תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף 2

01/11/2005
עמודים תשרי - חשוון תשס"ו (698) 1
נשים יהודיות במרוקו
על המדף

נשים יהודיות במרוקו
דמותן בראי מכתבים מן השנים 1733-1905

המחבר: אליעזר בשן
הוצאה: אונ' בר-אילן, תשס"ה
266 עמ'

על מפעלו המתמשך של ידידנו פרופ' אליעזר בשן בחקר יהדות מרוקו כבר נכתב הרבה, וכבר זכיתי לא פעם לסקור את חיבוריו. כידוע, ייחודם של מחקריו הוא ביכולתו לחשוף ממסמכים נדירים וגנוזים, קטעי חיים ופיסות מידע על יהדות מרוקו ולהציג אותם במסגרת פנורמית רחבה, ובכך להעשיר את ידיעותינו על חייהם ופעלם של היהודים בצפון אפריקה, בכלל, וביהדות מרוקו, בפרט. גם בספרו החדש הזה, המשיך בשן במלאכתו זו, המאופיינת בחריצות יוצאת דופן, כדי להעלות ממכתבים ומתעודות ארכיוניות קטעי מידע חשובים ומרתקים. בזאת שותף בשן למגמות החדשות בהיסטוריוגרפיה של ימינו, המעניקה תשומת לב רבה יותר מבעבר להיכרות מעמיקה וכמעט אינטימית עם חיי האנשים בתקופה הנחקרת. במקרה שלנו מפנה אותנו בשן להתבוננות קרובה ו"אינטימית" עם נשים יהודיות במרוקו, כפי שהתברר לו מקריאה במכתביהן ובמכתבי אחרים ביחס אליהן מן המחצית השנייה של המאה ה-18 ועד לסופה של המאה ה-19.
התעודות שבשן הביא בספרו זה, שבחלקן הגדול הן מתפרסמות כאן לראשונה, נחשפו תוך כדי נבירה קפדנית, כדרכו, בארכיונים של כי"ח, בתיקי הארכיון הממלכתי בבריטניה, בתיקי הארכיון הלאומי בארצות הברית ובתיקי הארכיון הממלכתי באוסטריה. הדיפלומטים של המדינות הללו, כמו גם הפעילים היהודים בארגון כי"ח היו מעורבים מאוד בכל מה שאירע ליהודים, במיוחד לאלה שהיו בני חסותם. בשן טרח לפרוש תמונה רחבה וכוללת על הרקע ההיסטורי, הפוליטי והחברתי של אותה תקופה, והוא מלווה כל מכתב וכל מסמך בתרגום ובהצעת הרקע הספציפי לאירועים העולים ממנו. לעיתים היה צורך לחבר יחדיו מכתבים שונים שנגעו באותן פרשיות מהיבטים שונים, ולכך נדרשה מיומנות של השלמת קטעי תמונות וקטעי אירועים לכלל פאזל מקיף יותר.
הספר מחולק לשני חלקים. בראשון מעלה לפנינו בשן נשים בעלות יוזמה, רכוש או השכלה, שנאלצו לנהל בעצמן את חייהן ואת רכושן לאחר שנותרו לבדן, אם כאלמנות ואם בנסיבות אחרות. מתוך התעודות מתגלות לפנינו לעיתים נשים בעלות יוזמה ואסרטיביות שיודעות לתמרן היטב בסבך החיים והסיבוכים של ניגודי אינטרסים, לעיתים גם אכזריות של פקידים, אנשי דת ואנשי ממשל. בשן מביא את בקשותיהן של אלמנות ומתאר את מאמציהן לשמר את זכויותיהן הכלכליות ואת רכושן, לעיתים תוך הידיינות משפטית בבית המשפט של הקונסוליה הבריטית עצמה.
כך אנו קוראים על פעילותה הנחרצת של אישה יהודייה שבעלה, שלום נחמיאש, שימש במרוקו כמתורגמן של הקונסול האנגלי. הקונסול האנגלי תבע באמצעות המתורגמן היהודי שלו, לשחרר אנייה אנגלית שנתפסה ונשדדה על ידי פיראטים מרוקאים. הפנייה הזאת הרגיזה את הסולטאן של מרוקו והוא פקד לשרוף את המתורגמן היהודי שלום נחמיאש בעודו חי, ולהחרים את כל רכושו. הפקודה הנוראה הזאת בוצעה מייד. עתה פנתה האלמנה אל שר החוץ הבריטי לקבל תמיכה כספית מינימלית שתבטיח את קיומה שלה ושל ילדיה. בשן בהערותיו לפרשה זו מרחיב את היריעה והוא מונה והולך שורה של מקרים ועדויות נוספות על יהודים שנשרפו חיים. האירוע המזעזע הזה של שלום נחמיאש צורף על ידי בשן לתעודה אחרת של רשימת נפטרים במרוקו שפרסם בזמנו אברהם יערי, ובו נזכר שלום נחמיאש במילים הבאות: "נתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם והכולל החסיד העניו כה"ג שלם נעמייאש מא"י תוב"ב ובא למערב [=למגראב, דהיינו למרוקו] ... ונעשה תגר [=סוחר] גדול ונשרף בכאן מכנאס יע"א [יגן עליה אלוהים] ע"י מלשינות, היום יום ג' כח לכסלו שנת תצ"ג [=1733] לפ"ק".
במכתב אחר, כ-150 שנה מאוחר יותר (משנת 1894), פונה אלמנתו של מתורגמן אחר, בשם חיים סיקסו, ומבקשת מממשלת בריטניה תמיכה לאחר שבעלה המנוח נפטר. הוא שימש במשך 35 שנים מתורגמן של הקונסוליה ועתה נשארה האלמנה מחוסרת כול. בשן מצא גם את תשובתו השלילית של שר החוץ הבריטי, שלדבריו אין קרן להוצאה כזו כדי לתמוך באלמנה.
ממסמכים וממכתבים אחרים שבשן מביא בספרו, עולה תמונה מרתקת על התפקיד הגדול והרחב שמילאו יהודים בפיתוח המסחר בין מרוקו לארצות אירופה השונות. משקלם היחסי של היהודים בתחום זה היה גדול מאוד. לפי הממצאים של בשן, את רוב הסחר עם בריטניה ניהלו במחצית המאה ה-19 משפחות יהודיות.
תרומתו של בשן בהשלמת התמונות המקוטעות העולות מן המכתבים ובצירוף העדויות השונות, מהווה אכן תרומה ראשונית להכרה מעמיקה יותר של ההיסטוריה של היהודים במרוקו, שללא העמל שבשן השקיע בחשיפתה, היו הדברים נשארים גנוזים לעד.

התמונה הכללית העולה ממסמכים אלה מראה עד כמה היו הקונסולים מעורבים בחייהם של היהודים שם, ובפרט בחייהם של אותם יהודים שהקונסולים פרסו עליהם את חסותם. כך היו היהודים מוגנים במידה מסוימת מפני גחמות והתאכזרויות של הממשל המקומי. כמו תלונה ממוגאדור כנגד הנוהג שיהודי מראכש, בעת תשלום מס הגולגולת, נאלצים לקבל שש מכות על ראשם(!).
מאידך, לעיתים, מתוך שיקולים פוליטיים כלליים, לא תמיד דאגו הקונסולים למצות את כל האפשרויות שבידיהם כדי לגונן על היהודים בני חסותם. כך, למשל, עולה מההבהרה הבאה שהבהיר שגריר בריטניה לקונסול: "עליך להבין שעל שנינו מוטלת החובה למנוע את ניצול ההשפעה הבריטית לשם התערבות בנוהלי השלטון של הממשל המקומי". הנחייה זו לאי התערבות ניתנה בתגובה להתאכזרות של השליט המקומי לסוחר או לסוכן היהודי, שכללה הלקאות ועינויים.

הקונסולים הבריטים והאמריקאים שימשו, אפוא, ככתובת היחידה שאליה יכלו יהודים לפנות ולהחזיק מעמד בשלטון עריץ ואכזר כזה. תפקיד הגנה דומה מילאו גם יהודים בצרפת במסגרת "כל ישראל חברים", ובאנגליה - במסגרת "אגודת אחים", וגם אישים יהודים פרטיים בעלי השפעה, כמו משה מונטיפיורי ואחרים, שהפעילו את השפעתם על ממשלות באירופה כדי שאלה ילחצו על הממשל במרוקו להימנע ממעשי עוול ואכזריות כלפי יהודים. בין השאר הם דאגו גם לפרסם מקרים חמורים של התעללויות והתאכזרויות כלפי יהודים בעיתונות הכללית. סיפורים אלה הצטרפו בידי בשן להשלמת התמונה המקוטעת שעולה מן התעודות הארכיוניות. לשלטונות במרוקו היה אינטרס פוליטי וכלכלי ממדרגה ראשונה לנהל יחסים תקינים עם מדינות אירופה, ואת זאת ניצלו יהודים לטובתם, לטובת אחיהם.

מאידך, היו גם מקרים שמסיונרים מאירופה פעלו להעביר יהודים ויהודיות על דתם, ובשן מציג מכתבים ומסמכים אחדים שבהם מתלוננת הקהילה היהודית, דווקא לפני הסולטאן, על פעילות של המיסיון הנוצרי ומבקשת את התערבותו. כך למשל, חושף בשן את סיפורו של הכומר גינצבורג, מיסיונר יהודי מומר, שתמך בהתנצרותה של יהודייה אחת וסירב להחזיר את האישה אל משפחתה. מן המכתבים והתעודות השונות העוסקים בפרשה זו אנו למדים גם על דרכי התגובה החריפות שהקהילה היהודית נקטה בהן כנגד יהודי מומר זה.

החלק השני של הספר מוקדש לתיאור מקרים שונים של תוקפנות ואלימות כלפי נערות ונשים יהודיות. ב-6 פרקים חושף בשן מסמכים ומכתבים המתעדים אירועים קשים של התעללויות בנשים, של אונס וחילול כבודן של נשים, תיאורים מזעזעים של הלקאת נשים, של רציחות וגם מקרים של התאסלמות כפויה. אבל עולים גם מקרים של התעללויות של יהודים עשירים ובעלי השפעה כנגד נשים. כך אנו למדים על פרשת ההתעמרות של אחד היהודים העשירים ,יהודה לוי יולי, כלפי המשרתת היהודייה שלו, וסגן הקונסול הבריטי נחלץ לעזרתה. רגישותו למצוקתה של המשרתת היהודייה הענייה לנוכח התנהגותו האלימה של היהודי העשיר שהיה בן חסות ואזרח בריטי - ראויה לציון. סגן הקונסול מוצא לנכון להעיר במכתבו כי "בשל היותה ענייה, פגיעתו של יולי חמורה יותר. כלפי עשירים יותר לא היה מעז להתנהג כך". הוא דן את היהודי העשיר, יולי, למאסר משום ש"בשל עושרו של יולי הסדר הכרוך בקנס לא היה משמש עונש"! והוא מסיים את דיווחו לשגריר במילים הבאות: "הזכויות המיוחדות של אזרח בריטי אינן יכולות לפטור מעונש על עברות כמו אלה... שאיפתי היחידה היא שייעשה צדק ליהודייה המרוקאית המסכנה, במידה לא פחותה ממידת הצדק שהייתי תובע מן המושל לוּ היה התוקף אזרח מאורי [=מושלמי מקומי] והנתקף אזרח בריטי". !!!
ממכתב אחר אנו למדים כי "מושל מוגדור כופה על נשים יהודיות לתפור בגדים ובמקרה אחד תבע זאת ימים אחדים לפני החג. כשנשאל מהו השכר שישולם תמורת העבודה ענה: מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב לפניו וטען שהדבר מנוגד להצהרה המלכותית, ועל כך השיב המושל שהוא מוכן להלקות אותו אלף מלקות, ושהנושא אינו מעניין אותו..." במקרה זה גויסה השפעתו של משה מונטיפיורי והוא פורסם גם בעיתונות האירופית.
בשן מביא תעודות שונות החושפות מקרי אונס של נערות יהודיות וגם מקרה של קונסול בריטי שפיתה 3 נערות יהודיות ומאחת מהן נולד ילד. התלונה נגד הקונסול באה דווקא מצד הפחה, שהוסיף וטען כי "אין המאורים סובלים ניאוף והדבר נחשב פשע". הוא פעל להעביר את הקונסול מכהונתו ולהחזירו לאנגליה.
על עומק התערבותם של הקונסולים בפיקוח על ההתנהלות הלא תקינה של הממשל המקומי והתרשלותם באיתור העבריינים, כותב שגריר בריטניה במרוקו באחד ממכתביו:
האינטרס של הממשל הוא לאתר ולהעניש את העבריינים, כי ממשלות אירופה לא יסבלו מצב זה. אשר לטענה שאין אפשרות למצוא את העבריינים, אני מציע שמושלי המחוזות שבהם בוצעי הפשעים - יפוטרו, ולא – יש סכנה להרס המדינה, והסולטאן יאבד את הערכתן ואת רצונן הטוב של ממשלת בריטניה וממשלות אחרות.

פרק מיוחד וכואב מקדיש בשן להלקאת נשים יהודיות. ראוי לציין שעונש המלקות בוטל באנגליה עצמה רק ב- 1881. באסלאם עונשי מלקות הם עונשים לגיטימיים והיו מאד רווחים במרוקו, בין לגברים ובין לנשים. יהודים הולקו בשרירות. כך למשל, הולקה יהודי 800 מלקות על כך שנכנס לבית מרחץ בפאס. יהודי אחר הולקה על אשר יצא מהשכונה היהודית כשנעליו על רגליו ולא יחף, כפי חובתם של היהודים. מספר המלקות נע בין 100 ל- 800, אבל היו גם מקרים של עונשים של 1,000 מלקות ויותר. ולא זו בלבד, אלא שהמולקה חייב היה לשלם למלקה. משה מונטיפיורי עצמו התערב לביטול עונשי המלקות, אף כי לא תמיד בהצלחה.
נציין כאן שתי פרשיות של הלקאות נשים שבשן מגולל לפני הקוראים. שתי הפרשיות הללו תועדו במסמכים רבים. האחת היא פרשת הלקאתה האכזרית של היהודייה זוהרה טולידאנו בשנת 1880, על לא עוול בכפה. אך מעניין לציין שההלקאה האכזרית בוצעה בגין תלונה של מתורגמן יהודי בשגרירות צרפת נגד זוהרה טולידאנו, והיא הפכה למוקד של סכסוך בין שגרירות צרפת ואנגליה. הפרשה זכתה לפירסום ברחבי אירופה כתוצאה מהתערבותם של נציג "אגודת אחים" הלונדונית, ו"ונציג יהודי ניו יורק לזכויות אזרחיות ודתיות", והנושא עלה גם בדיוני הפרלמנט האנגלי בעקבות שאילתה של חבר הפרלמנט היהודי שם.
פרשה אחרת של הלקאת נשים, שזכתה אף היא לפרסום בינלאומי רחב, הייתה פרשת הלקאתה של היהודייה אסתר עמר יחד עם שבע נשים יהודיות נוספות. תיאור מפורט של הפרשה, שעולה מן המכתבים והתעודות הרבות בעניין זה, יכול לפרנס דרמה מרתקת ומרגשת של ממש. במרכז הפרשה עמד היהודי העשיר, יוסף עמיאל, מתורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה, שביקש מהמושל להלקות את הנשים כי הן פיתו את בניו, לדבריו.
אסתר עמר, אישה נשואה, הואשמה שקיימה יחסים אינטימיים עם בנו הבכור של יוסף עמיאל. כשגילה זאת האב פרצה מריבה בינו ובין בניו, ובנו הבכור שהיה שיכור ירה באביו אך החטיא. הבנים נעצרו, הולקו ונאסרו. עמיאל תבע שיעצרו וילקו גם את הנשים. תביעתו אכן נענתה, כנראה משום שהיה עשיר ובעל השפעה בממשל המקומי. גירסתה של אסתר עצמה שונה לחלוטין. היא מסיימת אחד ממכתביה שהופנה אל שר החוץ הבריטי (מאי 1885) במילים הבאות: "כעת אני גרה בטנג'יר, כי אינני יכולה לגור בקזבלנקה... נאמר לי שבאנגליה יש יותר צדק מאשר בארץ זו, ושהוד מלכותה המלכה [ויקטוריה] לא תרשה שנערה מסכנה תולקה כמעט עד מוות. אני מבקשת מכבודו לספר למלכה את שאירע לי". כאפילוג לפרשה מרתקת זו כדאי לציין כי בשלב מסוים נאמר שיוסף עמיאל, שהיה כבן 80, התכונן לעלות לארץ ישראל, אולי כדי לכפר בכך על התנהגותו שלו ושל בניו.

בפרק המתעד מקרים של התאסלמויות כפויות מובאים מקרים על עמידתן של נשים בניסיון וסירובן להתאסלם, גם במקרים שבעליהן נכנעו והתאסלמו.
בסך-הכול עולה מהשורה הארוכה של מכתבים ותעודות שבשן מביא לפנינו תמונה מאוד קשה על היותם של היהודים נתונים לעיתים לגחמתו של השליט. בצר להם תמיד פונים היהודים הסובלים אל נותני החסות שלהם, ומפניות אלה אנו למדים עד כמה קשה היה גורלם.

הספר ערוך, למרות מורכבותו, בצורה קריאה ונגישה, וניתן בקלות להתמצא בו. כאשר בצד המסמכים המתפרסמים בשפת המקור יש תרגום לעברית, המלווים, כאמור, בתיאורי רקע רחבים יותר. השוני בגופנים, המבחין בין מקור, תרגום ודברי מבוא ורקע, מעמיד את הקורא מיידית על טיבו של החומר, שהופך להיות נגיש וקריא. גם התיאור הקצר על האישים הנזכרים בספר הוא חשוב ויעיל. על עצמי אני מעיד שקראתי אותו בשקיקה ולא פעם הרהרתי באימרה העממית שהחיים הם לעיתים מרתקים ומפתיעים יותר מכל דמיון ספרותי, ושיש בספרו של בשן חומר מספיק לעיבוד להצגות, למחזות ואפילו לסרטים.
יוסק'ה אחיטוב, עין צורים
חסר רכיב