב סעיף לו).
אולם, מעבר לכך אני מבחין בדאגה במגמה גוברת והולכת של התעלמות אופורטוניסטית מהפנמת המציאות הדמוקרטית של מדינת ישראל. כיצד מתעלם כאן הרב אפשטיין מההבדלים שעל חלקם הוא עצמו עמד בראשית מאמרו, בין מוכסים לבין פקידי מדינה מודרנית? פקידי מנהלת סל"ע אינם פועלים על דעת עצמם, אלא מכוח חקיקה של כנסת ישראל. הם פועלים במסגרת התקציב הכללי של חוק פינוי-פיצוי, ואינם רשאים לחרוג ממנו. כל אונאה פרטית של מישהו מעקורי גוש קטיף תהיה בסופו של דבר על חשבונם של אחרים. לשיטתו, בהסתמך על סיכומו של התשב"ץ, אותו הניח כתשתית למאמרו, ההיתר לרמות את פקידי מנהלת סל"ע בנוי, לכאורה, על ההנחה שכל פקידי מנהלת סל"ע נחשבים כמוכסים ישראלים מושחתים, או לחילופין כמוכסים גויים שאותם מותר לרמות גם אם הם אינם מושחתים.

אני מרשה לעצמי לפנות בזאת אל הרב אפשטיין, שהוא יקר לי אישית, ואל כל התומכים בעמדות שהוא ביטא במאמר הזה, כולל חברי מערכת תחומין, שיחזרו בהם ויסתייגו מן העמדה הזאת, שהיא לא חינוכית, לא מוסרית בעליל ועלולה לגרום ח"ו לחילול השם ולחילול כבוד התורה.

עין צורים
חסר רכיב