תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דרכי ציון אבלות

02/08/2006
עמודים תמוז - אב תשס"ו (705) 8
"דרכי ציון אבלות"...
אבל מי יציל את תשעה באב?

מורדי שטיין

אילו היה 'יום השואה' בחופש הגדול, האם היה נדון לגורל דומה לזה של ט' באב?
מתי היו ילדי ישראל לומדים על השואה אם יום הנצחתה היה נופל בימים שבית הספר סגור?
על סמפטיה ואמפטיה, ומה הקשר בין תשעה באב לפסח?
מורדי שטיין מנסה לחבר בין הקצוות


מדובר בפולחן תרבותי אשר על אלה חשכו עינינו מדי שנה, ריטואל שהוא כמעט דתי: מצלמה אלמונית לוכדת צעירים יושבי קרנות אשר משתדלים בניחוש פראי לספר בשלושים שניות את כל הידוע להם על תשעה באב. בדרך כלל, גם עשר שניות מספיקות להוכיח ליושבים בבית, זוללי הרייטינג, שצעירי ציון אינם זוכרים מה היה לנו, ועדיף לציון שלא תשאלי.

הייתה זו אחת האכזבות הגדולות ביותר שספגתי כשעלינו ארצה. במחנות בני עקיבא בחו"ל, ט' באב שירת היטב את מגמות החינוך הציוני. על היום הזה בנינו תלי-תלים של ציונות אקטואלית, מעשית, מוחשית. לחניכים ומדריכיהם הייתה התרגשות רבתי על החורבן, כמו שהתרגשנו גם על ההבנה שהפתרון לסיום הגלות הוא ברור, ובהישג יד: עלייה וקיבוץ גלויות. ואז מגיעים ארצה, עדיין באקסטזה אידיאולוגית, והמציאות הישראלית טופחת על הפנים. מסתבר שדרכי ציון אינן אבלות, מאֹס מאסנו בתרבותנו ובמורשתנו.

לטעמי, אין לנו מנחֵם מהקולות הסבורים ש"אצלנו" זה לא כך. נכון, ואין ספק לדבר: אצלנו זה לא כך. ובכל זאת, גם בציונות הדתית לא כולם מצליחים להתחבר לכל המרכיבים של זכרון החורבן. אמנם חזקה עלינו מסגרת הצום בכדי להרגיש ולהזדהות עם שבר בת-עמי. מאידך, מלמול קינות דרך שגרה לא תמיד מוריד פלגי מים מעינינו, ועל אלה אני בוכיה. ואף אם נניח ש"אצלנו" המצב תקין, הרי כל ישראל ערבים זה לזה, והמבט הכללי מחייב את המסקנה: נפלה עטרת ראשינו.
חלק גדול מהאתגר נובע מעובדה פרוזאית ואפילו בנאלית: הרי בחופש הגדול עסקינן! במה אשמים מורינו ומחנכינו שחלק גדול מהפורעניות שנפלו על עמינו משך הדורות אירעו בחודש אב, תקופה שדלתות בית הספר נעולות? יש לציין שגם עולם התורה מוריד פרופיל בתקופת הקיץ, כפי שמעיד ארון הספרים היהודי, שמדפיו דלים למדי מיצירות אודות ט' באב.

קוריוז: בכנסת הראשונה הציע ח"כ מנחם בגין שהציון הממלכתי של שואת ששה מליון יהודים יהיה מדי שנה בט' באב. לכאורה הצעה הגיונית ביותר, התואמת את המסורת היהודית לקטלג פורענויות במועדים מסומנים. "חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב" . עם כל הכבוד לבגין, טוב שלא אמצו את דעתו. אילו היה יום השואה בחופש הגדול, היה יום חשוב זה נדון לגורל דומה לזה של ט' באב. מתי היו ילדי ישראל לומדים על השואה אם יום הנצחתה נפל בימים שבית הספר סגור? אילו ילדים היו מתפנים בחופש הגדול להכין ולקיים טקסים לזכרם של קרבנות הצורר הנאצי?

לגבי ט' באב ושלושת הצומות האחרים שנקבעו בעקבות חורבן הבית הראשון, סימני השאלה אינם רק נחלת תקופתנו. ימים אלו נקבעו כימי תענית על ידי יהודים שהוגלו לבבל בידי נבוכדנצאר. בקושי חלפו שבעים שנה עד שנודע להם בגולה על תחילת בנייתו מחדש של המקדש בירושלים בימי חגי וזכריה, וכבר הם שולחים אגרת לירושלים: "האֶבכֶה בַחדש החמישי הִנָזֵר כאשר עשיתי זה כמֶה שנים?" . כבר אז חפשו היתרים, מתוך הרגשה שהצום אינו תואם יותר את המציאות, המבשרת על הגאולה הקרבה.

שאלת צומות הזיכרון עמדה תלויה, כנראה, לאורך ימי הבית השני, ובספרות היהודית שלפני חז"ל איננו מוצאים תעניות להנצחת החורבן הראשון . יוסף בן מתתיהו מספר שהבית השני נשרף בעשירי (!) באב, באותו מועד בו נחרב המקדש של שלמה על ידי הבבלים , אבל אין הוא מזכיר את היום כתענית שנתית . במגילות ים המלח חסר כל אזכור לצומות הצבור, למעט יום כפור שהוא דאורייתא .
למרות אי הבהירות של מעמד הצום בימי הבית השני, ברור שציון ט' באב התחזק רק לאחר חורבנו. נפילת ביתר, סמל לטראומה של כשלון מרד בר כוכבא, היתה אף היא בט' באב, ובכך נקבע סופית תאריך זה על מנהגיו העיקריים, תענית ואבל.
אינני סבור כי הערפל האופף את ט' באב בימי קדם, הוא הסיבה לחולשת מעמדו של יום זה בדורנו. אם המסרים החשובים של ט' באב לא צלחו להתיישב בתודעה של רוב הצבור בישראל, יש לכך סיבות ונסיבות רבות, ולא זו היריעה לפרשם.

אעמוד רק על היבט אחד אשר עולה מתוך דמותו של ר' צדוק, מחכמי התנאים שחי בדור החורבן.
פעם אחת נכנס ר' צדוק לבית המקדש וראה אותו חרב. אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך וישבת ושלוות ושקטת! מיד נתנמנם ר' צדוק וראה את הקב"ה שהוא עומד בהספד, ומלאכי השרת מספידין אחריו ואמרו: הוי אמנה ירושלים .

ר' צדוק הכיר מקרוב ימים טובים יותר, בהם המקדש עמד על מכונו. הוא גם היה ידוע כאדם בעל רגישות מיוחדת "לכבודו של מקום" . יחד עם זה, במדרש שלפנינו הוא מתקשה לחוש את אבלותו של הקב"ה בהיותו מספיד את ירושלים יחד עם מלאכי השרת. רק בחלום רואה ר' צדוק את צערו של בורא העולם על מה שהוא בעצמו החריב. ואם ר' צדוק אינו חש את כאבו של הקב"ה, מי אנחנו?

יש מצבים שאדם חש למצוקות חבריו, למרות שהוא עצמו לא חווה את הדברים. רגש אותו אנו מכנים רחמנות או צער, סימפתיה. קשה יותר לחוש את מצוקת האחר, כאילו אתה חווית את זה בעצמך. רמה כזאת של הזדהות עם חוויות האחר - אמפתיה - נדירה יותר, ולא קלה להשגה. במצב של אמפתיה, אתה שותף מלא למתרחש אצל חברך, כאילו אתה חלק ממנו והוא חלק ממך.

חכמים אמרו שכל המתאבל על ירושלים זוכה לבניינה. קל לומר, לא קל להגשים. איך אני אמור להרגיש שחוויתי את החורבן, כאשר לא אני הייתי שם, ורק אבות אבותי חוו אותו? האם ניתן להרגיש את החורבן על כל מרכיביו ברמה של אמפתיה, כאילו גם אני הייתי שם?
למעשה, אנחנו נדרשים לעבור תהליך דומה של אמפתיה בליל הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מטרת סדר פסח היא לשלב את הזכרון הלאומי הקולקטיבי של עם לאורך כל הדורות, מיציאת מצרים ועד היום, עם תחושת החוויה. אם נצליח, נוכל, אולי, לחוש את החוויה של הגאולה שהיתה לפני אלפי שנים ברמה של אמפתיה, להתרגש יחד עם אבותינו עד שאנחנו עצם מעצמותיהם, והם עצם מעצמותינו".
פרשנים רבים עמדו על תופעה מעניינת בלוח העברי. בכל שנה נתונה - ליל הסדר וליל תשעה באב נופלים על אותו יום בשבוע. למעשה, כל אחד משני המועדים הללו הוא תשקיף ראי של האחר. בשניהם, המטרה היא להגיע למצב של אמפתיה עם אבותינו, לחוש את האירוע כאילו אנחנו חווינו אותו יחד עמם; בפסח - גאולה, בתשעה באב - חורבן. הפיוט שלוקט אל אוסף הקינות לתשעה באב, "אש תוקד בקרבי", מציג היטב את המקבילות בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים.

ואי אפשר לסיים בלי שתי הערות אקטואליות:
לפני שנה בחודש אב חווינו כולנו חוויה קשה עם ביצוע תכנית ההינתקות. התנועה הקיבוצית, ובעיקר הקיבוץ הדתי כחלק ממנה, הרים פרויקט ראוי של ארגון מתנדבים לסייע לחקלאי גוש קטיף. בתור אחד ממאות המתנדבים שבאו לסייע, הרגשתי שזאת תרומה של הזדהות אמיתית, אמפתית, ללא קשר לדעה פוליטית זו או אחרת. כיום, שנה אחרי, אני באופן אישי מרגיש רחוק מאלו שטוענים שיש להוסיף לרשימת הפורענויות של תשעה באב את פינוי הגוש. יש להניח שככל שהזמן חולף נקבל כולנו פרופורציה מתאימה ונדע להתייחס בהתאם. יחד עם זה, אני מצפה מכל החברה הישראלית לגלות אמפתיה למצוקתם של המפונים, להרגיש חלק מכאבם ולהרגיש אותם כחלק ממנו.
והערה אחרונה: דברים אלו נכתבים בשבעה עשר בתמוז, יום לאחר התחדשות הקרבות עם שכנינו בצפון, בו בזמן שצ.ה.ל. נאלץ לחזור ולטפל טיפול שורש בתוך רצועת עזה. שוב, כמו בעבר הלא רחוק, העורף הוא למעשה החזית. בזמן שטילים נופלים על שדרות ועל נהריה גם יחד, האם אנחנו מסוגלים להרגיש את מצוקתו של האחר, כאילו גם אנחנו חווים אותה? אם התשובה היא חיובית, אם כולנו מרגישים את מצוקתם של האחר ברמה כזו של הזדהות ואמפתיה, בזה כוחנו וחוסן נפשנו, בזה טמון המבחן של עם.

מעלה גלבוע
חסר רכיב