תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מסע בעקבות הזיכרון

15/01/2006
עמודים טבת תשס"ו (700) 3
מסע בעקבות הזיכרון
מאת: דליה יוחנן

להיות תלמיד בכיתה י"א ולהצטרף למשלחת שנוסעת לפולין מטעם בית הספר, זוהי עובדה כמעט מובנת מאליה בבתי ספר רבים בכל מדינת ישראל.
גם אצלנו, בבית ספר שק"ד שדה-אליהו, מתארגנת מדי שנה משלחת שכזו, וכבר שנים רבות המשלחות יוצאות ושבות בהדרכתה המסורה של נילי בן-ארי.
הנסיעה למחוזות הכאב והאובדן היהודי באדמת פולין, הפכה לדבר כמעט טבעי עבור תלמידים רבים המתכוננים ברצינות רבה למסע, מכינים עבודת שורשים, עמלים על יצירת טקסטים מרגשים וחוזרים עמוסי חוויות.
בית הספר מנסה למנוע את ה"אוטומציה" שביציאה למסע וכל תלמיד נדרש לעבור מבחן, ראיון אישי והכי חשוב – בירור רציני עם עצמו, האם אני מעוניין לצאת למסע ומדוע? עד כאן עובדות שהפכו למסורת בעשור האחרון.

אבל בבי"ס שקד, צמחה בשנים האחרונות אלטרנטיבה אחרת.
מידי שנה, במהלך הבירור לקראת המסע וגיבוש הקבוצה המעונינת ללמוד ולהעמיק בהיכרות עם נושא השואה, מתגבשת קבוצה נוספת שביה"ס מציע לה מסע שונה. גם המסע הזה עוקב אחרי סיפוריהם האישיים של ניצולי השואה, גם המסע הזה מבקש לפתוח צוהר נוסף בליבם של בני הנוער אל יהדות אירופה שהושמדה, אבל המסע הזה מתרחש כולו כאן, בישראל. בעוד שלפולין נוסעים כ- 40-30 בנות ובנים, הקבוצה שבוחרת באפשרות השניה היא קטנה יותר, בדרך-כלל כ- 10 תלמידים.

שמו של המסע בארץ הוא "מסע בעקבות הזיכרון", אבל יש שקוראים לו "מסע בארץ" (בניגוד למסע בפולין) ויש המכנים אותו בחיבה "מסע אחר". והוא אכן כזה, אחר מן המסע המדובר והמתוקשר יותר בציבור הישראלי.

מכיוון שהמסע מתקיים כולו בארץ, המטרות והתכנים שלו שונים באופן חלקי מן המסע בפולין. במשך 5 ימים, באמצע החופש הגדול, מפסיקים בוגרי כיתה י"א את שלל עיסוקיהם ומניחים בצד את הבילויים, הנסיעות והטיולים... ומתכנסים יחדיו, על מנת לנסות ולענות על השאלה: מה קרה אחרי השואה?
מה קרה ביום בו נפתחו שערי המחנות ואלפי פליטים מצאו את עצמם ללא משפחה, ללא בית וללא עבר. האם יש להם עתיד?
כיצד התחילו להתמודד ולחיות עם חוויות האימים שעברו עליהם? באיזה מצב הגיעו לארץ ישראל, ומה קרה בתהליך הקליטה וההסתגלות שלהם? כל שאלה מעוררת שאלות רבות נוספות ואכן, התלמידים לא מפסיקים לשאול.
השנה, בקיץ תשס"ה הייתה לי הזכות ללוות 11 תלמידים שבחרו במסע זה. סיירנו באתרים שונים בארץ ופגשנו אנשים מרתקים.
התחלנו את המסע בביתה של חיה סלע בקריית-חיים. חיה (אחותם הבכורה של אהרל'ה שחק משדה אליהו ודוד שחק מטירת צבי) סיפרה לנו את קורות משפחתה בשואה; משפחה שהוסתרה בכפר קטן בלב צרפת הכבושה, משפחה שגידלה ילדים בתוך אורווה ישנה, תוך סכנת חיים יומיומית, תינוק שנולד בלב הסכנות ובתנאים שקשה להעלות על הדעת, תוך הבטחה מתמדת של אב המשפחה השומר על אמונה ואופטימיות: "יש לנו מטרה – אנחנו בדרך לארץ ישראל".
חיה, באישיותה הכובשת ובשמחת החיים שלה, כבשה את כולנו ותיארה את התלאות שעברו על משפחתה בהגיעם לארץ באניית מעפילים וישיבתם במחנה המעצר בעתלית.
משם נסענו למחנה המעצר בעתלית שהפך למוזיאון. במחשב של המוזיאון איתרנו בקלות את שמותיהם ותמונותיהם של חיה ובני משפחתה. הדברים התחברו, הקשרים נקשרו והתלמידים התרגשו כשראו במו עיניהם את המשכו של הסיפור האישי – בתוך המוזיאון.

עם ערב הגענו לקיבוץ בארות יצחק וצפינו בהצגה הנפלאה "סליחה, אתה מהשואה?" המחזאית- במאית- שחקנית רננה מנקין-ברכר (מטירת צבי) מעמידה בפני הצופים שאלות מהותיות בדבר הקשר של בני הדור השני והשלישי אל זיכרון השואה, שאלות שמעסיקות כל צעיר שמנסה להעמיק מעט בחקר השואה.

למחרת עלינו לירושלים. בהר הרצל ערכנו סיור מרגש בהדרכתו של חיים שלם (צ'ילי). התמקדנו בסיפוריהם של חנה סנש וחבריה שצנחו באירופה, ובקבריהם של ניצולי השואה שעלו הישר מן התופת ונפלו בקרבות לטרון. לאחרונה הוקמה בהר אנדרטה מרשימה לזכרם של אלפי לוחמים יהודים שנפלו כחיילים בצבא הסובייטי במלחמת העולם השנייה. הביקור בהר הרצל המחיש היטב את הקשר ההדוק בין השואה לתקומה, בין הנרצחים לבין המגינים.
בסיום הביקור ערכנו טקס, במתכונת הטקסים המוכרים מן המסעות לפולין. חששתי שמא הטקס ייראה כנטע זר כשעורכים אותו בירושלים, אבל לא כך היה. בחולצות לבנות, בדגלים מונפים, בהקראות ובשירים קיבל המסע בארץ את זקיפות הקומה שהוא ראוי לה.
המסע בירושלים המשיך בביקור ביד-ושם ובפגישה עם הרב בני לאו שדיבר על משמעות השואה עבורו, כבן לניצולי שואה וכיהודי שומר מצוות.

המשכנו את המסע בעמק בית שאן בפגישה מרגשת עם משה פורת (חבר שלוחות) שעוצמת האמונה שלו מרשימה לא פחות מסיפורו האישי בשואה.
עם הרב דוד ביגמן ואשתו אריאלה שוחחנו על שאלות האמונה שעולות בעקבות השואה ומחייבות התמודדות בדור השני והשלישי. היום האחרון של המסע הוקדש לביקור מקיף בבית לוחמי הגטאות.

כחצי שנה לאחר המסע, לקראת י' בטבת - נפגשתי עם נעמה סדן, רוית אלון, אור עופר, קורנית דורלכר, גלעד בן זאב, שיר אריאל, רועי ריטמן, הדס כמיסה, אמיר סטרשנוב, יובל דיטש וטל פלח – משתתפי המסע האחרון ולהלן עיקרי דבריהם:

מדוע החלטת להצטרף למסע?
* היה לי חשוב לגעת בנושא השואה מקרוב. רציתי לעסוק בכך ביתר העמקה והתאימה לי המסגרת הקטנה של קבוצה אינטימית ומגובשת. עניינה אותי ההתמודדות של הניצולים. איך ממשיכים הלאה? זהו נושא שלא מדובר בו מספיק וזוהי הנקודה הרלוונטית ביותר לחיים היום.

* מצאתי במסע בעקבות הזיכרון, מסגרת מתאימה עבורי. לנסוע לפולין, זה היה קשה מידי עבורי מבחינה רגשית. אולי יש לי רגישות- יתר לנושא השואה.

* לא הרגשתי מספיק בוגרת כדי לנסוע עכשיו לפולין. רציתי לדחות את הנסיעה לשלב מאוחר יותר בחיי ולכן נראה לי מתאים להתחבר לנושא ולעסוק בו כאן, בארץ ישראל. הרגשתי שהעומס הרגשי במסע לפולין יכביד עלי ודווקא משום שאני רוצה לעכל דברים לעומק, העדפתי לעשות מסע בארץ ישראל ולא לנסוע לפולין בשלב זה.

* דווקא רציתי להצטרף למסע לפולין, אך ביה"ס לא קיבל אותי למשלחת שלו. בכל זאת הרגשתי שהשואה היא חלק מהעולם שלי ורציתי לדעת עליה קצת יותר.

מה למדת מהמסע? מה התחדש לך בעקבותיו?
* למדתי להעריך את מה שיש לי. פגשתי אנשים שנותרו בלי כלום, שבאו מן התופת והקימו מדינה. למדתי גם להעריך יותר את ניצולי השואה וגם את מה שהם נותנים לנו יום יום בחייהם עמנו כאן.

* למדתי שכולם קשורים לשואה והשואה שייכת לכולנו. השואה היא תופעה שהולכת ונמשכת במעגלים שמתרחבים מדור לדור, גם דור שני וגם דור שלישי. מצאתי את עצמי כבת לדור השלישי, שהשואה נוגעת גם לי במעגל החיים שלי.

* למדתי שכל מה שקורה לנו כיהודים במדינת ישראל מתקשר לשואה. תוצאותיה והשפעותיה של השואה נוגעות לנו בתחומי חיים רבים.

* גיליתי שהשואה פגעה בכל העולם היהודי ואני חלק מהעולם הזה. גם אם אין לי קשר משפחתי ישיר לנושא השואה, התחזקה אצלי הידיעה שאני חלק מהעם ומהגורל היהודי.

* ההשתתפות במסע לימדה אותי להבין יותר את דור ההורים שלנו – הדור השני ולהרגיש שאנחנו, בני הדור השלישי שייכים לאותה שרשרת נמשכת והולכת.

* הבנתי שהשואה עוברת עכשיו אותו תהליך שעבר על אירועים כמו חורבן בית המקדש וגירוש ספרד. זהו אירוע שהולך ומתרחק מאתנו ואנחנו חייבים להעביר אותו לדורות הבאים בעוצמה הגדולה ביותר. כל אחד חייב לספר ולהעביר הלאה...

* המסע עזר לי להבין מה הסבים והסבתות שלי עברו, עד כמה הם גיבורים של ממש ולהבין איזה מעשה גדול הם עשו, כשהם הקימו את מדינת ישראל בשבילנו, הנכדים. התחלתי להבין איך השואה הרסה את חיי האדם עד ליסוד וגם שנים רבות אחרי שהיא חלפה, היא טבועה בנפשם של הניצולים ואין דרך "להיפטר" ממנה. הסיוטים, הפחדים, הדברים שהם חלק מעולמן של הסבתות שלי, נעשו עכשיו קצת יותר מובנים עבורי.

איזו חוויה חזקה נשארה לך מהמסע?
* החוויה העיקרית שלי הייתה המפגש עם האנשים והסיפורים האישיים שלהם. התבוננתי בהם והבנתי שמכל מכשול אפשר לעלות, הרגשתי שלעם היהודי יש כוח אדיר ופתאום התחלתי להעריך יותר את העם שלי. זו לא רק היסטוריה, זו התמודדות שנמשכת יום יום. פגשתי אנשים חיים, יוצרים ומתפקדים וזה נתן לי כוחות להתמודד עם קשיים שיש בחיים שלי. ראיתי שמכל דבר אפשר לצאת ולהתגבר.

* הפגישה עם חיה סלע הייתה מרגשת. היא נתנה לנו להיכנס לתוך סיפור חייה ובמשך שעתיים היינו אתה, שם, בצרפת הכבושה. היכולת של ילדה להסתיר מהוריה את העובדה שהמורה האנטישמית מכה אותה מידי יום בבית הספר, רק כדי לא להכביד על הוריה שהם מלאי דאגות גם ככה, היכולת הזו של ילדה קטנה ואמיצה, היא מופלאה בעיני.

* פגשנו אנשים. לא תערוכה במוזיאון, אלא אנשים שאפשרו לנו להיות איתם ולחוש "אחד חלקי שישים" ממה שהם עברו... למשל, סיפור ההישרדות והאמונה של משה פורת, השאיר עלי רושם רב.

* ההצגה "סליחה, אתה מהשואה?" חיברה אותי ישירות לנושא. פתאום "העסק הזה" הוא של כל העם היהודי והוא גם שלי. ראיתי איך "הצל" של השואה מלווה ילדה בגיל צעיר מאוד ומשפיע עליה. בכל אחד מאתנו – יש משהו מהילדה הזו.

האם תמליצו גם לאחרים להשתתף במסע בארץ בעקבות הזיכרון?

* ממליצה מאוד. זה חשוב גם למי שהיה בפולין, כי הדגשים הם על החיים בארץ אחרי המלחמה, גם בעבר וגם כיום.

* אני ממליץ לנסוע לפולין, אבל מי שנמנע ממנו לנסוע לשם, יוכל לחוות את ההיכרות עם השואה גם בארץ.

* היו במסע דברים מרגשים והיו גם דברים מאכזבים. אבל בסה"כ – העיסוק בהשלכות של השואה עלינו, בני הדור השלישי, הוא הדבר המרכזי בעיני כיום ולכן זהו מסע חשוב לכולנו.

דליה יוחנן, טירת צבי
חסר רכיב