תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

עין הנצי"ב

15/01/2006
עמודים טבת תשס"ו (700) 3
עין הנצי"ב חוגגת 60 שנה

כאן ביתי
מאת: גילה קפלן


"בית הוא מקום שיוצאים ממנו ושבים אליו, יש בו דלתות וחלונות, הוא גדול או קטן, יש לו שם וגינה, הוא לחוד וביחד, והוא עוד הרבה דברים שישנם וכאלו שהיינו רוצים שיהיו".
כך נכתב בדף ההכנה לחגיגות ה- 60 של קיבוץ עין הנצי"ב.
"לקראת חגיגות ה- 60 חשבנו, צוות ההכנה, איך מתאים לנו לחגוג? הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לייצר חוויה ערכית ועמוקה ולא משהו חיצוני בלבד", מספרת לי אורית נצר, רכזת התרבות של קיבוץ עין הנצי"ב. אורית, בת בארות יצחק (לבית גרינברגר), נשואה לאודי, בן עין הנצי"ב ואם לחמישה ילדים, מרכזת את התרבות בעין הנצי"ב כבר שמונה שנים (עם הפסקה קלה באמצע). ולא בטעות כתבתי, מרכזת את התרבות, ולא את ועדת התרבות, כי בעין הנצי"ב לתרבות משקל רב. המוטו של אורית הוא "תרבות יוצרת קהילה - קהילה יוצרת תרבות", וכך התגבשו להם שנות השישים לעין הנצי"ב, לחג מתמשך שמתפרש לאורך השנה, ומאיר פינות שונות בחיי האנשים.

הנושא, כאמור - "הבית", כיוון שעין הנצי"ב היא בית חם ופתוח לאנשים הגרים בה, לבני המשק שעזבו ולכל מי שמתארח, וכפי שכתבה אבישג איילי בהמנון המשק לחג ה – 40, "עין הנצי"ב, בית חם של תקוה וחלום / שהחיינו וקיימנו והגענו הלום".

"המטרה היא לשוחח, להקשיב, להביע דעות, רגשות, שאלות ומשאלות, רצונות ותקוות ולברר עם השותפים לדרך באיזה בית נרצה לחיות בשנים הקרובות... ניצור אווירה שתאפשר לכולנו להתקדם לעשור השביעי ברוח טובה ובהבנה מסוימת של מחשבות החברים בעין הנצי"ב על העתיד".
קטע זה מתוך דף ההכנה לחגיגות ה-60, מסביר את התהליך "לכל בית יש חלום" שנבחר לפתוח את השנה. קבוצות קבוצות התכנסו להם חברי עין הנצי"ב בפינות שונות ברחבי המשק, בהנחיית חברים שעברו לשם כך סדנא מיוחדת עם סמדר שביט (יועצת ארגונית מקיבוץ נען).

לקראת התהליך, חשבה אילה בן שלום הממונה על עיצוב האווירה, מה ימשוך את האנשים להגיע... בכניסה לחדר האוכל נבנה "בית" ועל דלת הכניסה נכתב – "לכל בית יש חלום" – שמו של הפרויקט. בכל מספר ימים השתנתה תפאורתו על ידי הקבוצות. קבוצת התיכון, לדוגמא, העתיקה את "הבית שלה" ישירות לבית זה... ועוררה מעט תמיהות (נרגילות ועוד) אצל החברים המבוגרים.
את חווית ההנחיה מתארת אנט אפל, מנחת אחת הקבוצות:
"כשנתבקשתי להצטרף לצוות המנחים 'לכל בית יש חלום', נדמה שחששותי שיקפו את מחשבות השותפים שלי לצוות. התכנית הייתה חדשנית ויומרנית במידת מה. על איזה חלום מדובר? איזה בית? ועוד לבנות בסוף מיצג? החברים בקבוצה ישתפו פעולה?
בצעדים קטנים ומדודים פתחנו במסע אל הלא נודע, בסדרת מפגשים לקראת האירוע.
כבר במפגש המנחים הראשון הרגשתי את הקסם של להיות ביחד. השיחה קלחה, היצירתיות פרחה, ובאוויר הורגש כמה באמת "טוב ונעים שבת אחים גם יחד". הרגשתי שאני כבר יוצאת נשכרת מעצם פגישות ההכנה הללו".
מטרת הפגישות הייתה לא רק לשוחח, להכיר ולשתף אלא גם לייצר מוצר - מיצג, שיביע מהו הבית שלי.
וכך ממשיכה ומתארת אנט:
"הגיע רגע האמת - פתיחת הסדנאות לציבור ושוב החששות... אני יכולה להעיד כי בקבוצת הדיון שלנו הקמנו בית משלנו - בית מאולתר בגן ילדים, על כסאות פלסטיק וסיר מרק חם, מקום בו יכולנו לדבר בנחת ולהחליף דעות עם חברים שאולי לא מזדמן לנו לנהל איתם שיחות נפש ביום יום. העלינו זיכרונות, ציפיות וחלומות, ואם לא הכל נראה תמיד ורוד, כמו בכל משפחה, הכל התקבל בהבנה ובאהבה. חוויות דומות עברו גם על הקבוצות האחרות. בשבועות האחרונים נדמה היה שכל הקיבוץ תוסס ורוגש מסביב לסדנאות של 'לכל בית יש חלום' – זה מצלם וזה מראיין, זה כותב וזה עורך, כל אחד לפי יכולתו ולפי רצונו. העשייה המשותפת הביאה להרגשה של התרוממות רוח והתאחדות קהילתית. בעיני, זה לא ממש מפליא וגם לא מאוד מפתיע, הרי ככה זה בעין הנצי"ב; יש בנו את העוצמה, את האכפתיות ואת היכולת והרצון לדבר, ליצור ולבנות דברים גדולים ביחד. יש בנו את הידידות ואת הקשר ההדדי, יש לנו את הכישרונות, הרעיונות והמון רצון טוב. לפעמים אנו נכנסים לאיזו תרדמת חורף, ומקבלים את הכל כמובן מאליו. אבל הדחיפה הקטנה הזאת - תחת הכותרת 'לכל בית יש חלום', גרמה לנו שוב לפקוח את העיניים, לראות את היופי שיש מסביבנו ובתוכנו, ולחשוב על כל הטוב שהתברכנו בו, בביתנו הפרטי והקהילתי בעין הנצי"ב".

לערב החגיגי שנערך באמצע חודש חשוון, הגיעו החברים כשחיוך של גאווה על שפתותיהם. השולחנות הערוכים בטוב טעם, האוכל הביתי, המגוון והעשיר וחדר האוכל המעוצב, היוו פתיחה לשיאו של הערב - הצגת המיצגים של הקבוצות השונות. היו שם בין היתר:
"שולחן שבת" - שולחן מרובע מעץ מסיבי, עליו מפה וסביבה כיסים רקומים של כל משפחה. בתוך כל כיס משהו אישי של אותה משפחה ועל השולחן כלים, פמוטים מאירים, עוגת יום הולדת 60 וחוברות מתכונים של חברי הקבוצה.
מיצג אינטראקטיבי - פסל המורכב ממסגרת עץ. על המסגרת מושחלות בארבע שורות קוביות גדולות מסתובבות. כל קוביה מסמלת משפחה, שתמונותיה מודבקות על הקוביה. על הגג מוצגות אמרות שנאמרו בשיחות הקבוצה.
מיצג בטעם ביתי - ספר מתכונים, תמונות וסלוגנים שנאספו בקבוצה.
מיצג מבית טוב - דיסק ובו שירים שנבחרו על ידי הקבוצה. לדיסק מצורפת חוברת עם מילות השירים וסיפור אישי של כל משפחה.
"ברכת הבית" ברכה שנכתבה במיוחד לפרויקט. הברכה, בגודל מטר על מטר וחצי מלווה בתמונות של חפצים אישיים וברכות שנכתבו על ידי חברי הקבוצה.
"מיצג ספרותי" - ספר עם סיפורי בתים של חברי עין הנצי"ב.
" מיצג חברתי" – מיצג מתמשך שמטרתו להכיר את האנשים מבית ומפנים, וכך בלילות שבת בתחילת כל חודש פותחות את ביתן ארבע משפחות לאירוח.
"מיצג סביבתי" –פינת חמד פורחת, צבעונית ומקסימה בביצוע התיכוניסטים!
"בניך כשתילי זיתים" –תמונת עץ זית אליה מצורף הפסוק .
"מיצג השבלול" –העובר מתפתח... מתוכו יוצאים לנופים, לדמויות, לארץ לחלומות.

ברצוני לאחל לעין הנצי"ב שתמשיך הלאה, כפי שאמרה אנט, בסיום דבריה בערב החגיגי:
"ביום שישי, כששטפתי, השקיתי, בישלתי וערכתי, נדדו מחשבותי לתהליך שעברתי בשבועות האחרונים; המפגשים, היצירה וההכנות, והרגשתי פתאום יותר גאווה, יותר שמחה ויותר התרוממות רוח בהיותי חברה בקהילת עין הנצי"ב".

ה"ותיקן"
מתוך: "סיפורי בתים בעין הנצי"ב":

בתי ה"ותיקן" נבנו כבניה העתידית של עין הנצי"ב והותאמו למטרות לינה משפחתית. אך כמו תמיד - חלום לחוד ומציאות לחוד. איך נגמר הכסף באמצע הבניה ואיך התגוררו הותיקים בבתים אלה ללא מים וללא שירותים, בסיפורו של דב חלמיש.

כשהתחלנו לחשוב על הבניה העתידית של עין הנצי"ב, תכננו את הבתים האלה של ה"ותיקן". בכל אגף של הבית היו שני חדרים, ובאמצע - המקלחת והשירותים. כל חדר שימש למשפחה, וחשבנו שלעתיד לבוא, כשתהיה לינה של ילדים ליד ההורים, שני החדרים יחד עם השירותים יהוו יחידה אחת למשפחה.
בנינו את הבתים וקצת לפני שנכנסנו אליהם, הגיע לקיבוץ מדגר חדש של אפרוחים. לא היה מקום אחר, לכן שיכנו את האפרוחים בתוך חדרי הותיקן. אחרי שהאפרוחים גדלו והפכו לפרגיות - העבירו אותם ללול, ואז התפנו הבתים עבורנו.
בבתים היו שירותים, אבל אסור היה להשתמש בהם, כי לא היה ביוב. לא חפרו תעלות לביוב כי לא היה מספיק כסף למימון העבודות. בסוף החליטו לעשות קו ביוב מהותיקן עד לקו הביוב שהיה קיים למטה, מתחת לחדר האוכל, ואנחנו עשינו את העבודה בהתנדבות, אחרי העבודה.
אני הייתי אחראי לחפירה. ריכזתי את כלי העבודה אצלי, וחילקתי אותם לעובדים - מכושים, טוריות ואתים. כל אחד קיבל את הקטע שלו, שחולק לפי כמות החפירה: עמוק וקצר או שטוח וארוך.
כך חפר כל אחד את חלקו, וכשגמרנו את העבודה - ענף הבניין הניח את קו הצינורות, וסוף סוף אפשר היה להשתמש בשירותים ובמקלחת.
הדיור בותיקן היה טוב מאוד, היו חלונות גדולים עם משב רוח נעים ממערב למזרח.
המהנדס, ששלום איילי ז"ל עבד איתו, הציע לעשות טפטפות המורכבות מרשת ובתוכה נסורת עץ שהמים טפטפו עליה מלמעלה, והרוח העיפה את הרטיבות לתוך החדר וקררה אותו.
שולם ואני עשינו לנו את הטפטפות, ואז ישבה המזכירות ואורי גלעד אמר שאם הבתים לא יתמוטטו מן הרטיבות - יעשו את זה לכולם.
ובאמת, כך היה. הניסיון הצליח, ומהר מאוד עשו טפטפות כאלה לכל הקיבוץ והן החזיקו מעמד עוד 30 שנה לפחות.

חסר רכיב