תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על השימוש בסמלי השואה

07/06/2006
עמודים סיון תשס"ו (704) 7
על השימוש בסמלי השואה
אמנון שפירא

ב"עמודים" (703) ביקר אותי אפרים שילה על מונח קשה מן העבר ההוא שהשתמשתי בו, והואיל ואני חולק על עמדותיו מכול וכול, ארחיב קמעא את הדיבור בנושא הרגיש הזה.
למרבה הצער, מן השואה אי אפשר לברוח, כי היא עדיין כאן, והיא נמצאת בשיח הפנים-ישראלי ללא הפסקה: החל באבא אבן ("גבולות 67' הם גבולות אושוויץ") וכלה בשולמית אלוני, שהתנגדה לנסיעות צעירים לפולין ("הנסיעות לאושוויץ מעודדות חשיבה פטריוטית-לאומית של הנוער"). השאלה אפוא אינה אם, אלא מתי ובאיזה הקשר ראוי להשתמש במונחים מן השואה.
מתברר, שגם כאן, הכול פוליטי: "אמור לי מהי עמדתך הפוליטית, ואומר לך מתי תנקוט מונחים מן השואה". לכן, כאשר תיאטרון יציג חייל צה"ל כקלגס נאצי, הימין ימחה, והשמאל יטען בנחרצות כי "אי אפשר לצנזר דעה לגיטימית"; וכאשר יפה ירקוני תשווה את חיילי צה"ל לנאצים, הימין ימחה, ואילו השמאל, בכנס גדול בכיכר רבין, יעלה אותה על הבימה וימחא לה כפיים; גם כאשר שופטת בנצרת משווה את פעילות המשטרה נגד שב"חים פלשתינאים (כדי להחזירם בשלום לבתיהם), לפעילות הנאצים נגד היהודים – השוואות כאלה לעולם לא יגרמו לבעיה מצפונית אצל אנשי שמאל, המתעוררים רק כאשר הימין משתמש בהם, אבל בהקשר פוליטי מנוגד.
לדעתי, השימוש בסמלי השואה מותר, אפילו חיוני, כשהוא בא בהקשר הערבי הניאו-נאצי: "נאומיו השטניים של מחמוד אחמדינג'אד ["ישראל היא כתם במפה, שיש למחקו"] מעוררים חלחלה לא רק בתוכנם, אלא בהישענותם על שני יסודות שהם בבחינת חזרה אל העידן הנאצי בגרמניה..." (דן מרגלית, "מעריב", ל' בניסן תשס"ו).
את "העידן הנאצי" לא נשיא אירן חידש, אלא ערביי ארץ-ישראל, שנציגם העליון ב-1943 הלך אל היטלר, לברלין, ועודד אותו בגלוי להמשיך להרוג יהודים, ואף הבטיח לגייס לשם כך צבא כלל–ערבי. אש"ף המשיך בכך הלכה למעשה, ב"אמנה פלשתינית" שמעולם לא בוטלה, והחמאס, לאחרונה, נתן לה ביטוי מפורש ("הרוג את היהודי באשר הוא, גם מאחורי כל אבן שמאחוריה יתחבא"). במציאות קשה כזו יש צורך, ואף חובה מוסרית, להתריע בפני עצמנו ובפני העולם על סכנה מוחשית, מלווה במעשים, של אידיאולוגיה ניאו-נאצית גלויה של הערבים. לכן, מי שצריך להתריע ולהתריס, ואף להשתמש במונחים מטרידים, אבל חיוניים, מן השואה, הוא הימין, לא השמאל. לימין מותר, כי הוא מתריע מפני מדיניות המסתירה והמעלימה את כוחות-האופל; ועליו להתריע גם נגד השמאל, המזדהה עם התוקפן, לא עם הקורבן; זה "השמאל הסהרורי, שהפגין נגד השמעת הרצאה מפי שר הביטחון שאול מופז באוניברסיטת ת"א נגד אירן" (מרגלית, שם). לכן, אודה לאפרים אם יפנה בטובו את חיצי ביקורתו כנגד יוסי ביילין, המסתיר בקנאות את הרקע הארסי של בעל-בריתו הפלשתיני, אבו-מאזן (שהדוקטוראט שלו עסק בהכחשת השואה), ולא כנגדי.
ועכשיו לעצם טענותיו של אפרים, שכזכור, יסודן במאמר ביקורת שלי על הרב מלכיאור ("עמודים" 702), שאת כתיבתו נגד הציונות הדתית הגדרתי כפרסום המתאים ל"שטירמר". אפרים ציטט את המשך הכותרת של ה"שטירמר" המקורי: "כשדם יהודי מותז", אבל הציטוט מטעה לגמרי: מלה, או מושג של תרבות, מתפרשים בהתאם לשימוש הרווח שלהם, ולא בהתאם להוראתם המילונית. אם אטען כלפי מישהו, כי הוא "ממזר לא רגיל", הוא לא יוכל להתלונן עלי שהאשמתי אותו בכך ש"נולד מבעילה אסורה של אמו, לגבר שאינו בעלה". זה אולי כתוב במילון, אבל לא זאת הכוונה. כאשר אבא אבן, שמימיו לא נתפס במשפט מתלהם, טען, שגבולות 1967 הם "גבולות אושוויץ", הוא ידע היטב שבאושוויץ היה קרמטוריום, ושבו נשרפו מיליוני יהודים. ואילו ממשלה בישראל הייתה מחליטה לחזור לקוי 67', הוא כמובן לא היה מעלה בדעתו לטעון, שממשלה זו "בונה קרמטוריום לשריפת יהודים". אלא, כוונתו הייתה לומר ש"גבולות 67' הם גבולות המסכנים את קיומה של המדינה היהודית, בדעתנו איזה אויב אכזרי מחכה לנו". וכך בענייננו: משמעות "שטירמר" כיום אינה מה שאפרים ציטט, אלא, לדעתי, בקירוב, כדלקמן: "תעמולה קיצונית, הבנויה על תיאור שקרי מיסודו, והמכוונת להשפיל ולבזות, עד כדי יצירת דה-לגיטימציה ציבורית, של קבוצה יהודית כלשהי; ובמיוחד, כשתעמולה כזו באה על רקע קיומן של קבוצות אנטישמיות, המבקשות לבצע ביהודים פשע של השמדת-עם". לכן, אין זה "ויכוח פנימי" סתמי, בין יהודים, כטענתו השגויה של אפרים, אלא ויכוח בצל איום מחודש בהשמדת-עם, ובכך משתנה הפרספקטיבה מיסודה.
עכשיו, לגבי מה שכתב הרב מלכיאור ב"הארץ" (!) על רקע פרשת עמונה. כשב"עמודים" התלוננתי עליו כך: "אין לו שום מלת ביקורת כלפי שפיכות הדמים הנוראה, כשיטה וכאידיאולוגיה, שמבצעים הפלשתינאים (הרוצחים בשם האל, והמוגדרים אצלו תמיד כ"אחר", מסכן וסובל); ולא מלת ביקורת כלפי שלטון פוליטי המתנהל בחוסר-הגינות משווע; ואת כל הרעות הוא מוצא אך ורק בציונות הדתית וב"בני עקיבא". לדעתו, בנ"ע היום היא "תנועה קיצונית, לא רלוונטית לרוב החברה הישראלית", והוא כותב ללא רעד, ש"הכיפה הסרוגה פינתה את מקומה לרעלות פנים, והטורייה ולוחות הברית, סמל תנועת בני עקיבא, לבלוקים ואבנים"; לדעתו, חברי בנ"ע כיום הם "מגלגלי אבנים" וגם "מגלגלי עיניים לשמים", נחשול מתפרץ של "קנאות, התלהמות ואטימות לסבל של האחר". וחברי התנועה הם כולם מייצגים של ארץ-ישראל "פונדמנטליסטית, שונאת זרים, ארץ של כוחנות, אלימות, שוטרים פגועי גוף וזיתים כרותים". בצער אני קובע, שכתיבה זו היא שקרית באופן הכי קיצוני שאני מכיר. אמנם, יש לי כמה טענות על החינוך בבנ"ע, אבל חומר ההדרכה החינוכי שלה הוא מופת של סובלנות, והתנועה, שלא הייתה מעורבת כלל בעמונה, מתנגדת באופן נמרץ לכל אלימות. לכן, מאמרו, שקשר ישירות את בנ"ע למה שלדעתו קרה בעמונה, הוא בגדר עלילה, המצדיקה את הגדרתי אותה כמתאימה ל"שטירמר".
ועדיין היה לי ויכוח על ההתבטאות הבוטה עם העורכת הלשונית של מאמריי, אשתי הדסה, נ"י, אבל אפילו היא ויתרה על התנגדותה כשקראה איך הרב מלכיאור מגדיר את רבני בנ"ע. כאן אעשה לקוראי "עמודים" הכרה עם הרבנים, חברי ההנהלה הארצית דהיום של התנועה: הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות בנ"ע; הרב צפניה דרורי, רב העיר קרית שמונה; הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת; הרב שי פירון, מנהל אולפנת ישורון; הרב אבי גיסר, יו"ר מועצת חמ"ד ורב היישוב עפרה; הרב ד"ר בני לאו והרב ד"ר יהודה ברנדס, מ"בית-מורשה". אלה תוארו על ידי הרב מלכיאור כמפלצות מהלכות על שתיים, מצייצות ב"קולות פונדמנטליסטיים מטורפים שלא שיערום אבותינו". לכן, התקשיתי למצוא ביטוי יותר קולע מ"שטירמר", כדי להגדיר באמצעותו את כתיבתו זו של הרב מלכיאור. אני עומד מאחורי הביטוי; וכה צר לי על שאפרים שילה, שמסיבות רבות יש לי הערכה כלפיו, שלח מכתב ביקורת אלי, ולא אל יו"ר מימ"ד.

טירת צבי



חסר רכיב