תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אל גינת אגוז

19/02/2006
עמודים שבט תשס"ו (701) 4
אל גינת אגוז
אריאל עמית

"שיר השירים" הינו פארק טבע כבן למעלה משלושים שנה, השוכן בחצר האחורית של כפר עציון. סיפורו מחזיר אותנו אחורה בזמן לשני סיפורים שונים, שעתידים להתחבר זה לזה בכדי להוליד את גן שיר השירים.

"מעין גנים באר מים חיים" (שיר השירים ד/ט"ו)
הסיפור הראשון נשמע היום כמו אגדה, אך אגדה זו התרחשה במציאות. בגבעה הדרומית של ההר בעל שתי הכיפות, עליה שוכן היום כפר עציון, התיישבה קבוצת צעירים, חלוצים וחלוצות מ"קבוצת אברהם" שהורכבה מגרעיני בני-עקיבא מפולין. צעירים אלו שאפו להקים על האדמה הסלעית הזו קהילה יהודית- דתית- שיתופית חדשה. בעודם מעבדים אדמה עתיקה זו בידיהם, הלך ונרקם בראשם חזון המשלב פסוקי תנ"ך, סיפורי חסידים ורעיונות סוציאליסטיים מודרניים. בשעות הערב, לאחר יום עבודה מפרך, היו נוהגים להתקבץ בחבורה וללמוד תורה.
במדרון המזרחי של הגבעה היה מצוי אזור קסום של טבע פראי ובו סלעים שהרוח והמים פיסלו בצורות שונות, וחורש טבעי אליו נהגו הזוגות הצעירים לצאת לטייל ולהתבודד. המדרון הקסום והרומנטי הזה נקרא על ידם "שיר השירים". המשכו של הסיפור מפורסם, כמו גם סופה הטרגי של ההתיישבות הראשונה בכפר עציון.
גם סיפורם המרגש של הבנים שזכו לחזור וליישב את ההר הזה לאחר 19 שנה, ידוע. חלקם עוד נושאים זכרונות רחוקים וסיפורים רבים מאותם ימים. בין הסיפורים, גם הסיפור על "שיר השירים הראשון".

אחרי עשרים שנה...
כפר עציון החדשה עומדת על תילה ומשפחות חדשות מתחילות לבנות כאן את ביתם.
אך הסיפור הזה מתחיל במקום אחר, הרחק הרחק בצפון הארץ; בגליל, באצבע הגליל.
בקיבוץ כפר גלעדי הוותיק, נולד וגדל בחור צעיר ושובב בשם רן צור. "צעיר" זוהי דרכו של עולם, אבל "שובב" דורש הסבר. חלק מהסיפורים עדיין חסויים, אך אחדים מהם שהותר לי לספר כוללים התערבות על בליעת נחש בעד סכום גדול של חפיסות שוקולד (מצרך די נדיר בימים ההם, "זה היה עולה כמו רנו 4", והמבין יבין). הצעירים חובבי הטבע (שעתידים להיות שומרי טבע אדוקים) נהגו, בעוונותיהם, לאתר קינים של ציפורים דורסות, לחכות לעונת הבקיעה, לאסוף את הגוזלים מהקן ולגדל אותם בפינת החי של כפר גלעדי. ההרפתקנים הצעירים הספיקו להעשיר את פינת החי בגוזלים של נשרים, חיוויאים, רחמים, דיות, עורבים שחורים ובזי צוקים, ובביצים של חוגלות אותן הדגירו בעצמם.
כאשר שב רן מהשירות הצבאי עבד ברפת, קיבל על עצמו את ריכוז חברת הילדים ו"חזר לסורו" בכל הנוגע לגידול ולטיפול בבעלי חיים. באותן שנים החלה להיווצר סביב רן קבוצה שכינתה עצמם "הפארקיסטים". זו היתה קבוצת נערים מצומצמת ובעלת "גאוות יחידה" שעבדה עם רן בפארק בטיפול בחיות בר. רן ידע לנתב את המרץ והאנרגיה של החבורה לפעולות חיוביות שריתקו אותה. היום היינו קוראים לזה "תרפיה בבעלי חיים", אבל אז לא הכתירו כותרות - אלא פשוט עשו. לפני כמה חודשים הודה רן בפניי: "במשך השנים עברו דרכי נערים רבים ושונים. העבודה בטבע הייתה תרפיה בשבילם. היום אני יכול להודות שגם עבורי העבודה אתם ועם בעלי החיים הייתה מאוד משמעותית. מבחינה זו, הנערים היו עבורי רק התירוץ".

"יבוא דודי לגנו..." (שיר השירים ד'/ט"ז)
הסיפור מקבל תפנית מפתיעה כאשר רן מחליט לעבור לקיבוץ כפר עציון, להצטרף לצוות בית ספר שדה, ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות. בראיון ל"הדים" (העלון הקודם של כפר עציון) שפורסם לפני שנים רבות, שאלו ילדים את רן צור- "איך הגעת לכפר עציון?" והוא ענה בפשטות: "עליתי לאוטובוס וכאן נגמר לי הכסף, אז ירדתי".
בנקודה זו מתחברים שני הסיפורים לסיפור אחד: גן שיר השירים.
יחד עם חברים נוספים, פונה רן לאספת כפר עציון ולאחר דיון ארוך ונוקב מתקבלת החלטה להקים את גן שיר השירים. בעזרת בנץ ויענקלה' היינמן מנוב התחילו עבודות הגידור של הפארק. המטרה הייתה ליצור גן ירוק שיחדש וישחזר את הצמחייה האופיינית לאזור, שנכחדה בחלקים גדולים של השטח עקב מרעה מופרז של עיזים וכריתה לא מבוקרת. במדרון העליון נטעו עשרות עצי אלון ואלה, כליל החורש וקטלבים שרן הביא במשאית מהגליל. פקח אזורי של רשות שמורות הטבע היה מביא לפארק למשמורת חיות בר שנתפשו והוחרמו מציידים ערבים באזור. כך החל להיווצר עדר גדול של צבאים, ומאוחר יותר גם עדר יעלים. נבנו בריכות מים מוקפות בקנה ובסוף, בהן נהגו ילדי הקיבוץ לשחק ולנסות לתפוס ראשנים. הילדים יכלו לעקוב מקרוב אחרי שלבי ההתפתחות של הראשן עד שנהפך לצפרדע בוגרת שנעלמה בסבך הצמחייה. במשך השנים עזרו בטיפול בגן נערים ונערות מבני הקיבוץ, ותלמידי תיכון מרחבי הגוש מצאו בגן נושאים מרתקים לעבודות ה"ביוטופ" לבגרות, בנוסף להדרכה המסורה.
בחלומו ראה רן צור מקום שישלב בין תצפית והתבוננות ישירה בטבע לבין מקורות היהדות, ובעיקר התנ"ך. ואכן מי שמהלך בשבילי שיר השירים, הולך ומפליג גם במחוזות הפסוקים: "יונתי בחגווי הסלע", "תאומי צביה" (שהם אגב, תופעה נדירה. יעלים, לעומת זאת ממליטות תאומים לעיתים קרובות), "וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה", "הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים", "ברח דודי ודמה לך כצבי או לעפר האיילים", ועוד.
היום הגן הוא פינת חמד שוקקת חיים, בה חיים בצוותא עדר יעלים ועדר איילים נקודים ("במבי"). ישנה משפחה של שפני סלע, בריכת מים בצל עץ דולב ענק, ואיש אחד, כבר לא צעיר, שמאחוריו שנים של יצירה וחינוך, הרבה סיפורים והומור, וגם חלומות גדולים על דברים שעוד צריך לעשות.
עבור משפחות הקיבוץ זוהי פינת מרגוע המשמשת לטיול עם הילדים (או בזוג) בשבת או בסתם יום של חול אחר הצהריים, לפיקניק משפחתי או לקומזיץ של הצעירים. בימים אלו בהם הקיבוץ מצטרף לשאר העולם וצועד קדימה לתפיסה חברתית- כלכלית חדשה, המושגים "ריווחי", "הכנסות" ו"הוצאות" הם כללי המשחק. האם יצליח שיר השירים להמשיך קדימה ולהשתלב בעולם המהיר של המאה ה- 21? ימים יגידו. עתידו של המקום תלוי במידה רבה בשומרי הטבע וב"משוגעים לדבר" מבין הצעירים היום.
אשר לי, אני ממש סקרן לדעת כיצד ניתן להעריך את "שוויים הכספי" של אותם רגעים ספורים בהם בוקע גוזל של בז את קליפת הביצה ומגיח לאוויר העולם, או מה "הערך הכלכלי" של ההזדמנות לחזות ממטרים ספורים בקרב קרניים בין זוג יעלים זכרים, ומה "הרווח הגולמי" של הדקות הקסומות בהם נפתחת חלמונית, עם קרניה הראשונות של שמש סתווית. אם החישובים האלו עשו לכם כאב ראש, אתם מוזמנים תמיד לעזוב הכל ולרדת לשיר השירים, להתמכר לריחות ולקולות של הטבע... ואם תהיו מספיק שקטים, תוכלו אפילו לשמוע את האספסת צומחת.

כפר עציון
חסר רכיב