תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרידה ממימ"ד

23/03/2006
עמודים אדר תשס"ו (702) 5
פרידה ממימ"ד
אמנון שפירא

בעיתון "הארץ", י"ב בשבט, התפרסמו שני מאמרים הפוכים: את האחד כתבו יחדיו מיודעינו אבי שגיא וידידיה שטרן; ואת האחר כתב הרב מלכיאור, ממפלגת "העבודה-מימ"ד".
המאמרים עסקו בשלהי אירועי עמונה, אבל ההבדל ביניהם חריף: המאמר של הראשונים הוא מציאותי ושקול, שנכתב בלב דואב. הוא איננו נרתע מביקורת על שני הצדדים, הן על מהלכים שונים של השלטון והן על הימין הדתי, והמחברים מוטרדים מכך ש"הוויכוח על השטחים עלול להביא לייאוש של הימין מהדמוקרטיה, ולייאוש של השמאל מן היהדות". טענות אלה אי אפשר שלא תישמענה ברצינות ובקשב רב. מנגד, מאמרו של האחרון הוא היפוכו של קודמיו: מנותק מהמציאות, פרובוקטיבי, ונכתב על ידי אדם העומד מבחוץ, המציג את הציונות הדתית ואת "בני עקיבא" באופן זדוני – ואין לי הגדרה אחרת לכתיבה האלימה של הרב מלכיאור. אין לו שום מלת ביקורת כלפי שפיכות הדמים הנוראה, כשיטה וכאידיאולוגיה, של הפלשתינאים (הרוצחים בשם האל, והמוגדרים אצלו תמיד כ"אחר", מסכן וסובל), ולא מלת ביקורת כלפי שלטון פוליטי המתנהל בחוסר הגינות משווע. את כל הרעות הוא מוצא אך ורק בציונות הדתית ורק בבני-עקיבא: "תנועה קיצונית, לא רלוונטית לרוב החברה הישראלית". ללא רעד הוא כותב ש"הכיפה הסרוגה פינתה את מקומה לרעלות פנים, והטוריה ולוחות הברית - סמל תנועת בני עקיבא, לבלוקים ואבנים". עד כאן פרצופו של דור הבנים של בני-עקיבא; ועכשיו מגיע תור רבניהם, המשמיעים בשם תורת ישראל "קולות פונדמנטליסטיים מטורפים שלא שיערום אבותינו". זה לא פורסם ב"שטירמר", אלא ב"הארץ".
רק לפני כחודש, בהנהלה הארצית של בני-עקיבא, ערכנו דיון רגיש ומקיף על מה שאירע בעמונה, והשתתפו בו חברים צעירים ובוגרים. חזרנו וסיכמנו, כי במדיניותה האידיאולוגית והחינוכית, בני-עקיבא שותפה למאבק הצודק על ארץ ישראל, אבל עם זאת, בני-עקיבא מעולם לא זזה מעמדתה העקבית נגד אלימות, בין שהיא נגד יהודים, ובין שהיא נגד ערבים, ובוודאי שהתנועה מתנגדת לזריקת אבנים על כוחות הביטחון, שאינה נכונה מבחינה ערכית, יהודית ומוסרית, ואינה מועילה פוליטית.
אזכיר, שבכל מבחן מדעי השוואתי שנערך בארץ, החל ב"מחקר תנועות הנוער" וכלה בשל"ף (שמיניות לערי פיתוח), בני-עקיבא מקבלת את המקום הראשון בעזרה הדדית ובסובלנות. אני מכיר היטב את החומר החינוכי שלה, ולמרות ביקורת שלי עליו מכיוונים אחרים, הוא מופת של אי אלימות. לכן, מגמת הרב מלכיאור לייחס את כל הרוע לכוחות האופל, כביכול, של בני-עקיבא והציונות הדתית, היא מעשה חמור המזכיר את ההסתה שהתנהלה בציבור החילוני-השמאלי בארץ נגד הציונות הדתית ונגד הנוער הדתי אחרי רצח רבין ז"ל.
הייתה פעם מימ"ד אחרת, שהייתה חלק מן הציונות הדתית גם כאשר התנהל ויכוח נוקב וקשה לעיתים באשר למסקנותיה הפוליטיות. הרב יהודה עמיטל (שבהזדמנות זאת נאחל לו אריכות ימים בהגיעו לגבורות), בוודאי שהיה מותח ביקורת על מה שנעשה בעמונה, אבל, להערכתי, הוא לא היה כותב לעולם מכתב מסוג זה.
כנראה, שישנם שני סוגי מימ"ד: האחד, שקול ואחראי; והאחר, שלילי ועוין, המייצר תעמולה שלילית כדי לפגוע, ולא כדי לבקר. הצרה היא, שמימ"ד מיוצגת היום על ידי אדם שמשך אותה הרחק מן השמאל המתון אל השמאל הקיצוני (ובכך הבריח ממנה אנשים טובים).
לכן, צריך להתרחק מתנועה זו כל זמן שאיש זה עומד בראשה, ואני מצטער על כך בכנות, מפני שהקול שלה היה צריך להישמע בציונות הדתית – כך טענתי משנים רבות, ולא רק מהיום – ולו כ"קול אחר". לא לחינם פסקה הגמרא הלכה כבית הילל, משום שהקדימו ללמד לתלמידיהם את שיטת בית שמאי, מתנגדיהם. ללמדנו, שבבית המדרש התורני, וגם הציוני-דתי, אסור שיישמע קול אחד בלבד, כי קול כזה הוא בחזקת קול שקר; ומחלוקת – היא אמת.
ולסיום, בציונות-הדתית יש ויכוח חריף על מטרות ואמצעים. אבל תיאור של צדק מוחלט לשוטרים, ורוע מוחלט ל"בני עקיבא" (שכלל לא הייתה מעורבת בעמונה כתנועה), הוא חוסר יושר קיצוני.

טירת צבי
חסר רכיב