תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מכתבים למערכת

20/02/2006
עמודים שבט תשס"ו (701) 4
דואר נע - מכתבים למערכת
בין דת לכלכלה
בגיליון 1003 של "הדף הירוק" הופיע דיווח על מחקר השוואתי של ברק בן יעקב, חבר קיבוץ גן-שמואל, כפי שהוגש לטכניון ולאוניברסיטת חיפה ("בעזרת השם?" עמ' 8).
המחקר פתח בסקירת הספרות הדנה בקשר שבין דת לכלכלה (החל במחקריו של הסוציולוג מקס ובר ב- 1905), והתמקד בתוצאות הכלכליות של הקיבוץ הדתי לעומת קיבוצים לא-דתיים בארץ. המחקר העלה שיש יתרון כלכלי לקיבוצים הדתיים, וההסבר העיקרי שניתן לתופעה זו קשור להנחה, "שהצניעות וההסתפקות במועט מביאות גם להתנהגות כלכלית שמרנית, המונעת הסתבכות בלקיחת הלוואות יקרות וכניסה לחובות עמוקים". כמוזכר שם, קדמו למחקר זה מחקריהם של פרופ' יעקב גולדשמידט, כלכלן מאוניברסיטת ת"א, ופרופ' אריה פישמן, סוציולוג מאוניברסיטת בר-אילן, שהגיעו לתוצאות דומות.
לא הייתי מתייחס לנושא, אלמלא הופיעה שם תגובת חברנו אלי סומר מכפר עציון (מנהל קרן הקיבוץ הדתי), שהסתייג מתוצאות המחקר, וקבע: "אני חושב שהתיזה מעניינת, אבל אין לה על מה לסמוך".
אם התכוון אלי סומר למנוע מאתנו טפיחה על השכם, כזו שתדרדר אותנו ליהירות על הסכנה השלילית הכרוכה בה, יש להסכים עמו. אבל אם התכוון לגופו של עניין, אבקש להביא כאן את דברי פרופ' כ"ץ, מגדולי ההיסטוריונים בדורנו, שכידוע הרבה לעסוק בקהילה היהודית וביכולתה להתמודד עם החברה הנוצרית באירופה; זאת, מול המבנה הכלכלי של השוק מכאן והדרישות הדתיות (כמו איסור ריבית, יין נסך ואיסור לסחור עם נוכרים) מכאן. דבריו הבאים אינם גורפים וכ"ץ בעצמו נזהר בהם, והוסיף כמה וכמה משפטי הסתייגות; ואף על פי כן, בהכללה, מסקנתו היא כדלקמן:
"אפשר לראות בדת היהודית, יותר נכון: באורח-החיים על-פי דת זו, מעין הכשרה חינוכית- פסיכולוגית לפעילות כלכלית המכונה 'רציונאלית'. כלומר: שהאמצעים מותאמים למטרה על פי השיקול של יעילותם בלבד. הכשרה זו נובעת מן ההרגל שחיי הדת מקנים לו לאדם בשיקול ערך המעשים לפי תכליתם... מהרגל בשימוש מחושב של הזמן, בקיצור: על ידי חינוך לאורח חיים מתוכנן ורציונאלי. אפשר לראות בכושר המסחרי היהודי המפורסם אף תוצאות של חינוך דתי זה, כפי שטענו כמה חוקרים שעיינו בבעיה זו" (יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר: החברה היהודית במוצאי ימי-הביניים, ירושלים תשמ"ו, עמ' 89 ).

למי שתמה על הקשר החיובי שמציע פרופ' כץ בין "דת" ובין "רציונאליזם" (ובניגוד למחשבה העממית המקובלת בעולם, שהדת היא אי-רציונאלית), אציע כאן את התיזה (המקובלת במחקר) שהעלה פרופ' בטרפילד (מאוניברסיטת קיימברידג') בערך "היסטוריוגרפיה" [=שכלתנות] באנציקלופדיה העברית (כנראה, לפי הזמנת ישעיהו לייבוביץ). לדעתו, הדת היהודית היא המקור ההיסטורי של הרציונאליזם, כפי שהתפתח מן המונותיאיזם. הואיל ובפאגאניזם הקדום יוחסה כל תופעה בנפרד לאל אחר, ממילא לא חיפשו את הקשר הסיבתי שבין התופעות. רק הדת היהודית המונותאיסטית, המאמינה באל אחד שהוא מקור כל התופעות, הצמיחה לראשונה מחשבה רציונאלית, שחיפשה את הקשר הסיבתי שבין תופעות הטבע.
ולבסוף, נכון שאסור להיות יהיר, אבל גם לא רצוי לסבול מעודף ענווה.

אמנון שפירא
טירת צבי
על בנים ועל בנות
תגובה לתגובה

בעצב מהול בקנאה קראתי את מכתבה של חגית.
עצב זה על שום מה? - על שום השעבוד ליצר הביקורת ולראיית "חצי הכוס הריקה" המושלים בחלקנו.
קנאה זו על שום מה? - על שום שכנראה מכל הרעות המצערות שאני מכיר בקהילות בהן אני חי ופועל, בקהילתה של חגית לימוד תורה בנפרד הוא רעה כה דומיננטית שעליה יש להצטער "צער רב".
בית הספר שק"ד שם לו למטרה, עוד בכנס שק"ד שהתקיים לפני שלוש וחצי שנים, להעצים את לימוד התורה בין כתליו ואת מרכיבי תלמוד התורה וקיום המצוות בזהותם של תלמידיו ובוגריו. כפי שכולנו יודעים, מטרה זו אינה מן הקלות להשגה, וגם באשר לדרך הערכתה אין תמימות דעים. יעדי המשנה שגזרנו אנו ממטרה זו הם קיום בפועל של תלמוד תורה, נטיעת אהבת תורה בלב תלמידנו, יצירת עניין בתורה ובענפיה השונים והכרת דמויות מוערכות וראויות לחיקוי מתוך סביבתם הקרובה של התלמידים.
מטרות אלו מיושמות ומושגות יפה במסגרת הנקראת "בית מדרש", בה משמשת חנה לוי כראש בית המדרש לבנות, לצדו של הרב יהודה טרופר המשמש כראש בית המדרש לבנים. דומני שבעצם העמדה שוויונית שכזו ישנו מסר בעל ערך. ניסיוננו הדל לימדנו כי הסיכוי ליצור לימוד רציני, מעמיק ומתוך פתיחות וגילוי לב לבני נוער שונים ומגוונים מקיבוצים ומושבים, מבית שאן ומיישובי צפון בקעת הירדן, בתוך סביבה מעורבת של בנים ובנות, נמוך ביותר. על אחת כמה וכמה הדבר קשה בגילאי 13-15 בהם פועלת התוכנית השנה. לעומת זאת, חדוות הלימוד של בנות בית המדרש, רצינותן וסיפוקן, מחממים את ליבנו מאז פתיחתו, לאחר חג הסוכות.
ולגוף טענותיה של חגית:
בעינינו חשוב הלימוד, חשובה הדוגמה האישית של המלמדות והמלמדים (והם אכן ראויים וראויות למתן דוגמה אישית), חשובה הצבתה של אישה בראש בית המדרש של הבנות, וחשובה הקניית הכלים ללימוד מעמיק ויצירת המוטיבציה והצורך ללימוד. כל זאת, כדי שבבגרותם יוכלו וגם ירצו בוגרינו ובוגרותינו ללמוד תורה עם כל מי שלבם יחפץ, בין אם יהיה זה בן זוגם, חבריהם או חברותיהם לספסל הלימודים באוניברסיטה, בצבא או במקום עבודתם, ואפילו, רחמנא לצלן, אם יהיה שותפם ללימוד בן מינם. מאחר ומציאות חיינו היא מעורבת בכל רבדיה, אין אנו חוששים משמץ ריחוק מבני המין השני, ואף לא מעוון של הטלת ספק ביכולת לימוד התורה של בני המין השני או ביכולת לימוד התורה במשותף. חששותינו הם ממבוכה, מליצנות, מהסחת הדעת ומהערות סקסיסטיות פוגעות המדכאות ביטוי אישי ושאילת שאלות. כאלה יש כידוע לא מעט בגילאים אלה בכל לימוד, ובכלל זה גם בלימוד תורה. לשמחתנו הרבה, בית המדרש בראשו עומדת חנה לוי נותן מענה הולם לחששות אלה, ויוצר מקום בו התורה נלמדת מתוך שמחה, עניין והעמקה, גם על ידי בנות שעל פי עדותן הן, מעולם לא שיוו בנפשן שזה יכול לקרות להן...
ולסיום, האם רק אנו חשים כי עוד כברת דרך מפרידה בינינו ובין תלמידינו לבין מציאות בה יישום והטמעה של המידות הטובות "קדושה, טהרה וצניעות" יהווה איום של הקצנה?

בתקווה לימים בהם לימוד תורה נפרד בביה"ס שק"ד יהיה רעה יחידה,
ובתפילה לחורף גשום וטוב,

שלמה אילן
מנהל בי"ס שק"ד, רותם.
עוד תגובה קצרה - ודי
אין בכוונתי להיכנס לפולמוס עם בית הספר שק"ד ואני מאחלת לו הצלחה רבה בכל מעשיו.
ואולם, שימו נא אל לבכם לתוצאת הלוואי המעציבה והנוספת של מגמות הבדלנות הללו. לתומי סברתי כי ק"ק קבוצת סעד היא חלק מכובד ובלתי נפרד מקהילת הקיבוץ הדתי בכלל. והנה מסתבר (ראו נא בפסקה השלישית בדבריו של שלמה אילן) כי זוהי "קהילתה של חגית" והיא אחרת מן "הקהילות בהן (שלמה) חי ופועל"…
והיכן הסולידריות (לפחות בימים בהן "הרעה הדומיננטית" אצלנו היא דווקא התקפת טילי הקסאם הבלתי פוסקת…)? ולאן נעלמו הימים הטובים בהם ישבו נציגי כל הקיבוצים הדתיים ודנו בכובד ראש ובאופן המכבד זה את זה - גם כאשר הדעות שונות, בדרכי החינוך הנכונות?
וגם על זה דווה ליבנו.
חגית רפל
קבוצת סעד תיבנה ותיכונן.

עוד על מסלול "שילוב"

יישר כוח על המשך אזכור ציוני הדרך ההיסטוריים של הקיבוץ הדתי ב"עמודים" שהחלו עוד אצל קודמיך; רק כך נדע מאין באנו ואנה אנו הולכים.

שמחתי לקרוא בעמודים האחרון (טבת תשס"ה) את מאמרה של יונה ברמן "כחלוץ לפני המחנה" – 20 שנה לתכניות ה"שילוב" בישיבות עין-צורים ומעלה גלבוע. חסר לי במאמר זה ציון מחקרו של פרופ' מוטי בר-לב ז"ל, מידידי הקיבוץ הדתי, שסמוך למותו בשנת תשנ"ו השלים בדיקה של דגם ישיבתי נוסף לאלו שחקר קודם לכן - ישיבות "השילוב" בעין-צורים ובמעלה-גלבוע .

מוטי פרט שם את "צירי הלידה" (כלשונו) של "השילוב" בעין-צורים, שארכו כתריסר שנים לפני הראשית בתשמ"ה, את האידיאל החינוכי של הקיבוץ הדתי ("תלמיד חכם" יהודי), את התכנים ומסלול הלימודים, את המתודות (לימוד אישי ב"חברותא" וב"ועדים") ואת בעלי-התפקידים המרכזיים. הוא גם חקר את "התוצר החינוכי" - בוגרי התכניות הישיבתיות הללו בעשור הראשון לקיומן. פחות מחמישית מהתלמידים שנבדקו באו מהקיבוץ הדתי; רובם הגיעו דווקא מן העיר, אך גם מההתיישבות המושבית ומהיישובים הקהילתיים בשומרון. התלמידים היו בוגרי תיכונים דתיים, ויותר מ- 40% מהם היו בוגרי ישיבות תיכוניות; רובם המכריע (ורוב הוריהם) היו חברי תנועות נוער דתיות, בעיקר בני-עקיבא. רוב התלמידים של ישיבת "השילוב" שסיימו לפחות שנת לימודים אחת שירתו בצבא ביחידות קרביות, וקרוב לשליש מהם היו קצינים. רוב מסיימי התוכנית המשיכו ללימודים על-תיכוניים בכלל ואוניברסיטאיים בפרט. בקרב אלה שהסכימו להתייחס לנטיות הפוליטיות שלהם (ושל הוריהם) נמצא רוב ימני, מהמפד"ל ועד מפלגות הממוקמות ימינה לליכוד, אך גם מיעוט משמעותי של תומכי "העבודה" ומר"צ. רק מיעוט קטן (3%) הגדיר את עצמו לא-דתי, והשאר דתיים (על-פני הרצף "דתי מאוד, דתי, די דתי"). הישיבה תרמה להרחבת הידע והאופקים האמוניים שלהם, והגבירה אצל חלקם את תחושת ההשתייכות לחברה הדתית.

אודה לך אם תפרסמי תקציר זה של המחקר (והפנייה לפרסום המלא, למתעניינים) כהשלמה למאמרה של יונה ברמן וכציון לתרומתו הרבה של מוטי לחקר הקיבוץ הדתי.

בברכה,
יובל דרור

אוניברסיטת תל אביב / אורנים
כפר רופין

חסר רכיב