תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דעה 2

29/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
דעות
"כולם היו הורי"

יותר טוב מאוחר, ממאוחר מדיי.
למזלנו, כיבוד אב ואם, מיושם אצלנו הלכה למעשה מטעם הממסד, והוא חלק מאבני היסוד של "ביתנו".
אך ישנם הלכי רוח, מחשבות ומעשים שרק "היחיד" או "היחד" יכולים להשפיע עליו, והוא: הרגשת הוותיק בחברה צעירה יותר. ניצול הרווח הרעיוני הרוחני מחברה שיש בה גילים שונים.
לדעתי, הצעירים יותר (ואני בתוכם) צריכים להוביל את המהלך קודם-כול במודעות.
לפני שנים כתבה אחת החברות ב"דף השבוע" על תחושתה בחדר האוכל. מכתב זה מלווה אותי עד היום. היא כתבה על הרגשתה כאשר אנשים יושבים לפי קבוצות עניין, קבוצות גיל וכו'. והם כזוג - מרגישים מבודדים.
נכון, אני רוצה לאכול עם מי שאני מרגיש קרוב אליו. בואו נחליט על יום אחד בשבוע או יותר שאנו יושבים עם חברים ותיקים יותר. הרבה פעמים זה כייף הדדי. אנרגיות חיוביות מועברות בנתיב דו-סטרי ותאמינו, זה מעשיר. מדברים על תחומים אחרים, מקשיבים, מעדכנים. אנו נגלה להם מי בהיריון והם יגלו לנו על סידרה מעניינת בבי.בי.סי. יש גם נושאים שאפשר להחליט שלא מדברים עליהם, למשל: אחת הוותיקות אמרה לי פעם להוציא מהלקסיקון את המילה "בעיה".
זו גם חוויה ערכית, מילה שעדיין לא מצויה במילון המילים הגסות.
עבודה בענפים: ישנם אצלנו ענפים שהצעירים והמבוגרים עובדים זה לצד זה וזו בהחלט תופעה חיובית. גם המבוגרים וגם הצעירים צריכים לתת את המקום המתאים איש לרעהו, ולהתחשב בצד הרווחי והחברתי גם יחד. אפשר לקבוע כללי ענף חדשים מתוך הבנה הדדית או בעזרת מתווך. שינויים בתפיסה מצעידים אותנו קדימה.
הפרהסיה מול התא המשפחתי: כולנו נוטים להתכנס במשפחותינו בחגים ובשבתות, מתוך רצון לחזק את התא המשפחתי, מתוך העדפת הבית מול חדר האוכל. מתוך תהליך טבעי ובלתי נמנע. כאשר אנו מחליטים על סגירת חדר האוכל, נחשוב על אלה שיישארו לבד. אולי יש מקום לעשות פעולה יזומה. הנושא עלה ביני ובין חברים בגילי שמצפונם נוקפם. כולנו נהיה שם במוקדם ובמאוחר, ויש עדיין ערכים שלא נס ליחם.

לאה קפלן, לביא
החינוך קרוב ללבי

נתחיל דווקא בשלב השאלה הזהה: "מתי לאחרונה ביקרתם במוסד החינוכי של ילדיכם" ("אני מביא את הילדים כל בוקר", איננה מתקבלת כתשובה רלוונטית)? ובכן - מתי? מתי באתם לגן להעביר פעילות פרשת שבוע, לספר סיפור במתנ"סון, ללוות את ילדכם "ככה סתם", בבית הספר, בהפסקה, בבית הילדים...
הייתי עֵד, כמו כולנו, לגל הכתבות בענייני החינוך הלא-פורמלי בקיבוצנו. אני מכיר היטב את המערכת על מגרעותיה ומעלותיה הרבות, ועל כן אדגיש כאן נקודה אחת שהיא חשובה בעיניי. ראשית, חשוב לי לומר – הדברים שאומר כאן מתייחסים לכלל מערכות החינוך שבהם שוהים ילדינו, הן המערכת הפורמלית והן זו הבלתי פורמלית.
מערכת החינוך בה ילדנו מבלה אינה "שם", בעוד אנחנו "פה". השאלה איננה האם לשים את הילד "שם" או להשאירו אצלי "פה". השאלה היא אם אני כהורה מסוגל להיות מעורב יותר, נוכח יותר בתהליך החינוכי שעובר על ילדי. כל הורה שבא פעם לגן לספר סיפור יודע עד כמה חשובה החוויה לילדו האהוב, אך לא רק לילד חשוב המפגש עם ההורה בתוך המערכת, אלא גם להורה עצמו. הוא מבין פתאום את יכולתו להשפיע מבפנים על תכניה של המערכת, על קבלת ההחלטות, כל המתרחש בתוך המערכת.
אוי, כמה קל לנו כהורים לשקוע בשאננות מוזרה כשאנו מעלים את הצאצא לאוטובוס, כשאנו סוגרים מאחורי גבנו את שער הגן... וכשהשאננות מתנפצת – זה כואב! טלפון בהול לכל נושאי התפקידים, האשמות והתנערות מאחריות. האם אין זו התחמקות מאחריותנו אנו? האם איננו נמנעים בכך מלהשתתף באמת בחינוך ילדינו? אני יודע, ההורים צריכים את הזמן שלהם, את השקט, ובכל זאת – האין זו בגידה בתפקידנו כהורים? הרי כולנו יודעים כיום כי אנו המחנכים האמיתיים של ילדינו. לא המטפלת, המדריך, המורה, אלא אנחנו – כולנו אנשי חינוך. עלינו לנסות להאמין בעצמנו כהורים (ואל עצמי אני מדבר כרגע) וביכולתנו להתיידד עם מערכת החינוך בה שרוי ילדנו, להתקרב אליה ולנסות לשנות אותה מבפנים. יש אלימות, יש צרות, ערכים לא מתאימים – בואו, נסו לשנות מבפנים, פתחו את הדלת, זה לא רחוק...
בתום הפגישה בבית הספר על עתיד ילדינו בשנה הבאה, פניתי אישית למנהלת בית הספר וביקשתי ממנה שתזמין אותי מדי פעם. "אל תדאגי", הוספתי, "אבוא גם אם לא תזמיני". אכן, בשביל ליצור קשר חם וקרוב בין הורה למערכת החינוך צריך רצון טוב גם מצד המערכת וצריך נכונות לכך.
אני יודע על עצמי שזו החלטה שקיבלתי ותו לא. זו גם הסיבה שאם לא אחוש שאני מלווה את בתי בצליחתה את המערכת, אאשים את עצמי בלבד.

זאביק קיציס, מעלה גלבוע
חסר רכיב