תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

רק בגלל הרוח

10/05/2006
עמודים ניסן - אייר תשס"ו (703) 6
פונדק הרוחות
רחל כוכבי

"כמעט תשעה ירחי לידה עברו, מאז הגה עמוס במוחו הקודח את הרעיון של מחזמר קהילתי, ועד שחוברו שולחנות יחדיו לבניית הבמה, והמחזמר "רוחות" יצא לאוויר העולם. תשעה חודשים בהם כמעט כל אנשי הקהילה נרתמו בצורה זו או אחרת למלאכת היצירה המקורית הזו, ללא הבדל גיל מין או סטאטוס..."
כך כותבת נעמי ליפשיץ, "הכוהנת" במחזמר רוחות – אחות קופ"ח עומר בעפולה, בשאר הזמן.
המחזמר, ש"עוסק בשאלת זהות ויכולתו של האדם לבחון את עצמו לעומק, לשנות התנהגות אופיינית, תוך שינוי האופן שבו החברה תופסת אותו ואת כישוריו" (מתוך התוכניה) ,
הוא פרי עמלם של רחל קשת – הבימאית, עמוס גיל – אשר על המוסיקה וההפקה,
ושל קהילה אחת שנרתמה למאמץ.
רחל כוכבי, הציצה ו...נפגעה...


רוח שטות נכנסה בי. החלטתי לזרום עם הרוח ולעלות למעלה גלבוע, כדי לעשות נחת רוח לעצמי ולחברותי המורות / השחקניות/ הכותבות ... של ההצגה המדוברת: "רוחות".
האמת, לא היו לי ציפיות. לפחות הדרך למעלה גלבוע בעוד רוח היום נושבת קלות, וקרני השמש האחרונות עדיין מפזזות, תהייה פיצוי, חשבתי לעצמי.
רוח של חג בחדר האוכל הקטן של מעלה גלבוע. צפוף אבל נעים, המולה: אנשים- נשים- וטף, שחקנים-רקדנים-זמרים, שולחן בקרה-אורות-קולות-הוראות אחרונות, חדר האוכל מתמלא ברוח ובציפייה גדולה. משפחות צעירות על ילדיהם, מעלה גלבוע המורחבת.
פרצופים מוכרים, פרצופים חדשים. חברים, תושבים, איזו עירבובייה. מצטרפים אורחים רבים.
התחלתי לקרוא את התוכנייה, שנכתבה ברוח ההצגה, ואחרי שלושה משפטים ארוכים ומאד רוחניים, הבנתי שאני לא מבינה כלום.
מתחילים.
תנועה על הבמה המרכזית, שירה על הבמה הצדדית, לאן מסתכלים? איפה מרכז ההתרחשות; פה? שם?
מי שר? מי לא שר?
כל השחקנים יחד על הבמה , כל שחקן לוקח לו מסכה מאלה שתלויות ומשתלשלות מהתקרה.
הם נראים כל כך לא אנושיים.
אני מתחילה להתחבר למסכות שלי ... מי אני באמת? למה באתי לכאן? ההצגה הזאת מתחילה לנשוב בעורפי, נכנסת לי לנשמה. איזה כיף להיות מרובת מסכות...
לפתע נושבת רוח פרצים על הבמה , יש בעיה אנושית קשה , ילדה נעלמה ברוח...
חייבים לפעול ומהר...
אבל... טחנות הצדק טוחנות לאט... יש תקנון... ויש ועדה... ויש מועצה... ויש אסיפה... , והכדור מתגלגל הלוך ושוב... ואין שום פתרון יצירתי , פתרון אנושי .
אני לא בטוחה שהמילים 'ועדה' 'תקנון' 'אספה' 'מועצה' ... היו בהצגה, אבל אני שמעתי אותן וחזק .
הרגשתי את אוזלת היד המסוכנת של מנגנון ההחלטות לבעיה הכל כך אנושית: ילדה נעלמה ברוח, ובכלל - היא בת יחידה לאימהּ ומי יודע מה עלול לקרות לה שם בחוץ, לבד עם הרוח.
באותו רגע חוויתי את הטראומה הקיבוצית שלי שהתרחשה לפני כעשר שנים. זה היה בנושא הדיור. הרגשתי את חוסר האונים, את האומללות של אימא מול המערכת והזדהיתי עם אותו ילד חכם וכן שאמר למבוגרים את האמת הפשוטה שלו.
אבל... הם לא הקשיבו.
שכנתי לכסא לחשה לי: "צריך להביא להצגה הזאת את כל מזכירי הפנים".
לילדים הצעירים היה רעיון ביצועי , אבל היו מי שדאגו לבטל אותו במחי יד.
רעידת האדמה שהתרחשה על הבמה (והומחשה נפלא) הביאה את האנשים לחשוב על שינוי, לעשות שינוי.
הרגשתי שאני מבינה את ההצגה במקום הכי עמוק בנשמתי. גם בלי לדעת לְמה בדיוק התכוונו הכותבים.
האם חייבים לחכות עד שתגיע רעידת האדמה?
המחשת הפתרון- השינוי הייתה נהדרת בעיני. (הקהל מתלהב מחיאות כפיים סוערות).
תודה לכם, הייתם נהדרים; ילדים ומבוגרים, כותבים, יועצים, עוזרים ומבצעים .
רוח עבודת הצוות שוודאי הייתה לא קלה , נשבה לה היכן שנשבה , בתחושה של המון גאווה.
אני מקווה לראות את ההצגה שוב , בקמרון , אולי אזכה בתובנות נוספות.....

שלוחות
חסר רכיב