תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תפילה לשלום המדינה

28/10/2005
עמודים תשרי - חשוון תשס"ו (698) 1
תפילה לשלום המדינה

עיקרי הדברים שמעתי מפי הרב חיים דרוקמן ביום העצמאות תשס"ה על שפת האגם בתל קטיפה

ראובן קמפניינו, ירושלים
אלול תשס"ה

בשנה קשה זו לעם ישראל – תכלה היא וקללותיה –
שנה שהמטנו על עצמנו חורבן,
והשמנו במו ידינו חבל ארץ פורח לתפארת,
והפכנו את בתינו לעיי חורבות,
וגזרנו על עצמנו חובת גלות בארצנו,
ועשינו רבבה מן הטובים והמשובחים שבבנינו, אחינו, ילדינו ונכדינו, פליטים בארצם,
והטלנו על המעולים שבבנינו ואחינו המשרתים בצבא, להילחם נגד המעולים שבבנינו ואחינו החקלאים, עובדי האדמה ועבדי ה';
אפילו למתינו לא הנחנו לנוח בשלום על משכבם;
ורחצנו בניקיון את מצפוננו על ידי מתן היתר לצוררים להחריב את בתי כנסיותינו,
וקיימנו בעצמנו מקרא מלא, שנאמר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" –

בשנה רעה זו נשמעו בשולי המחנה קולות הקוראים לשנות או להפסיק כליל, להתפלל לשלומה של מדינת ישראל. ואני אומר, אדרבא! מעולם לא הייתה תפילה זו אקטואלית וחיונית יותר מאשר בימים אלו. מה אנו מבקשים? "שלח אורך ואמתך לראשיה שריה ויועציה". קצת אור ומעט אמת נחוצים עתה לראשינו ולשרינו כמו אוויר לנשימה. "ותקנם בעצה טובה מלפניך" – כל כך הרבה יועצים רעים מסתובבים במסדרונותינו, ועצה טובה מלפני הקב"ה נעדרת, כמו גם האור והאמת.

מאז הקמתה של מדינת ישראל, הנהיגה הרבנות הראשית להתפלל בכל שבת, בין שחרית למוסף, תפילה מיוחדת לשלום מדינת ישראל. שמועה עקשנית שלא אושרה מעולם, ואולם גם לא הוכחשה, זוקפת ניסוח תפילה זו לזכותו של ש"י עגנון. תפילה לשלומה של מלכות, שבצילה חוסים היהודים הוא ללא ספק מנהג שהחל לפחות בימי הביניים, ושמא אף קודם לכן, כפי שעולה מדברי המשנה ב"מסכת אבות" שרמזתי עליהם בדבריי זה עתה. לעִתים נאמרה תפילה כזו מרצון, ולעִתים - מאונס.
בסידורים ובמחזורים רבים שהודפסו במזרח אירופה במאה ה-19, מצוי נוסח תפילה לשלום הקיסר. נוסח זהה היה מקובל, הן בארצות שתחת שלטון הקיר"ה (=הקיסר ירום הודו), היינו, בקיסרות האוסטרו-הונגרית, והן בארצות שתחת שלטון הצאר הרוסי.
נוסח שונה היה מקובל בארצות מערב אירופה ושם הייתה התפילה מיועדת לשלומה של מלכות ולא באופן ספציפי לשלומו של ראש המדינה.
הנוסח המזרחי הנדון כאן, נראה נוסח מתרפס ומתחנף, והוא ללא ספק תוצאה של אונס או לפחות אונס עצמי. היינו, הרגשת חובה שהטילו היהודים על עצמם מפחד שמא תוטל עליהם חובה כזו נגד רצונם. יתר על כן, במהלך הדורות נזכר לא אחת בנוסח התפילה שמו של קיסר/צאר ששמו נודע לשמצה כשונא ישראל ומחולל פוגרומים קשים. כך למשל, הצאר ניקולאי הראשון (קיסר 1855-1825) שבתקופתו הוחמרה מאוד "גזירת הקנטוניסטים" = חטיפת ילדי היהודים וגיוסם לצבא, ובתקופתו נערך המשפט המפורסם לשני האחים שפירא, בעלי הדפוס בסלוויטא, ונגזרו עליהם עונשי גוף אכזריים והגליה ממושכת לסיביר. כך גם נכדו, הצאר ניקולאי השני (קיסר 1917-1894) ששמו קשור בעלילת הדם המפורסמת נגד בייליס, ובמשפט המבוים שנערך לו. בימי שלטונו נערך הפוגרום הנורא בקישינוב (1903), במהלכו נרצחו באכזריות, בחסות השלטונות, 50 יהודים, ועל פוגרום זה נתחברה קינתו הגדולה של חיים נחמן ביאליק - "בעיר ההריגה". תחת שלטונו של אותו צאר ובהשראתו פורסמו לראשונה "הפרוטוקולים של זקני ציון" הידועים לשמצה (ראה, הדסה בן-עתו, "השקר מסרב למות", תל-אביב, 1998).

יש להזכיר כאן כי במהלך המאה ה-19 הוחמרו ביותר תקנות הצנזורה על ספרי היהודים ברוסיה. בחלק מן הזמן הותרה הדפסת ספרים בעברית וביידיש בשלושה בתי דפוס בלבד (בווארשא, בווילנא ובז'יטומיר) בכל רחבי הממלכה הרוסית. כל הספרים המיובאים חויבו לעבור ביקורת קפדנית, וספרים שלא אושרו על ידי "מבקר" מוסמך – נשרפו.
על רקע זה נוסחה התפילה לשלום הקיסר.
דומה כי מאותם מניעים נפוצה בדפוסי היהודים במזרח אירופה באותה תקופה הנוסחה המופיעה בפתיחתם של ספרים רבים, לפיה מודיעים המהדירים כי כל מקום בספר בו מופיע המונח "גויים" או "עכו"ם", הכוונה היא לאותן אומות שהתקיימו בעת העתיקה ועתה חדלו מלהתקיים, ואין הכוונה, חס וחלילה, לאומות שבימינו, שאנשיהם אנשי חסד ומידותיהם טובות. נוסחה מעין זו נועדה בראש וראשונה לעיניהם הבוחנות של הצנזורים, ויש בהן מידה רבה של חנופה והתרפסות, כמו גם בתפילה לשלומו של הקיסר.
הנה למשל נוסח שהעתקתי מדף השער של סדר סליחות, הוראדנא, תרס"ד (1804):

גם זאת להעיר לכל איש אשר יבא בזה השער לה' צדיקים יבואו בו, אם המצא תמצא בו מילת עכו"ם, גוי, נכרי, עמים ודומיהם וכל מה שאנו קובלים על צרות העמים שהצרו לנו מאוד – הכוונה בהן על האומות הקדמונים שלא היו מאמינים בא-להי שמים וארץ, וכופרים בהשגחה ובשכר ועונש, וכל עבודתם אל כוכבים ומזלות להוריד השפע, והיו עושים מעשים מגונים ומכוערים. הן הנה היו מחריבין את שני בתי מקדשינו והיו מצירים לישראל בכל מיני צרות. אבל אותן האומות שבימינו ואשר אנחנו גרים בתוכם, מודים בכל הנזכר, ומשמרין אותנו, ומטיבין לנו, ומניחין לנו מחיה. חולין וחס וחלילה לדבר עליהם דופי, ואדרבה חייבין אנחנו להתפלל עליהם, ונאמר ע"י הנביאים "ודרשו את שלום העיר"...

לא נחה דעתם של מנסחי התפילה לשלום הקיסר, של מהדירי המחזורים ושל המדפיסים, עד שהוסיפו לנוסח גם את האם הקיסרית, גם את רעיית הקיסר וגם את יורש העצר. יתר על כן, יש מהדורות שהדפיסו בזה אחר זה תפילות לשלום הקיסר האוסטרו-הונגרי לצד תפילות לשלום השושלת הקיסרית הרוסית. מה שבטוח בטוח.
הנה לפנינו דוגמה של הנוסח כפי שצולם מתוך מחזור לראש השנה וליום הכיפורים בדפוס הר"ר דוד באלאבאן נ"י, לעמבערג, תרס"ז. בשער המחזור מצוין כי הוא נדפס על פי מחזור רעדעלהיים בתוספת "כמה וכמה פיוטים אשר נחסרו בדפוסי רוסיא מחמת הצענזאר ועתה נדפס הכול בשלמות ובאותיות גדולות וחדשים ובסדר נאה ונייר יפה מאירות עיניים".
יש להעיר כי לעמבערג, היא לבוב - בירת גליציה, הייתה באותם ימים, קודם למלחמת העולם הראשונה, חלק מן הממלכה האוסטרו-הונגרית, ואולם דפוסיה הופצו גם בקיסרות הרוסית, ועל כן ראו המדפיסים לנכון להדפיס את שתי התפילות באותו נוסח, בזה אחר זה, כדי להעניק לספריהם "פוליסת ביטוח" כפולה.


(פה תבוא סריקה)



הבה נתבונן בנוסח התפילה שלפנינו. במבט ראשון נראה את התפילה משובצת במבחר פסוקים מן המקרא המדברים בשבחו של מלך. ואולם, מבט מעמיק יותר יציג מסקנה כי לפנינו "טקסט גלוי" ו"טקסט סמוי". כבר עמד על כך הסופר דב סדן בספרו קערת צימוקים, ששמע מפי ש"י עגנון.
מעשה בר' צבי פרץ חיות (1876 ברודי – 1927 וינה), רבה של וינה, אשר חשף את סודו של הטקסט הסמוי. נראה כי מנסחי התפילה, בהיותם מודעים היטב לרקע שתואר לעיל, בחרו לשבץ בפתיחת התפילה שני פסוקים רבי משמעות מן המקרא, ורמזו לקהל – "שפיל לסיפיה דקרא" (ברכות, י', ע"א; ועוד הרבה) – לא להסתפק בפסוק המקוטע המצוטט בתפילה אלא לקרוא במקור המקראי גם את ההמשך:

א. "הנותן תשועה למלכים... הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה" - הרי לפנינו פסוק מתהִלים קמ"ד, 11-10: "הַנּוֹתֵן תְֹּשוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה; פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲֹשֶר פִּיהֶם דִּבֵּר ֹשָוְא וִימִינָם יְמִין ֹשָקֶר";
ב. "הנותן בידם דרך ובמי עזים נתיבה" - הפעם לפנינו פסוק מספר ישעיהו מ"ג, 17-16: "כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה; הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִֹשְכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִֹּשְתָּה כָבוּ";

בהמשך הטקסט שלפנינו מופיע השיבוץ, לכאורה מן המקרא: "ובכל אשר יפנה יצליח". עברנו על כל פסוקי התנ"ך ולא מצאנו פסוק זה, אבל מצאנו שנאמר על שאול המלך (שמואל א' יד, 47): "וּבְכֹל אֲֹשֶר יִפְנֶה יַרְֹשִיעַ";

אם כן אפוא, לא לקטע המצוטט התכוון מחבר התפילה. קטע זה נועד רק לעיניו הבוחנות של הצנזור ולאוזניו הכרויות. המשך המקראות, בקטעים שאינם מצוטטים בתפילה אבל ידועים יפה לכל יודע ספר, הן הן עניינו של המתפלל, לאמור: אותם מלכים נכבדים, יהי רצון מלפניך שישכבו בל יקומו, דועכו כפשתה כבו, אשר פיהם דבר שווא וימינם ימין שקר, ובכל אשר יפנו ירשיעו.

הרב יעקב בן ישעיהו מזא"ה היה הרב האחרון בממלכת הצאר הרוסי לבית רומאנוב וקיבל את אישור השלטונות לכהן במשרתו. הוא התמנה בשנת 1893, היה עד מרכזי במשפט עלילת הדם נגד מנחם מנדל בייליס (1911) בקייב, והמשיך בפעילותו הציבורית בקרב יהודי רוסיה גם אחרי המהפכה, עד פטירתו בשנת 1924.
4 כרכי זיכרונותיו ראו אור בעברית לאחר מותו בהוצאת "ילקוט", תל-אביב, תרצ"ו. ספר מרתק, המתאר בשטף, בלשון רהוטה והומור דק, את קורותיה של אישיות יהודית גאה, הפועל בתנאי אנטישמיות בלתי אפשריים, ואף על פי כן שומר על חוט שדרה וגאווה יהודית. אני מביא כאן בפניכם בדילוגים, סיפור קצר, כלשונו, כפי שמצאתי בכרך ב', עמ' כ"א:
כאשר חלה אלכסנדר השלישי את חוליו אשר מת בו, באה הפקודה להתפלל בשלומו, כי מצב בריאותו הוא ברע מאוד. כמובן נשלח הפריסטאב (=מפקח. ר"ק) של הרובע אל בית המדרש להשגיח על הסדר של התפילה בשלמא דמלכא. סידרתי את התפילה באופן כזה: איזה מזמורי תהלים, ואח"כ "מי שברך" הנהוג לחולה... והנה הזקן שעבר לפני התיבה ביקש ממני לבחור את המזמור שעליו לומר לשלום הקיסר, ואמרתי לו, כי כל המזמורים שווים. נפתח את התהלים ומה שיעלה בידינו נקרא. עמדתי מימינו... פתחתי את התהלים והנה לפניי מזמור ק"ט המתחיל במלות "אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ". אמרתי:
- נקרא!
והנה הוא החל לקרוא את המזמור, וכאשר הגיע אל הפסוק "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְֹטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה", נאנח (החזן) ר' יהושע ז"ל, אבל אחר כך התלהב בתפילה היוצאת מן הלב, כשהגיע אל הפסוקים "יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים, פְּקֻדָּתוֹ יִקָּח אַחֵר, יִהְיוּ בָנָיו יִתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה, יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם". וכשהגיע להפסוקים י"ד וט"ו צעק בקול מר הפולח את הלב ליוצר נשמתו, ומתוך בכי קרא בקול: "יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה' וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָח, יִהְיוּ נֶגֶד ה' תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם". וכל העם, ובתוכם גם אני, החילונו לבכות כולנו והנשים מלמעלה ענו בבכי הבוקע את הלב, עד שגם הפריסטאב אשר על הבימה בכה איתנו יחד, ומתוך הבכי גמרנו את כל המזמור... הפריסטאב ניגש אליי בהתפעלות ואמר לי:
- דברים כאלה לא שיערתי מעולם.
- מה לא שיערת מעולם? – שאלתיו.
- כיצד?! – אמר – אני הייתי בכמה בתי תפילה פראבוסלאביים שלנו, ותפילה כזאת ובכיות כאלה לא ראיתי מעודי. ומה גם, כי המלך החולה הזה הלא גירש את היהודים ממוסקבה ואינו נוטה להם חסד. נשתוממתי על המראה אשר ראיתי, ואלמלא ראיתי זאת בעיניי, כי עתה לא האמנתי אילו סיפרו לי. חפץ אני לדעת את המזמור אשר קראתם.
- זהו המזמור כ', "יענך ה' ביום צרה" – עניתיו, והוא רשם.
- זהו מזמור בשביל כל חולה, או מיוחד בשביל נושא הנזר?
- זהו בשביל כל חולה – אמרתי לו – ובוודאי גם אצל הנוצרים משתמשים במזמור זה.
יצא הפריסטאב מן הבית ואנחנו החילונו להתפלל תפילת מנחה.

אשרינו שתפילת אמת בפינו. פינו ולבנו שווה בתפילתנו לאמור: "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמתך לראשיה שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך".

הערות:
1. לאחר שהעליתי על הכתב את הדברים הללו הפנה אותי ידידי, פרופ' הקר, לדברים שכתב בעניין זה דב סדן לפני שנים רבות: ראה, דב סדן, קערת צימוקים, תל-אביב תש"י, סעיף 326; הנ"ל, חגבי ניבים, לשוננו, כא, תשי"ז, עמ' 19-18. וראה לאחרונה מחקר נוסף שעסק בהרחבה בכל הנושא, אהרן ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות, בר-אילן, תשנ"ח, עמ' 186.
2. הערה אישית: הרב צבי פרץ חיות, קודם שנתמנה רבה של וינה, שימש מורה לתנ"ך ולתלמוד בבית המדרש לרבנים בפירנצה. בתפקידו זה היה מורם של שני הסבים שלי אשר למדו תורה מפיו בצעירותם בבית המדרש הנזכר, הרב פרופ' משה דוד (אומברטו) קאסוטו, אבי אמי, והרב אברהם (רודולפו) קמפניינו, אבי אבי.
3. השיבוש של הפסוק המקראי הזה מופיע כבר בתלמוד, סנהדרין צג ע"ב: דבשאול כתיב, "ובכל אשר יפנה ירשיע", ובדוד כתיב "ובכל אשר יפנה יצליח". ע"כ. והעירו במסורת הש"ס שם "לא נמצא במקרא לשון זה, ועיין במהרש"א בחידושי אגדות" ואפשר שנשתבש להם הפסוק משמו"א יח, 14, "ויהי דוד לכל דרכיך משכיל", ותרגומו "מצלח", וכך מובא ברש"י על אתר. וראה על כך באריכות במאמרו הנזכר של דב סדן, לשוננו כא.

חסר רכיב