תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

חיים של ברכה

07/06/2006
עמודים סיון תשס"ו (704) 7
חיים של ברכה
חנה בן צבי גורן

"שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בך" (שאול טשרניחובסקי)

בתחילת חודש ינואר של שנת 2005, ימים ספורים אחרי שהכה גל הצונאמי בדרום מזרח אסיה, הובהלה אמא שלנו לבית החולים.
האמת היא שבהתחלה חשבו כל מי שראו שנפלה מהאופניים "שוב ברכה השתוללה עם האופניים, מה היא שברה עכשיו...?", אבל תוך כמה דקות היה ברור שמשהו הרבה יותר רציני מתרחש.
מתישהו, בתוך הדקות האלו, קיבלנו, מנחם ואני טלפון, שאמא בדרך לבית החולים ושכדאי להגיע.
אז התקשרנו לחיותה בארה"ב והגענו.
אני גרה הכי קרוב אז הגעתי ראשונה והייתי יחידה מבני המשפחה בזמן שהרופאים לקחו את אמא לבדיקה ויצאו משם עם הגדרת מצב חמורה ביותר – מוות מוחי.
הם אמרו לנו ששטף דם כזה גדול במוח הם לא ראו מזמן. (ברכה גורן... הכל בגדול ועד הסוף...)
במשך הימים והשבועות שאחר כך התחלנו לקרוא לזה "צונאמי במוח".
אבל אחזור לשעות הראשונות בבית החולים.
מנחם הגיע ממבוא חמה ודיברנו שוב עם חיותה בארה"ב. התברר לנו ששתי המחשבות הראשונות שכל אחד מאיתנו חשב בליבו היו זהות:
האחת – לא להחזיק את אמא בחיים בעזרת מכונות, אם אין סיכוי שהיא תחלים (ולא היה סיכוי) והשנייה – לבדוק אפשרות של תרומת אברים.
אמא, כך למיטב זכרוני, אף פעם לא יצאה בהכרזות באף אחד מהנושאים האלה, אבל היה ברור לשלושתנו שכך הייתה רוצה.
דיברנו עם הרופאים. הם אמרו לנו שאמא זקנה מידי. לא לוקחים אברים מאנשים בגיל שבעים ושש.
החלטנו להתווכח קצת. אמרנו להם שאנחנו מכירים טוב את אמא ושלא כדאי להם לפסול אותה על הסף בגלל גיל. אמא תמיד הייתה בדיוק בגיל שהתאים לאותו הרגע...
אחד הרופאים אמר לאחרים כך:
"עד שסוף סוף באה משפחה מרצונה ומציעה לתרום, אתם דוחים? זה לא קורה כל יום! לפחות תכבדו אותם ואת החולה בכך שתבדקו."
אז הם בדקו.
ואז הם יצאו אלינו המומים ונפעמים.
"חייל בגולני לא היה מוציא כאלה ציונים..."
והסכימו לתרומת אברים.
ואז גם התברר לנו שלא רק שזקנים לא תורמים, הם גם כמעט לא נתרמים.
אמא שלנו תרמה את הכבד שלה לאישה שגם היא בשנות השבעים לחייה, אשר ללא תרומה זו לא הייתה מקבלת כבד.
במהלך ימי השבעה התקשרה אלינו מתאמת ההשתלות לספר לנו שניתוח השתלת הכבד עבר בהצלחה ושהנתרמת מתאוששת. "יש, סבתא!" קראו יחד כל הנכדים ואחת מהן מיהרה להזהיר: "צריך להודיע לנתרמת שהכבד הזה לא מכיר בשר..." (אמא הייתה צמחונית כמעט כל חייה).
לא הרגשתי שמחה. הרגשתי נכון וחיוני וברור, הרגשתי גאווה והרגשתי שאמא ואבא, שתמיד הקפידו לעסוק באופן פעיל בפתרון בעיות של אחרים, היו גאים גם הם.
זה הסיפור שלנו. אנחנו לא פעילים בנושא, הצורך להתקרב אליו בא לנו בהפתעה והיינו עסוקים בעניין רק זמן קצר, אבל הספקנו לחוש קצת וללמוד קצת. ואנחנו מקווים, מצד אחד, שלא נזדקק ומצד שני, שתעלה המודעות.

"אאמינה גם בעתיד
אף אם ירחק זה היום
אך בוא יבוא ישאו שלום
אז וברכה לאום מלאום"
(שאול טשרניחובסקי)

מעלה גלבוע

חסר רכיב