תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שחר אדום

19/02/2006
עמודים שבט תשס"ו (701) 4
הרהורים על שחר אדום
מאת: ג'ין סימון

קסאם מלפנים, קסאם מאחור ולפעמים גם בתווך. זו המציאות עמה מתמודדים בקיבוץ סעד. מה קורה כשאתם שומעים "שחר אדום"? ג'ין סימון השיבה: "אני לא שומעת", והוסיפה...

הילדים שלי וגם בעלי שיחיה, טוענים כי בזמן האחרון אני שומעת פחות ופחות. הם לא יודעים שהשמיעה שלי פשוט נעשתה יותר סלקטיבית. את הכריזה איני שומעת, כי ביתנו שוכן במקום רחוק מדיי וגלי הקול לא מגיעים אלינו. מזל. ככה אני יכולה להמשיך בבועה שלי כאילו הכל בסדר, חוץ מירי התותחים ברקע, כמובן. הבומים האלו רק גורמים לי לחשוב על אחותי ומשפחתה הקנדית הרגישה, המתכננת ביקור בפסח. אני עדיין לא יודעת איך אני מכינה אותם לסימפוניה הזו. דיה לצרה בשעתה.

אחזור לשאלה המרכזית. לא מזמן חזרתי הביתה מהכלבו בערב. היה חשוך וקר, ולתדהמתי שמעתי פתאום, בפעם הראשונה, קול ברור בוקע ממקור לא ידוע, "שחר אדום (פאוזה) שחר אדום". אני מודה, המחשבה הראשונה שלי הייתה מתחום התיאטרון. חשבתי לעצמי שיש לקול הזה גוון מיוחד, דיקציה טובה מאוד, אינטואיציה נעימה ואפילו מרגיעה! את מי ליהקו לתפקיד הקול? האם זאת שחקנית ידועה או 'כוכב נולד'?

המחשבה השנייה שלי הייתה- מה עליי לעשות? הרי אני הולכת עם האופניים הנאמנים שלי שקיבלתי כמתנת נישואין מאחי עמוסה בכל טוב, באמצע הכביש ליד בית- הכנסת. לעצור? להניח את האופניים על יד עץ התמר הדוקר? להדביק את עצמי ליד אחד הקירות של בית המדרש? האם הקיר בכלל מתאים? לעשות פזצט"א? מה יקרה למעיל הלבן החדש שקניתי עם השוברים של הסתדרות המורים, שפעם המורים לא קיבלו בכלל, כי זה לא היה נהוג? לא חבל?

הרהורים על פזצט"א היו המחשבה השלישית שלי. כיצד עושים פזצט"א נכון? האם אני יודעת בכלל? האם עליי לשכב על האדמה עם הידיים משולבות מעל הראש בתנוחת כניעה, או שמא עליי להיכנס לעמדת ירי על האויב כאשר אין לי נשק והאויב לא נראה?

המחשבה הרביעית שלי הייתה מה הם הסיכויים שאותו קסאם דנן ייפול בדיוק על ראשי (חו"ח)? קוראים יקרים, עשרים שניות מצאתה של אותה בת- קול בשמיים עד ליום הדין הן הרבה זמן להרהורים. כל חיי עברו כסרט מול עיניי, תמונות תמונות. הרגשתי כמו ברוס וויליס בסרט "ארמגדון" כשהוא אומר שלום לבתו האהובה מבעד למסך, כי אוטוטו הוא הולך להתפוצץ וגם להציל את העולם. בעוד אני מהרהרת על ברוס, בדידות גדולה עטפה אותי שם על הכביש ליד בית- הכנסת. ברגעים אלה האדם נשאר לבד.

אבל תמיד יש נקודת מפנה. נזכרתי שהכל קבוע מראש והרשות נתונה. לקחתי רשות והמשכתי ללכת עם כל השקיות, יקרה מה שיקרה. אם זה יהיה הרגע הגורלי והקסאם יבחר אותי מכל המטרות, לפחות הספקתי להיות בכלבו ולדאוג למשפחתי האהובה. המחשבה הזו ניחמה אותי והתעודדתי.

אני שמחה שניצלתי ומודה לקב"ה שהחזיר את נשמתי בחמלה רבה מאותן עשרים שניות. אני חותמת מאמר זה בתפילה שנדע ימים יותר שקטים. על החיים אמשיך להרהר, על אף ובעזרת "שחר אדום".
חסר רכיב