תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לעבד את הזיכרון

10/05/2006
עמודים ניסן - אייר תשס"ו (703) 6
לעבד את הזיכרון
אגדה, הגדה או מגילה
זכרון השואה

שושנה קאסוטו – עברון

"השואה שלא הייתה כמוה מחכה לספרות שלא הייתה כמוה. תהייה זו ספרות של אלה שלא היו שם, והיא תיכתב למען אלה שלא היו שם. .. בכך שלא תראה את השואה כפשע וכטירוף של הגרמנים ובעלי בריתם אלא כשיאה של האנטישמיות הנוצרית, הרואה ביהודים, שלא קיבלו את משיחיותו של ישוע, בני מוות... המסקנה המטורפת שאליה הגיעו הייתה ברורה: חיסול היהודים..."
אלו מקצת מדבריו של יותם ראובני, אותם פרסם בעיתון מעריב תחת הכותרת
"הגדה של שואה", ביום השואה הבינלאומי והוא מוסיף: "היום, ביום הזיכרון הרשמי שעושים הגויים לשואה, אין אני, כאן, כקוראים, יכולים לעשות דבר, אלא לייחל, שבמעין סוגסטיה קולקטיבית תתחיל להיוולד אותה ספרות שונה, תיעודית או אחרת, שתהיה שובת לב ומרשימה, מרתקת ובלתי נשכחת גם יחד. כי נדמה שכל עוד לא תופיע ספרות זו – או תוכנת מחשב, מיצג, מולטימדיה, תרכיז הוויה להעברה בשבב גנטי, כל דבר שיוכל לפעול נגד הבורות המסוכנת מכל אויב – הרי גם כל הספרות האחרת שנכתבה כאן תהיה נשכחת.."
שושנה קאסוטו-עברון, חברת סעד מעידה: "כניצולת שואה וכאיש עדות בעצמי, אני חושבת שהטראומה של השואה עדיין לא מעובדת ולכן אין מקום לחשוב עכשיו עבור הדורות שיבואו אחרינו, שגם הם בדרך זו או אחרת, נפגעו מאותה המהלומה, סבלנות היא מילת המפתח בנושא הכאוב הזה."
ועוד היא מרחיבה בנושא


"לא תוכל לצמוח ספרות יפה על נושא השואה, כל עוד קיימים עדים חיים לשואה" כך אמר אהרון אפלפלד בהרצאה שנשא לפני שנים אחדות, ב"יד ושם". גם אימרה קרטש (סופר יהודי הונגרי, חתן פרס נובל לספרות), שדיבר אחריו באותו הכנס, אמר דברים דומים. אמנם שני האישים הללו כותבים ספרות יפה הנוגעת בנושא הכאוב הזה, אבל ברור שאינם מרגישים חופשיים לכתוב, ללא מגבלות וללא מעצורים, עם כל היכולות שמזומנות לספרות יפה. אפלפלד וקרטש הם נציגיו של הדור שחווה את השואה על בשרו ויכול להיות שהם כבולים בעבותות של זיכרונות, כאבים, געגועים ואפילו רגשות אשמה (בלתי מוצדקים כמובן) ולכן הספרות שלהם אינה חופשייה דייה. האם סופרים אחרים יכולים לכתוב על הנושא הזה כל עוד חיים עמנו עדים למה שהיה "שם"? נראה לי שהמחשבה על כך שאדם יכול להיפגע בגלל כתיבתם, עשויה להרתיע. גם כתיבתם של בני הדור השני, נאווה סמל, ליזי דורון ואמיר גוטפרוינד לדוגמה, מהסיבות לעיל, אינה חופשית לחלוטין. המסקנה העולה מזאת היא, אני חוששת, שהדור שלנו לא יזכה לספרות יפה על נושא רגיש זה.

והגדת לבנך...
יותם ראובני איננו מסתפק בספרות יפה. במאמר ארוך ומנומק שהתפרסם במעריב ב'יום השואה הבינלאומי' עליו הכריז האו"ם (ב-27.1.06 הוא יום שחרור אושוויץ ע"י בעלות הברית) הוא מבקש כתיבתה של 'הגדה של שואה', מעין 'הגדה של פסח', שתסופר מדור לדור, כדי שהאסון הנורא שפקד את עם ישראל במאה שעברה לא יישכח אחרי שדור אנשי העדות יפסיק לספר את סיפורו.
הנחת היסוד שלו, שאינה מקובלת על כולם, היא כי הקמת מדינת ישראל הייתה פועל יוצא של שואת יהודי אירופה, כמו ש'יציאת מצרים', שהובילה את עם ישראל לארץ אבותיו היא התוצאה של העבדות במצרים. לא אכנס לסוגיה הסבוכה הזאת. אני רוצה להתייחס לנושא שהוא מעלה - כתיבת 'הגדה של שואה' מיד לאחר שייתמו אנשי העדות מעל פני האדמה. על כך אני מערערת.
ההגדה של פסח נכתבה רבדים רבדים. הגרעין שלה נמצא בתלמוד, במסכת פסחים (קי"ד – קט"ז), שם אנו פוגשים את ארבע הקושיות, את המשנה על ארבעה בנים והמצווה לספר ביציאת מצרים. נוסחים שונים היו מצויים בידי עם ישראל, עד שבשלהי תקופת בית שני (שחרב, כידוע, בשנת 70 לסה"נ) אוחדו כל הנוסחים לנוסח המלוקט המצוי בידינו.
הפיוטים והפזמונים צורפו בתקופת ימי הביניים. ההגדה מספרת על יציאת מצרים שהתרחשה, לפי החשבון המסורתי, בט"ו בניסן בשנת 1310 לפני סה"נ. כלומר ההגדה הושלמה יותר מ- 1350 שנה אחרי האירוע המכונן של עם ישראל.
אינני טוענת שעלינו להמתין מעל אלף שנה כדי לכתוב, אם לכתוב, את הגדת השואה. היום החיים זורמים במהירות רבה יותר. אבל אם רוצים נוסח כזה שיעמוד לרשות כל בית אב כדי 'לספר לבניהם אחריהם' את שאירע במאה העשרים לעם ישראל, עלינו להיות סבלניים. אולי ניתן לספרות היפה להתפתח וממנה אפשר יהיה ללקט, כמו גם מהעדויות הכתובות והמוקלטות, את הקטעים שיהוו את 'ההגדה של השואה' וזאת - אם באמת יחליטו חכמי הדורות, שאכן השואה הייתה האירוע המכונן של מדינת ישראל המודרנית.

קריאת מגילה
ואולי ראוי יותר שתעמוד לציבור בישראל 'מגילת שואה', מקבילה של מגילת איכה. כי אולי נכון יותר להשוות את סיפור השואה לחורבן בית המקדש או לגירוש ספרד ולא ליציאת מצרים.
על חורבן הבית נכתבה מגילת איכה ונוספו לה ברבות הימים והגזירות עוד קינות רבות. כאן המקום להזכיר את מגילת השואה שנכתבה על ידי פרופסור אביגדור שנאן (הוצאה לאור על ידי מכון שכטר למדעי היהדות וכנס הרבנים בשנת 2003 ודווח עליה בעמודים). מגילה זו מנסה לתת אופי של קינה ונהי ליום הקדיש הכללי וליום הזיכרון לשואה.
ואם מדובר במגילה, יש להזכיר את ספרו הגדול של אבא קובנר ז"ל "מגילות העדות". הספר יצא לאור אחרי מותו של המחבר (בהוצאת מוסד ביאליק, בעריכת שלום לוריא, 1993). ושמו הוא תמצית הספר – "מגילות" ברבים, כי העדויות בו רבות, וישנן עדויות נוספות רבות של ניצולים, שכמובן אינן בספר, ורבות עוד יותר הן ששה מליון עדויות, שגם הן לא נמצאות בו. אי אפשר בכמה מילים לאפיין את הספר המיוחד הזה. אצטט קטע מתוך המגילה "פסח בשביעית" (בלוק החולים בבירקנאו היה מספר שבע) ובו מספרים הנוכחים את הקורות אותם בעקבות עידוד של אחד הנוכחים לעשות כן: "שמא מוטלת עלינו מצווה קדושה כאן ועכשיו לשמוע את הקורות את זולתנו כהקורות אותנו כדי שבבוא העת יהיה בכוחו של הניצול מתוכנו להיות פה לרבים בבחינת 'כי עדים אנחנו לפניך'; ואם אין אנחנו יכולים להיות סך הכל של הדברים שחווים כל בני עמנו בגולה הנאצית עדיין יש לנו היכולת להיות סך-הכל של הבלוק הזה בבירקנאו." אינני יודעת מה חשב אבא קובנר כאשר עיצב את הספר הזה שיהא דומה לכתבי הקודש, האם התכוון שתהייה כאן מגילה בדומה למגילת איכה, או שמא משהו הדומה להגדה של פסח.
מכל מקום הייתי ממליצה להתייחס לשני הספרים שהזכרתי, האחד ספר גדול ומאד מורכב, השני ספר קטן וחשוב, אך ללא יומרות. שניהם, מקומם על מדף הספרים שלנו ואנו יכולים לעשות בהם שימוש בתאריכי הזיכרון, נקרא להם מה שנקרא, הגדה או מגילה.
עם זאת ממד הזמן הוא חשוב, צריך סבלנות וימים יגידו.

סעד
חסר רכיב