תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

יהודית זמוש ז"ל

15/09/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
יהודית זמוש ז"ל

נולדה: כ"א באדר א תרע"ג 28.2.1913
נפטרה: ט' בתמוז תשס"ה 16.7.2005

קבוצת יבנה
אנו ניפרדים היום מאימא, אם רחומה ואוהבת, אבן ראשה במשפחתנו הרחבה. מורה, מחנכת ומנהלת, אישה גדולה אשר נאספה אל אבותיה בליל שבת עם מלאכי השלום.
"ויעבור אלישע אל שונם, ושם אישה גדולה, ותחזק בו לאכול לחם... ועשתה לו עליית קיר קטנה, ותשם לו שם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה..."
אימא נולדה כבת שלישית לזוג אקרט יוצאי גליציה, שחיפשו לעצמם סביבת חיים חופשית ואופטימית בגבול הקיסרות האוסטרו-הונגרית המתפוררת, והקימו את ביתם בעיר הספר, גוריציה, על גבול איטליה. במלחמת העולם הראשונה נהרסה העיר בקרבות, והאבא, סבא יצחק, גויס למלחמה בחיל הפרשים, ולמעשה קפא למוות בערבות סיביר כשבוי מלחמה. בתום המלחמה חזרה האימא האלמנה עם ארבעת הילדים וקיימה את המשפחה בדוחק, אך כבית למופת בחיקה של קהילת גוריציה הקטנה והתוססת. הילדים למדו בהצטיינות, וכולם כאחד הפליאו באחריות ההדדית שלהם ובהווי העליז והחם שבבית.
ארבעת הילדים היו גרעין לקבוצת נוער גדולה, שקיבלו חינוך ציוני יהודי נלהב ומסעיר. הקבוצה הפכה לתנועה שסחפה גל עלייה והגשמה ציונית של מאות, ולבסוף אלפים ויותר, מיהודי איטליה שעלו ארצה.
אימא נשאה כל ימיה את אֵימֵי תקופת ילדותה, וקבעה לעצמה קו ושליחות - להקים משפחה גדולה וללחום בָּעולם הקשה והאכזרי כדי לגונן ולשמור על ילדיה ותלמידיה, כשתמיד תהיה להם: "מיטה ושולחן וכיסא ומנורה..."
ברודגס הטיל עליה דויד אינטרי להיות "המורה" ולהקים " בית הסֵיפֶר" לילדי הקיבוץ.
למרות מחאותיה, הקימה אימא את כיתה א', והייתה מורה, מטפלת, מחנכת ואח"כ מנהלת ביה"ס במשך 36 שנים ארוכות. בשנים ההן הייתה אימא שלנו אימא ראשונה לתלמידיה. היא אישית קלטה את שניים-עשר "ילדי טהרן", שבאו חסרי כול, ובאופן טבעי אימצה את בלהה, הקטנה בילדי קבוצה זו, כְּבִתָּהּ, אחותנו הגדולה עד היום הזה.
לחניכיה היא החזיקה את הציוויליזציה בידיה ממש: הקימה בבוקר, האכילה ודאגה לניקיון וללבוש. לימדה את כולם את כל המקצועות, וכל ערב חזרה לבית הילדים להגיש ארוחת ערב ושיעורי הבית, להשכיב ולכבות אורות.
במלחמת השחרור, כשכולנו - הילדים והאמהות - פונינו לבני ברק תחת הפגזות הצבא המצרי, נחלצה אימא עם הכיתות של "הגדולים", כיתות ד' ה', ויחד עם יצחק אשר ז"ל החזיקו שבועות ארוכים את 42 הילדים במשטרת בית דגון, שניטשה ע"י הבריטים. הם קיימו חיים נפלאים של חברת ילדים עצמאית, ילדים שלמדו וקיימו את עצמם, והשאירו לדורות עיתון עשיר ואופטימי - אות ועדות לגדולה של חינוך.
מאז ועד שחלתה במחלה כרונית קשה בגיל 56, הייתה מורה ובעיקר "המנהלת", שהרחיבה וביססה את ביה"ס בקבוצה, והפיחה אורות, צבעים ומוסיקה מרנינה בין כתליו.
כל שנותיה כמורה וכמנהלת הרבֵּתה בעיקר לגונן ולקדם את התלמידים שנזקקו לעזרה. חברת הילדים הקיבוצית הייתה אכזרית, וההורים היו מנותקים במידה רבה מחיי הילדים. אימא שלנו לקחה הביתה יום יום שנים רבות את התלמידים הזקוקים - כל אחד בשעתו, כל אחד וקשייו - אצלה בבית, ושוב ושוב נלחמה לכל אחד את מלחמת חייו ללמוד לקרוא ולכתוב, לקרוא שעון ולדעת חשבון. היא תמיד אמרה: "התלמידים הטובים - יסתדרו; להם חשוב שבית הספר לא יפריע. החלשים - הם השליחות שלי, להם אני חייבת לדאוג."
אלישע קרא ל"שונמית הזאת" ואמר לה: "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזו... מה לעשות לך; היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא? ותאמר: בתוך עמי אנוכי יושבת". גם אימא מעולם לא רצתה דבר לעצמה. עצמאית הייתה, חזקה ובעלת תעצומות. היא שנאה דיבורים רמים ובזה למִמסד ולשררה. היא דרשה קודם-כול מעצמה.
אימא הקימה בֵּית-משפחה לתפארת: חם, שמח ומפנק. מיד כשחדלה להגיש ארוחות ערב בבית הילדים, כשהוקם צריף מועדון הילדים, החליטה אימא להכין ארוחות ערב בבית - החלטה פורצת גבולות - ומאז התכנסו כולם יום יום סביב השולחן הארוך, עשרה ויותר בני המשפחה המורחבת: אבא בראש, אימא עם הסינר שירשה מֵאִמָּהּ ומתכונים משפחתיים קדומים מגליציה ומאיטליה. היא טיפלה באבא ופיקחה על הקריירה שלו. עם השנים היא הייתה מרכז המשפחה הרחבה כולה, בארץ ובאיטליה. בארץ היא ואחיה, ברטי, ואחותה המנוחה ,סידוניה, היו קשורים בלב ונפש, וממש חיו ביחד את מלחמותיהם, את הדאגות והשמחות ואת גידול הילדים. עם האח מקס וקהילת מודינה התקיים קשר עמוק, ומקס ראה עצמו כשותף ליצירה הגדולה של יבנה.
אימא הייתה מרכז "הגרעין האיטלקי" ביבנה, והשבט הנחמד הזה התכנס שנים רבות תחת שרביטה למסיבות של קירבה וידידות. היא הייתה חברה קרובה ותומכת לעשרות רבות של חברים ובעיקר חברות - לכולם הייתה אוזן קשבת וכתף תומכת שנים ארוכות ועד שֵֹיבָתָה המופלגת.
היא הייתה סבתא נפלאה ומתעניינת, שהמציאה צימוקים לנכדים ועוגות מיוחדות, שהיא שלחה לכל אחד כפי ייחודו. בביתה חיכה תמיד ארון צעצועים ו"ספריית הנינים של סבתא". היא קשרה קשרים עמוקים עם נכדים ונכדות - לעתים בדרך מיוחדת ונדירה. מותה הנורא של יעל נכדתה האהובה, שנרצחה עם בעלה בכרמי צור, היכה אותה באבל, שלמעשה לא התגברה עליו. בימים האחרונים לחייה רצתה רק להחזיק מעמד עד ל"יום הזיכרון". "מחר יום הזיכרון", לחשה, ופחות או יותר אלו היו הדברים האחרונים שאמרה.
אימא מילאה את ימיה, הגשימה את ייעודה וראתה נחת מהשבט הגדול שהעמידה.
בחיזיון המופלא של האישה בשונם, לאחר שהתריסה כלפי איש האלוקים: "הלא אמרתי אליך לא תשלה אותי!... ויתפלל אל ה'...ויפקח הנער את עיניו...ויקרא אל השונמית ויאמר: שאי בנך!.....ותבוא ותיפול על רגליו ותשתחו, ותישא את בנה ותצא." כך יוצאת האישה הגדולה משונם ומסתלקת מבימת החיזיון המקראי.
אימא יקרה, את הלכת בדרך ארוכה ונָשָאת בכל כובד המשא - באת היום אל המנוחה.
הלוא שלום לעפרך.

בנה, יורם זמוש
חסר רכיב