תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מאין באת

02/08/2006
עמודים תמוז - אב תשס"ו (705) 8
"מאיין באת..."

נחום ברוכי

לפני חמישים וחמש שנים נכתב בעלון משואות יצחק:
"...עלינו ללכת בדרך שבחרנו בה ... וגם הקיבוץ ילך בדרכו הוא. ואולי בהמשך ההתפתחות נפגש עוד אי פעם ..."
הפגישה, בימים אלו, חמה מתמיד. על הדרך המסתעפת מספר נחום ברוכי



המושבים השיתופיים
תנועת הקיבוץ הדתי הוכתה במלחמת העצמאות מכה אנושה. מחצית מקבוצותיה נמחקו מעל המפה ושמונה אחוז מחבריה נפלו בקרבות. בתום המלחמה, בעודה מלקקת את פצעיה, פתחה בתנופה ללא תקדים ותוך שנה וחצי הצליחה להחזיר להתיישבות את כל הקבוצות שחרבו ולהוסיף עליהן עוד שש חדשות. ברם, רובן לא הצליחו להתקיים לאורך ימים, ארבע מהן התמזגו עם הוותיקות או התפזרו ושלוש, הגם ששרדו כיישובים, לא המשיכו כקבוצות, כי אם כמושבים שיתופיים. היום נספר את סיפורן של שתים מהן - משואות יצחק וניר עציון.

משואות יצחק
מיום היווצרה, הייתה קבוצת משואות חריגה בנוף התנועה. חברו בה צעירים, בוגרי עליית הנוער ממרכז אירופה שעלו לפני השואה, לפיכך כונו "הגרעין הצ'כי". הם עצמם בחרו בשם "משואות", המסמל שאיפה להאיר לחבריהם שבגולה את דרכם ארצה. הקבוצה הופנתה על ידי מזכירות הקיבוץ הדתי לטירת צבי, אך התעקשה על דרישתה להתיישבות עצמאית. הויכוח הסתיים בהסתלקות חברי משואות מהעמק והקמת מחנה עבודה עצמאי. המעשה נחשב חמור עד כדי כך, עד שמו (משה) אונא הגדיר את הפרת המשמעת הזו "האסון הגדול ביותר שקרה לנו עד כה", דבר שהביא להדחה מיידית מהתנועה. אחר הדברים האלה נתבקש הקיבוץ הדתי להעלות נקודה שניה לגוש עציון ולא נמצאה אף קבוצה זמינה למשימה זו. או אז חזרו ופנו אל משואות במקום גלותה בגת רימון, והטילו עליה את המשימה. הקבוצה עלתה לגוש בסתיו תש"ו. באותה עת הורחב שמה ל"משואות יצחק" לכבוד הרב הראשי הרצוג, כהוקרה לפועלו למען היישוב ושארית הפליטה.
בתש"ח נמצאה הנקודה בתהליך התבססות. נמנו בה כמאה חברים ולהם תריסר ילדים וניצנים של ענפי משק.
בה' אייר, יום לאחר נפילת כפר עציון, הניפה משואות בהוראת המוסדות דגל לבן וכל חבריה נלקחו לשבי בעבר הירדן. בעת ישיבתם במחנה השבויים דנו בינם לבין עצמם על עתידם והחליטו להמשיך יחדיו בהתיישבות אולם לשנות את השיטה הקיבוצית. אז הקימו את גרעין המושב השיתופי.
עם השחרור התפזרו רוב חברי הקבוצה ומהמאה נותרו ארבעים. חברי עין צורים, שכניהם בגוש ובמחנה השבויים, דחו באדיבות את ההזמנה להצטרף ליצירה החדשה, ולפיכך קלטו תגבורות שונות שנשלחו אליהם על ידי התנועה או בלעדיה. עד אותה עת הייתה משואות יצחק קבוצה ככל האחרות. שעת ההכרעה הגיעה כשניגשו לבניית היישוב החדש. כעת היה צריך להחליט על צורת הבתים, גודל בתי הילדים וחדר אוכל - כן או לא. לאחר אספות של למידה וויכוחים נפלה ההכרעה: משואות יצחק תהייה מושב שיתופי.
כשהגיעה ההחלטה אל המזכירות המורחבת, מיהרה זו להחליט שפירוק השירותים המשותפים אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הקיבוץ הדתי ולפיכך משואות יצחק בהחלטתה "הוציאה את עצמה מהקיבוץ הדתי". לא עזרו הסברים וויכוחים, גם לא אפשרו לקבוצה לערער בפני המועצה, ומשנת תשי"א יצאה משואות לדרך עצמאית.

ניר עציון
קבוצת ניר עציון היא גלגול שלישי של כפר עציון. בשנת 35' נוסדה קבוצת אברהם על ידי חבורה של חלוצים מפולין. הייתה זו האנטיתזה החסידית לאופי היקי של רודגס. אחרי שמונה שנות המתנה, התיישבה קבוצת אברהם בהרי חברון ושמה בישראל כפר עציון. חמש שנים התמודדה עם קשיי המקום והצליחה לבנות יישוב לתפארת. במלחמת העצמאות עמדה הקבוצה, כנקודה המרכזית בגוש, בקרבות כבדים, עד שהוכרעה ואחרוני חבריה ומגניה נטבחו על ידי שוביהם. הבודדים שניצלו הלכו בשבי בעוד החברות והילדים שפונו קודם, נותרו באבלם. כשהוסר המצור מעל ירושלים, ירדו פליטי כפר עציון לשפלה, והחלו בשיקום הקבוצה בכמה בתים בשכונת ג'בליה בשולי יפו הנטושה. כעת נותרו בחבורת כפר עציון 64 בוגרים ובהם 33 אלמנות ועמן ששים ילדים, 46 מהם יתומים מאב. ואז, מתוך ההפיכה, קמו החברות והכריזו על רצונן להמשיך ולהקים יחדיו ניר לעציון, כדי שמורשת כפר עציון לא תישכח. היה ברור לכל שהקבוצה בהרכבה האנושי, לא תוכל להתקיים ולעמוד אפילו שעה, וחייבים לספח אליה גוף משמעותי. הגוף הזה נמצא באותה עת בנגב. הייתה זו קבוצת "אחדות" שירדה זה עתה לנגב וקבלה לידיה את משק בארות יצחק כדי לאפשר לחברים המותשים מהמלחמה לעבור למקומם החדש. חברי קבוצת אחדות עצמם היו משארית הפליטה שהתארגנו במחנות באירופה, עלו ארצה ובקשו מהקיבוץ הדתי משימות. כעת, צירפו את ניצולי השואה הצעירים עם האלמנות וילדיהן והתפללו שההכלאה תצמיח קבוצה. בד בבד עם ארגון החבורה, צפה ועלתה שאלת המיקום. מהמשק הקודם לא נותרו בעלי מקצוע ורכזי ענפים. הנכס היחידי שנשאר היה ניסיונן של החברות בניהול בית הבראה ולכן הפך הרצון לחדש את הענף הכלכלי הזה לגורם הראשון בבחירת המקום. הקיבוץ הדתי העדיף את אזור יבנה, שם נוצר באותם ימים גוש דתי (משואות, עין צורים, בני דרום ועוד) אך איש לא יכל לעמוד בפני עקשנותן של האלמנות והקבוצה המתחדשת עלתה לכרמל המיוער והיפהפה. טכס העלייה נחוג ברוב עם, לרבות חברי כל הקבוצות, אח"מים, נואמים ומקהלות. התנועה תרמה לקהילה החדשה ספר תורה וכל משק תרם עגלה כבסיס לחידוש הרפת.
למחרת בא יום קטנות. הכביש טרם נגמר, חשמל ומים לא זרמו, הביוב לא פעל, המגורים לא היו גמורים ורק החובות הצטברו בשפע. לא יפלא אפוא, שבתנאים אלו אף אלמנה לא עלתה לנקודה, ואת ניר עציון בנו חברי קבוצת אחדות. באותה עת הגיעו לסוף דרכן קבוצות מכורה ותחיה (חדיד), ואחרוניהן הצטרפו ליצירה החדשה המתהווה על הכרמל. מכאן ואילך התרגשו על הנקודה פורענויות בשרשרת - סערות, שטפונות, בצורת, שרפות ומה לא. אין תימה שבמצב זה נטשו רבים את הספינה הטובעת ורק מתי מעט עקשנים שרדו עם הנקודה. הקש ששבר את גב הגמל הייתה שרפת צריף חדר האוכל, שגרמה להעברת הסעודות אל בתי המשפחות. כעת לא נותר אלא להחליט וניר עציון הצטרפה לרשימה המכובדת של "הקיבוץ הדתי לשעבר".

עד מהרה הפכו שני המושבים השיתופיים אבן שואבת לחברי קבוצים שקיצה נפשם בחייהם הקיבוציים, בעוד היצירה החדשה נראתה כמבטיחה את אורח החיים האופטימלי.
ברשימה קצרה זו אין מקום לדון בשאלה המציקה – למה? מה הפחיד כל כך את מנהיגי הקבוץ הדתי, עד שהיו מוכנים לוותר על אברים מגוף התנועה הזעירה, שהיו לה שאיפות מרקיעות שחקים להשפיע על המציאות המתהווה במדינה הצעירה?
במקום תשובה לתמיהה הגדולה, נוכל רק להזכיר לעצמנו את הדיונים שקדמו להחלטת מעגלי הקבוצות שקבלנו לפני שנים אחדות. בפעם הזאת החלטנו אחרת.
לסיכום, לא נותר אלא לצטט משפט שנכתב בעלון משואות יצחק לפני חמישים וחמש שנים:
"...עלינו ללכת בדרך שבחרנו בה ... וגם הקיבוץ ילך בדרכו הוא. ואולי בהמשך ההתפתחות נפגש עוד אי פעם ...".

בארות יצחק
חסר רכיב