תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מצדה

21/12/2005
עמודים כסלו תשס"ו (699) 2
מצדה - מיתוס גבורה או שרלטנות פוליטית?

דניאל איילי

כאשר אנו ניגשים לעסוק בחומרים מיתיים אנו יוצאים מנקודת הנחה כי חומרים אלו אינם אמת מוחלטת אלא הינם אמונות שלפעמים מבוססות על יסודות מציאותיים. האמונה במיתוס כדבר שהתרחש הופכת אותו למציאות חיה ולאמת גם שנים רבות לאחר היווצרותו, דבר אשר יש לו השלכות תרבותיות, היסטוריות וחברתיות לאורך שנים רבות.
המיתוס הינו כעין גוף חי המשתנה בהתאם לחברה בה הוא מתקיים, ובהתאם לנסיבות שאותם יוצרת החברה. בתקופה מסויימת יכול המיתוס להיחשב לאמת מוחלטת שאין לערער על אמיתותה, ושנים אחדות לאחר מכן יכול להיחשב אותו מיתוס להבל חולף בעולם האגדות המפואר. גם היחס למיתוס יכול בתקופה אחת להיות כאל "פרה קדושה" (דבר שניתן יהיה לעשות בו שימוש פוליטי) ובתקופה אחרת, להפוך ל"מוקצה מחמת מיאוס".
"מיתוס מצדה" הוא אחד המיתוסים המרכזיים ביותר בתרבות הישראלית ורצוני לבחון אותו בקצרה לאור הנקודות שהבאתי לעיל.
סיפור מצדה, מביא את סיפורם של קומץ לוחמים שהתבצרו בשנות המרד הגדול ברומאים (66–73 לספה"נ), במבצר מבודד במדבר יהודה, ארמונו של הורדוס לפנים. אותם לוחמים היו סיקריים, פלג קנאי קטן וקיצוני. הסיקריים ברחו למצדה זמן רב לפני הטלת המצור על ירושלים בשל מלחמות פנימיות בהם הוכו קשות. את הסיקריים במצדה הנהיג אלעזר בן יאיר. מצדה הייתה למעשה המקום האחרון שלא הוכנע, והרומאים ובראשם פלוויוס סילווה, מפקד הצבא הרומאי במרד, הקימו מצור. המצור על מצדה החל כנראה בחורף 72 ונמשך ארבעה עד שמונה חודשים, עד אביב 73. יוספוס פלוויוס לא מתאר לנו קרבות שנעשו במצדה, אולם הוא מביא בפנינו נאום אותו נושא אלעזר בן יאיר בפני אנשי מצדה, זאת כאשר הבינו המורדים כי אפסו הסיכויים להכניע את הרומאים. בנאום קורא אלעזר להתאבדות המונית, על מנת לשמור על החירות ולא ליפול בידי הרומאים. וכך שם יוספוס בפי אלעזר את הדברים הבאים:
"אנשים גיבורים מקדם קדמתה גמרנו אומר לא לעבוד לא לרומאים ולא לשום אחר בלעדי ה'" , ובהמשך, "כלום יש לנו תקווה שאנו בלבד משאר כל העם היהודי ננצל ונקיים את חירותנו כאילו היינו נקיים מכל אשמה כלפי ה' וכאילו לא השתתפנו בכל חטא שהוא אנו שלימדנו אחרים". לאחר הנאום הראשון רואה אלעזר כי אין הוא מצליח לשכנע את כל הנוכחים והוא ממשיך במה שנקרא הנאום השני: "בוודאי טעיתי בחשבי שאמיצי לב שותפים עימי במערכה על החירות...." לקראת סופו של הנאום אומר אלעזר כך: "הללו שנפלו בקרב ראויים לתהילה שהרי הם מתו בשעה שהגנו על חירותם ולא בשעה שבגדו בה... נמות לפני שנהיה עבדים לאויבנו!".

מיתוס מצדה מתעורר לחיים
במהלך אלפי שנים נשאר סיפור זה במרתפי ההיסטוריה היהודית, ומי ששימר את כתביו של יוספוס הייתה הכנסייה. לתחיית סיפור מצדה הביאו שני גורמים: האחד - תקופת ההשכלה במאה ה-19 שהביאה את היהודים המשכילים להתעניין בכתבים שהיו מוסתרים עד כה, והגורם השני הוא ההתעוררות הלאומית. שני גורמים אלו הקימו לתחייה את סיפורה של מצדה . המתיישבים היהודים בארץ ישראל קראו את התרגום העברי המודרני לכתביו של יוספוס, שפורסם והופץ בפלשתינה בראשית המאה ה-20, וכך יכלו לחבר את הסיפור אל המקום, ולמעשה, אל המציאות. עם תרגום זה, ניתן לומר, כי החלה למעשה יצירתו של המיתוס לצורך הקשרים פוליטיים. במקרה שלנו, אנו מדברים על גבורה יהודית למען חירותו של עם ישראל בארצו והנכונות למות למען חירות זו. אחת הדוגמאות הבולטות לתחייתו של מיתוס זה קיימת בפואמה היסטורית שכתב יצחק למדן ב–1927 - "מסדה". בפואמה זו מתאר למדן את מאבקה של מצדה כסמל למאבק לאומי, אולם מסתיר את ההתאבדות ההמונית שנעשתה. למדן מסיים את הפואמה במילים "שנית מסדה לא תיפול", מילים שהפכו לסיסמה לאומית שביטויה עוצמה, גבורה ומסר חזק כי הגיע זמנו של עם ישראל להיאבק על חירותו ובכל מחיר.
בסתיו 1942 עמד הצבא הגרמני בשערי ארץ ישראל, והיישוב נתקף בחרדה גדולה מפני אפשרות כיבוש הארץ ע"י הצבא הגרמני. אחת מן ההצעות האופרטיביות שהועלו בתגובה למצב נקראה "תכנית הצפון". על פי תכנית זו, יתבצרו אחרוני הלוחמים על הר הכרמל או בגליל ושם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה. כך מתבטא אחד מחברי רמת הכובש: "לא אתן שתובילוני לעקדה... אולי אלך למות, אבל מתוך מלחמה עד טיפת דמי האחרונה אין ברירה ואין לי לאן לברוח כי זוהי כברת ארץ יחידה, אחרונה. מצדה איננה רק מלחמת מוות כי אם רוח לחימה שבעבורי, היא ביטוי לאי כניעתנו".
עם הקמת המדינה ואף קצת לפני, היו המסעות למצדה שאותם ארגנו תנועות הנוער, לסמל התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. לאחר הקמתו של צה"ל השביע השריון את טירוניו במצדה. אף חפירותיה של מצדה, היו לא רק מחקר ארכיאולוגי רב חשיבות, אלא גם פרויקט אשר קיבל משמעות לאומית בעלת עוצמה חזקה ביותר. עצמותיהם של לוחמי מצדה שנחשפו הובאו לקבורה בלוויה ממלכתית. אין ספק, אם כן, כי עם תחילתה של תקופת ההשכלה, ההתעוררות הלאומית, ובהמשך גם הקמת המדינה הפכה מצדה למיתוס חי ונושם.

גבורה יהודית או פנאטיות דתית?
אולם, ניתן לראות, כי מיתוס זה משמר דווקא את המאבק ואת הגבורה היהודית, כל זאת למען תחייתו של עם ישראל בארצו, בעוד הסיפור אותו מביא יוספוס הינו סיפור המבטא התאבדות המונית וחוסר לחימה אל מול הרומאים. הממסד הציוני החילוני התעלם מנקודה זו אך בניגוד לכך הדגיש את הגבורה. השילוב של גבורה, התחבר לסלידה מהיהודי הגלותי ורצון לחיבור למקום הפיסי, הם אלו שאיפשרו לממסד לצקת את הערכים אותם רצה להעביר לתושבי ארץ ישראל היהודים וזאת באמצעות "אגדת מצדה". בספרו "השוקעים והניצולים", טוען פרימו לוי כי אם נשתמש בזיכרון פעם אחר פעם, יהפוך האירוע להיות שלם כפי שסיפרו אותו ולאו דווקא כפי שהיה. ייתכן כי גם סיפורו של יוספוס הינו "סיפור" (במלוא מובנה של המילה) מגמתי ואולם אין זה המקום לעמוד על עניין זה, אך יכולים אנו להבחין בשימוש חוזר של סיפור מצדה והבלטת מוטיב הגבורה שבו, ותוך כדי כך ביצירתו של מיתוס גבורה אשר אינו תואם את סיפורו של יוספוס שהוא סיפור על קנאות, פנאטיות דתית ועריצות.
פריצתה של מלחמת יום כיפור בשנת 1973 הביאה לשבר גדול בעם ישראל. המראות הקשים של מוצבים נופלים וחיילים מובלים לשבי, כרסם בצורה חזקה במיתוס זה של "עמידה עד הסוף". העדפת החיים על פני המוות, גם במחיר של נפילה בשבי הינה שבירה מוחלטת של "מיתוס מצדה". אם בעבר נחשבה אפשרות כניעה לבגידה, הרי שהיום היא מובאת כאופציה אפשרית. סיפור מצדה כיום איננו עוד סמל ומיתוס, והצבא אינו משביע שם את טירוניו. מצדה של היום הינה אחד מעוד אתרי ארכיאולוגיה רבים הקיימים במדריכי התיירות.
מאבקם של מגיני מצדה מסמל דבקות דתית עמוקה. ניתן לומר כי אמונה דתית זו אף הגיעה לכדי דבקות קיצונית אשר בשמה נשבעו לוחמי מצדה לבצע התאבדות המונית (דבר המנוגד לחלוטין לעקרונות הדת היהודית). נראה לי כי חלק ממהלך זה נבע בין השאר מהאמונה כי יינצל עם ישראל מכליון ואולם, לוחמי מצדה מצאו עצמם אל מול שוקת שבורה. ראוי ללמוד מכך כי אימוצו של מיתוס, כדוגמת "מיתוס מצדה", עלול להוביל, בסופו של דבר, למעשים בלתי מוסרים ולכליון בשם האמונה באמת המוחלטת ובישועתו של האל.
"מיתוס מצדה" טבוע בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כסיפור גבורה וניצחון החירות הלאומית והדתית אל מול האויב. למרות שהמציאות מראה כי אין כל קשר בין הזיכרון, הסיפור והמציאות.

קיבוץ עין הנצי"ב

דניאל איילי, בן עין הנצי"ב, סטודנט שנה שנייה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.
חסר רכיב