תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אחינו

28/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
אחינו "כל בית ישראל"
מביעים מחאה
להשתתף במחאה

ככל שמתקרבים ליום שממשלת ישראל תורה על עקירת יהודים מבתיהם, הלב מתכווץ. נראה שלא ניתן לעצור תהליך נורא שבעצם כבר התחיל להתגלגל, והתועלת בתפילה לנס לא נראית פחות מעשית ופחות מועילה מכל פעילות אחרת המוצעת. מצד שני, אסור לשתוק וחייבים למחות על אי הצדק והסיכון הלא מחושב שעומד לפתחנו – גם אם לא יועיל. השתיקה מתפרשת כהודאה וכשותפות לפשע.
ובנוגע לתועלת שבמחאה – מוכר הדין אצלנו שבעלותו של אדם על קרקע ניכרת ב"חזקה" שלו על הקרקע במשך שלוש שנים. אך כל זה נכון רק כשאין מי שמוחה. אך במקרה שיש מחאה – חזקתו של אדם בקרקע אינה ממומשת. וכן הסבירו חכמים – גם כשישראל גלו מארצם, ואחרים החזיקו בארצנו במשך שנים רבות – זכותם לא יצאה לפועל על אדמתנו בגלל מחאתנו שלוש פעמים ביום, בתפילותינו לשיבת ציון. בזכות "מחאתנו" במשך הדורות נשארה הארץ בחזקתנו. ולכן, אין לזלזל במחאה. ביום שני הקרוב יתחילו פעולות מחאה נרחבות לקראת סגירת גוש קטיף. זכות גדולה היא להשתתף במחאה.

(ראש צורים)

מוועדת חינוך
"הורים וילדים מדברים על תכנית העקירה" – במוצאי שבת, בשעה 21.30 נקיים בבית המדרש ערב לבוגרי כיתות ט' עד י"ג יחד עם הוריהם. בתכנית: סרט ודיון בהנחיית הרב.

(ראש צורים)

עצרת מחאה
השבוע בימים שני ושלישי זכינו להשתתף עם ציבור גדול ב"עצרת מחאה" במתחם ה"בבא סאלי" בנתיבות. אעפ"י שהמשטרה עצרה את האוטובוסים בנקודות המוצא שלהם, הגיעו רבים וטובים! בשעה 21.00, באיחור של מספר שעות, יצאנו בצעדת ענק לכיוון היעד הראשון, לכפר מימון. ההליכה ההמונית בחשכת הלילה של משפחות רבות עם ילדים קטנים, בני נוער ומבוגרים הייתה מרשימה ביותר. האווירה הייתה של התרוממות רוח, לראות את עם ישראל בשעותיו היפות!
בגלל עיכובי המשטרה נמשכה הצעדה כ-4 שעות, ובשעות הלילה המאוחרות הגענו לאזור כפר מימון. הכנו קפה בפינה של מושב זמרת, והיינו תשושים בגוף אך בהרגשה של שותפות במשימה לאומית ובחוויה חד-פעמית ומיוחדת!
אחרי שנת לילה קצרה, התעוררנו לבוקר שבו חיילים רבים ושוטרים מקיפים את כל מתחם האוהלים של הצועדים, ואז - ביזמת מארגני המחאה, עברו כולם אל תוך מושב כפר מימון וחיכו לבאות... הייתה הרגשה קשה לראות את המוני החיילים שהוזרמו לאזור באוטובוסים. הועמדו במקום גם 4 משאיות זרנוגים להתזת מים (לפיזור הפגנות), למקרה של פריצת המפגינים את מעטפת החיילים.
בפינה שלנו, ישנו מספר משפחות עם ילדים קטנים באוהל או בלי אוהל. כולם נרדמו בקלות מרוב עייפות, וקמו בנחת לבוקר חדש. האמהות התפללו עם הפעוטות והאבות הלכו למניין בבית הכנסת של היישוב. הייתה אווירה פסטורלית, כולם היו נינוחים, אכלו ארוחת בוקר קלה, וחיכו לדעת מה ילד יום...? אנחנו עזבנו את המקום ביום שלישי בצהריים, והיה קשה מאוד להיפרד מכולם ב"אמצע", מבלי לדעת מה יתרחש בהמשך.
ביום רביעי בלילה הייתה הקלה רבה לראות, שבסופו של דבר, כולם (כמעט כולם) התפזרו בשקט לבתיהם, ולא נוצר העימות עם הצבא. מי ייתן ונעבור את החודש הקרוב בשלום, והקב"ה ינחנו בדרך הנכונה.
[טירת צבי]

צו השעה
כ-15 משפחות מגוש קטיף התעניינו בהגעה אלינו לתקופת ביניים. בשלב זה יכולנו להיענות ל-8 משפחות, ואנו סוגרים את ההרשמה. "צוות רעות" (הצוות שעוסק בנושא) מכין את הדירות, דואג לפתרונות בנושא חינוך, אחסון ושאר נושאים הדורשים טיפול.
"צוות רעות" מזמין את הציבור למפגש הסברה לקראת הגעתן של המשפחות. 8 דירות אירוח עוברות בימים אלה שיפוץ וצביעה לקראת קליטת המשפחות. רוב המשפחות המאמצות כבר שובצו. ההתגייסות הספונטנית של הרבה אנשים טובים ביבנה, מחממת את הלב.
נפתח בשיחה קצרה שתתאר "תחושות מהשטח" (מגוש קטיף), ולאחר מכן נדווח על ההכנות. אל תחמיצו, זהו צו השעה!

[קבוצת יבנה]
שירות לאומי ביישוב נצרים

שולמית שטרן, 20, בארות יצחק
את לימודיה התיכוניים עשתה באולפנת אלקנה

שנה ראשונה שירתה ב"שירות לאומי" בצפון הארץ
בגן טיפולי ובמועדונית לילדים ממשפחות במצוקה
את השנה השנייה של שירות לאומי
סיימה ביישוב נצרים שברצועת עזה
ב"מדרשה להעברת יהדות"
נשארה עם אנשי היישוב בימים שלאחר תשעה-באב

שירות לאומי ביישוב נצרים
שולמית: "כשבאתי לנצרים בתחילת השנה הזאת כבר ריחף ענן ההתנתקות מעל הראשים שלנו. אני בדעותיי האישיות ימנית, מתנגדת להתנתקות ומקווה שלא תהיה.
את הנסיעה לנצרים עשינו כל השנה באוטובוסים ממוגנים או במכוניות הספארי, ממחסום קרני על יד צומת סעד, ובנקודה מסוימת בשדות נחל עוז או עלומים, יצאו האוטובוסים לדרך שלוקחת 10 דקות עד רבע שעה. בהתחלה זה מפחיד, אבל מתרגלים לגמרי".

מה עשיתן בשנה הזו?
"היינו 6 בנות במדרשה. 2 מתוכן מנווה דקלים שבגוש קטיף. המדרשה שבה עבדנו בנצרים יש לה תחומי פעילות רבים, ואחד מהם זה התחום בו עבדנו כבנות שירות לאומי. זהו תחום שעוסק בבניית תכנית פעילות לימי עיון לבנות בכיתות ז'-י"ב. במשך חודש ימים עסקנו בהכנת התכנית ואז יצאנו עם התכנית לבתי ספר בכל רחבי הארץ למשך תקופה של חודש נוסף והפעלנו את התכנית בבתי הספר. בסיום הפעילות היינו שבות לנצרים להכנת תכנית חדשה, וכך הלאה. לקראת סוף השנה עסקנו בבניית תכנית ניסיונית לקיבוצים חילוניים שבמועצה האזורית 'שער הנגב'. הספקנו לחשוף את התכנית בפני רכזי חינוך ורכזי תכניות שונות, ובשנה הבאה בעז"ה יעבירו אותה.
"קיבלתי המון במדרשה בנצרים ונהניתי מכל רגע - העיסוק בתכנים, הלמידה על כל נושא, המפגש עם המקומות השונים והמוסדות לסוגיהם".

את מרגישה שזכית בכך ששירתת השנה בנצרים?
"אני לא הייתי בת שירות של היישוב ולכן הייתי פחות בקשר. לא הייתה לי גם משפחה מאמצת. נשארתי לשבתות רק לעִתים, והיו שבועות שכצוות המדרשה עבדנו מחוץ למקום והתרוצצנו עם התכניות הלימודיות-חינוכיות שלנו במקומות שונים בארץ.
"אני רוצה לתקן קצת את הרושם שיש בציבור על אנשי נצרים. מסתכלים עליהם כאילו הם רחפנים, מנותקים ושהם יחטפו את הבום הכי גדול... אבל כשאתה נמצא שם אתה רואה סוג של אמונה, מוחלטת. אין פשרות. מתקיימים במקום חיים של אמונה ואידאלים, בכל דבר – בחינוך הילדים, ערבי נשים במקום, תמיד עם תוכן. כל שיחה הכי פשוטה עם אנשי המקום, הכול סביב גמילות חסדים, בית כנסת. הם אמיתיים, הם צנועים ופשוטים מאוד מאוד מאוד. הרגשתי שם שהם דומים לאנשים בתל-חי של פעם. הרגשתי שכך קיבלנו את המדינה. בעיניי הם לוחמים אמיתיים שנלחמים על פיסות ארץ-ישראל. עד לפני 5 שנים היה להם כביש מחבר ליישובי הרצועה, ומאז הם הפכו ליישוב מבודד, אבל הם מאוד מיוחדים.
"אני מרגישה שזכיתי בזה שהייתי בנצרים בשנה קשה כזו ומלאת זעזועים. ראיתי אמונה, אנשים מצוינים, ממש זכיתי".


איך את מרגישה לקראת תרחיש הפינוי?
שולמית מתראיינת ב-ג' מנחם-אב. בשבוע שעבר סיימה את שנת השירות השנייה ומחר מתכוונת לרדת לנצרים ולהיות עם אנשי המקום, גם בימים שלפני תשעה באב וגם לאחריו.
שולמית: "יש הרובד האחד, וכך מרגישים גם אנשים בגוש, שזה משהו שעם ישראל צריך אולי לעבור, שזה לֶקח לעם ישראל, לֶקח שצריך ללמוד ממנו. וברובד השני, בראייה אישית יותר, זה שבר. יש לי חברות מנווה דקלים, יש לנו מזכירה במדרשה שפונתה מימית ובהמשך אבא שלה נהרג וזו ממש טראומה בשביל כל אחת מהן, ומאתנו".
אוהבים את צה"ל
יש לנו אהבה והיא ניצחה! ובגדול!

בתחילת השבוע, הופעלנו אני וחייליי לתגבור כוחות המשטרה בהפגנה שהחלה בנתיבות ודרך כפר מימון אמורה הייתה לנוע לגוש קטיף.
מיותר לציין מה רבים החששות שלפני הפגנה מסוג זה בה משתתפים משפחתך, חבריך וחברי הקיבוץ ועוד רבים. לא אכביר במילים על מהלך ארבעת הימים שהיו מלווים בלא מעט כאב על התנהלות הדברים במדינתנו, אלא אספר על יום שלישי ורביעי בערב, עת התאספנו אל מול גדרות כפר מימון ובצורה אבסורדית שלא תיאמן עומדים מולנו המפגינים – עצמנו ובשרנו - ומעבירים לנו שיעור ענק באמונה:
בלי טיפת התלהמות ועם חיוך ענק על הפנים – עמדו ושרו. שרו "אני מאמין" ו"התקווה" ו"אוהבים את צה"ל" (אף מילה על גוש קטיף) דיברו על כך שאנו לא אויב והם לא אויב.
ללא שמץ אלימות (למרות הפרסומים ברדיו) ובמשמעת אדירה, דיברו דברי טעם היוצאים מן הלב ונכנסים אליו. ואם פה ושם מישהו סטה – מייד היסו אותו והמשיכו כאילו כלום.
מאוד קל לציבור מתוסכל (ויש על מה להיות מתוסכלים...) להיגרר לדברים לא רצויים ולפריקת מתחים ועצבים על חיילים ושוטרים (כפי שפה ושם היו שעשו – ואולם, הם בטלים בשישים) אולם מועצת יש"ע, בבגרות ובאמונה לאורך כל שלושת הימים, הנחתה לא לבוא לידי עימות עם כוחות הביטחון ובכך לימדו אותנו, אמונה מהי.
בסוף היום אני שומע את הצוערים מדברים ביניהם על כך שלפעמים בא להם לרקוד ולשיר "כמוהם", ומתפעלים מהנחישות, האיפוק והאמונה של "הכתומים". לא אכחד שהיו גם ציניים שהגיבו בהתאם, אולם אני יצאתי בתחושה של רוממות נפש ולימוד אדיר על כוחה של אמונה. מצאתי את הצוערים שרים "אוהבים את צה"ל" במנגינת "ובכן צדיקים" – כפי שלא שרו מעולם, ומבינים שהמהלכים הבאים הולכים להיות לא פשוטים בכלל - נפשית ורגשית.
ולאחיי ואחיותיי, עצמי ובשרי, אני אומר – המשיכו רק להאמין, לעשות, לחייך, לשיר ולשמוח, וה' יעשה הטוב בעיניו.
חנן אביאל, מירב
מה עשו בקיבוצים?

אוהל הקשבה ואירוח בצומת סעד
מהשבוע שעבר קיבלה סוכתנו הצנועה תגבורת באמצעות האוהל הממוזג והמואר שהוקם בצד השני של הכביש. השבוע חברו אלינו עמותת "בסוד שיח" שעשו אתנו לילות כימים להרחבת מעגלי השיח.
לאירוח והחזקת המזנון הצטרפו אנשי וילדי בארי, עלומים, תקומה ומעגלים. במזנון עברו מאות אנשים, עשרות ישבו בקבוצות שיח מרתקות. יישר כוח לכל העושים במלאכה, ותודות לכל התומכים מרחוק ומקרוב. היכונו לעוד שבוע של עשייה משמעותית וחשובה.
סעד

משבוע לשבוע
להלן כמה מילים שנכתבו על ידי משתתפי הצעדה:
"השעה 21.30 בליל יום שני. אנו צועדים על הכביש המוביל מנתיבות לכפר מימון לאור ירח מלא. יחד אתנו צועדים זוגות עם ילדים, תינוקות, קשישים, חבורות נוער וצעירים, כולם נושאים על גבם ועל גבי עגלות ציוד שינה ואוכל, נכונים למבצע הזדהות עם תושבי גוש קטיף.
לימיננו ולשמאלנו – כוחות גדולים של צבא ומשטרה המלווים אותנו לאורך המסלול.
אנו בתוך נחיל של המון אדם, הזורם בתהלוכה עם עוצמה שקטה ובוטחת. להיות חלק מעוצמה זו, זו חוויה שקשה לתאר. אמנם, זה המעט שנותר לנו, לבטא הזדהות עם כאבם של הנעקרים מבתיהם. אך אם זה תרם במשהו לעידודם – דיינו!
[עין הנצי"ב]

"כיופית" מול התנתקות – האם זה הולך ביחד?
המועצה התכנסה לבקשת ועדת חינוך לדון בשאלת תאריך היציאה ל"כיופית" של ילדי החטיבה והתיכון.
התאריך המקורי שנקבע, י' באב (15 באוגוסט), הוא תאריך תחילת ההתנתקות ועלתה השאלה: "האם מתאים לצאת לנופש בתאריך זה"?
הדיון היה רב משתתפים. הגיעו הנוער והוריהם, הרב, ועדת חינוך, מדריכים וחברים מתעניינים.
בדיון, שהיה מרגש מאוד, שמענו דעות רהוטות שהוצגו בצורה מכובדת על ידי הנוער ואחרים.
בסופו של דיון קיבלה המועצה את נוסח ההחלטה כדלקמן:
"לאחר דיון ארוך ומקיף, בהשתתפות הנוער וועדת חינוך, החליטה המועצה שה'כיופית' תצא בתאריך שנקבע".
מאחר שזהו התאריך שבו מתחילה ההתנתקות, דורשת המועצה שהפעילות תלווה בתכנים מתאימים שייקבעו יחד עם הנוער, ועדת חינוך וצוות מלווה לבניית התכנים.
המועצה קוראת לקיים ישיבה פתוחה לציבור לדיון על התייחסותנו למצב בעם ועל דרכים לשותפות פעילה שלנו; המועצה קוראת למזכירות לצאת בפעילות קהילתית הקשורה לסיוע למפונים, בהתאם לצרכים.
(בארות יצחק)

לאחר המועצה
נושא הדיון הוגדר "תאריך היציאה לכיופית", אבל הדיבורים היו הרבה מעבר לזה...
ישבנו זה לצד זה, תומכי ההתנתקות ומתנגדיה, נוער ומבוגרים, ילדים והוריהם, אלו שבעד השארת מועד הכיופית ואלו שנגד, אוהדי השם "כיופית" ומציעי כותרות אחרות, כל אחד השמיע ושמע, הקשיב והתייחס, הייתה אווירה של סובלנות למרות שחלק מאוד האריכו, כל אחד דיבר מהמקום שלו, מהכאב שלו. התאחדנו סביב כאב לאומי גדול ומשותף.
אם מבוגרים והורים משוחחים ודנים יחד, שואלים שאלות, מעלים הצעות, תוך הקשבה וסובלנות הדדיים, מתן כבוד והתייחסות עניינית ובוגרת, יש בכך מעט נחמה. אם נמשיך כך להיפגש ולשוחח, לדון ולהציע הצעות, להקשיב ולשמוע זה את זה, אני מאמינה שזה יביא אותנו למקום הרבה יותר טוב, פחות מבולבל, יותר מחוזק.
עד היום לא ידעתי מה נעשה בחמישה-עשר לאוגוסט: לראות את המראות בטלוויזיה יהיה קשה מאוד, אבל גם לא נוכל למנוע את עצמנו מכך. ולהיות שם לא נוכל, אבל ניקרע מהרצון לעזור ולעשות משהו.
מאותו ערב, לאחר ששמעתי והתחברתי במשהו עם כל מי שדיבר והשמיע, אני מתעוררת לתקופה חדשה שמפיחה בי כוח מחודש להתמודדות עם המצב הקשה.

(בארות יצחק)

מגורים זמניים למשפחות מהגוש
עם התקרבות תאריך פינוי גוש קטיף הגיעו אלינו פניות של משפחות מהגוש המחפשות מקום מגורים. הנהלת הקהילה דנה והחליטה לפנות כל מבנה היכול לשמש למגורים ראויים לצורך זה. קרוונים ששימשו לאירוח ולמגורים של משפחות בשיפוץ הופנו לעניין ואנו בודקים אפשרויות נוספות שיוכלו לשמש פתרון למשפחות.
בשעת כתיבת שורות אלו הובטחו כל הקרוונים הפנויים שעמדו בכניסה לקיבוץ למשפחות שפנו אלינו. המשפחות צפויות להגיע במהלך השבועיים הקרובים. על מנת ללוות את המגיעים אלינו מהגוש בצורה טובה, ברצוננו להצמיד לכל משפחה שתגיע – משפחה מלווה. המעוניינים להירתם לנושא - מוזמנים לפנות אליי.
(סעד)

להורי החיילים
בעקבות הלכי הרוחות סביב תכנית ההתנתקות, אנו מזמינים את קבוצת ההורים שבניהם ובנותיהם משרתים שירות סדיר בצה"ל לפגישה בה נדבר, נספר ונשמע. לשיחה מוזמנות העובדת הסוציאלית שלנו, והעובדת הסוציאלית לשעבר. לקראת השבת הבאה נשלח הזמנות-תזכורות אישית למשפחות.
בברכת "שלום על ישראל", ועדת הקשר.
[טירת צבי]

ההתנתקות
ההתנתקות כבר הפכה לנושא בחיינו. כפי שכתבתי בדו"ח הקודם, אנו נותנים דעתנו לכך ומנסים לתת מענים נכונים לילדים.
רב-שיח - במוצאי י"ז בתמוז קיימנו לילדי החטיבה והתיכון רב-שיח בו הושמעו דעות בעד ונגד ההתנתקות. ר"ל וב"א ייצגו את הצד התומך במהלך, וי"ש וי"ל ייצגו את הצד המתנגד למהלך. היה מעניין מאוד וחשוב. נראה לי שהחשוב במיוחד היה שזו הייתה הזדמנות לנוער לשמוע את הדעות השונות באופן רגוע (כמעט כל הזמן), אך חשוב יותר, שהצדדים הדגישו שגם אם חלוקות הדעות לגבי ההתנתקות, עדיין יש מקום לתמימות דעים בנושאים אחרים. ואכן, נשמעו גם חילוקי הדעות אך גם ההסכמות. בסופו של הפאנל נערך "מעגל הקסם" בהנחייתה של ד"ו. מעגל הקסם זהו "כלי עבודה" שנעזרים בו רבות בבי"ס דע"ת, ובו כל אחד, בתורו, משתף את כולם ברגשותיו או במחשבותיו או בכל דבר שהוא רוצה. ואכן, עלו מחשבות, דעות, רגשות, ועוד. אין ספק שהערב השאיר אצל כל אחד חומר למחשבה, וגם אנו הבנו שטוב עשינו, אך יש עוד הרבה מה לעשות.
כיתות ד-ו - חוו פעילות שחלקה יצירה וחלקה "מעגל הקסם" בנושא ההתנתקות. גם כאן העלתה הפעילות המונחית הרבה דברים מצד הילדים. מחשבות, תהיות, פחדים, חששות ורצון לדעת את העובדות.
סוכת האחווה – סוכה זו שנהגתה על ידי ת' ונ', שניהם עם זיכרונות חזקים מהסוכה של מלחמת יום הכיפורים, ובינתיים תופסת תאוצה ונפח, מהווה מקום משיכה חיובי ביותר לילדים ולבני הנוער. כל מי שמגיע לשם רואה את הילדים שמתפעלים את המקום. אנחנו בהחלט שמחים על כך. כמו כן ראינו כבר שניתן להיעזר בה לדברים שונים בהם אנו רוצים - פתיחות ותחושת ביחד. אני מקווה שהמקום ימשיך להיות מוקד עשייה חיובית ונדע לעשות בה שימוש נכון גם לצרכינו.
באופן כללי, אנו בהחלט חווים עם הילדים את התחושות הרבות שמציפות אותם בימים אלה, כפי שמציפות אותנו, המבוגרים. ועוד לא עשינו די.
(ו' חינוך, סעד)

אנחנו וההתנתקות
ביום ראשון בין השעות 18.00 – 24.00 יתקיים במתנ"ס גוש עציון ערב חיזוק ואמונה בנושא "חופש וגבולות – אל מול ההתנתקות" - מיועד לנוער ולמבוגרים.
בימים אלה של מאבק וטלטלה העוברים על עמנו, בימים של תהייה וצורך להחליט מה נעשה אנו ומה ילדינו, מה מותר ומה נכון – נתכנס לדיון וחשיבה משותפת בניסיון לעצב דרכי התמודדות אמונית ואפשרויות תגובה אל מול המציאות.
בין הנושאים:
נצח, היסטוריה והיסטריה – ד"ר ברוך שולם; והלכה כבית הלל – מהי המשמעות הרלוונטית – הרב יובל שרלו; ילדינו בעין הסערה – שיח סביב סוגיות רגשיות וערכיות הקשורות בהתנתקות (למבוגרים) – הגב' מרים שפירא; אנחנו בסערת ההתנתקות (לנוער) – הגב' מרים שפירא, פסיכולוגית; "אם – אמון – אמונה" – הגב' שרה אליאש (מחנכת); "אנחנו והמשטרה – על החשבון ועל הנפש" – דולי בסוק (מחנך), ועוד.
[כפר עציון]

מה נעשה אנחנו
ימי "בין המצרים" הללו מקבלים אצלנו משמעות מיוחדת, עם התקרבותו של התאריך המיועד לביצוע תכנית ההתנתקות. כקהילה המאחדת בתוכה אנשים בעלי מגוון דעות פוליטיות, יש בנו תחושה כי הייתה התייחסות מעטה לנושא מתוך רצון לא להביא לקרע בינינו, מחד, ומתוך כבוד הדדי לכל הצדדים, מאידך. ואולם, ככל שהולך ומתקרב התאריך אין אנו יכולים להתעלם מן הצפוי לנו כמדינה. השאלה - מה נעשה אנחנו, אנשי מעלה גלבוע, ביום שני, י' באב, ה-15 באוגוסט?
נצפה בטלוויזיה? נבכה? נדבר? נעזור? מגוון שאלות אלו מתרוצץ במוחנו ותחושת הבטן שלנו נוטה לתשובה כי לא נוכל להסתפק בהשארת התשובות לכל אחד באופן פרטי. אנו ננסה להציע התייחסות קהילתית לנעשה, תוך שימת לב לקולות השונים המושמעים בינינו.
כפתיחה למהלך זה נקיים ביום ראשון, תשעה-באב, יום קהילתי שיכלול תכניות לכל שכבות הציבור. צוותי חשיבה וביצוע שוקדים על התכנית בימים אלו.

(מעלה גלבוע)

אירוח עוברי הדרכים
ימים ולילות לא פשוטים עוברים על אזורנו. בנוסף לשמירה בה הורגלנו, מוטל על השומרים בימים אלה לשמור על חצרות סעד בתבונה ורגישות תוך הבנה למצב בו אנו נתונים, מחד, להיות ערים לכך שהשומר בשער נושא את שמה הטוב של סעד על כתפיו, מאידך.
להלן מספר הנחיות לשומרים:
1. סעד העמידה עד היום ותמשיך כל עוד יהיה צורך ואפשרות - חדר ללינת לילה לאנשים שנתקעו בדרך לביתם בגוש קטיף.
2. בנוסף לאלה קיימת סוכת אירוח בכניסה האחורית של הקיבוץ הפועלת 24 שעות ביממה, ובין מטרותיה - אירוח אנשים הנמצאים בדרכים. אפשר בהחלט להפנות לשם אנשים מעוניינים.

(סעד)


מפי תלמידים בישיבה בעצמונה
נֹעם הס, 19, שדה אליהו
בוגר הישיבה התיכונית בחיספין, רמת הגולן
למד השנה במכינה הישיבתית הקדם-צבאית בעצמונה שבגוש קטיף
בוגרי י"ב נוספים מהקיבוץ הדתי במחזור הזה:
אלון גנוסר, ניר שריד ואריאל לנג מיבנה, יגאל זיוון מסעד ושלמה שטראוס משדה אליהו.
נעם ממשיך את שגרת הלימוד במכינה, ונשאר במקום נכון ליום ה' מנחם-אב (10.8)

איך עברה השנה הזו?
נעם: "שנה מעולה, חוויה לימודית טובה, חוויה להכיר את האנשים פה בעצמונה, במכינה, את צורת החיים, האנשים שמלמדים אותי פה. הכרתי את המשפחה של הרב שלימד אותי, רואים איך הם חיים ביישוב, במה הם מאמינים.
"היינו במחזור 120 חבר'ה, והיו גם שנה ב' של עוד 50 תלמידים בערך. לשנה הקרובה (תשס"ו) רשומים 134 חבר'ה חדשים".

מה קיבלת, בעיקר?
"אני לא יכול להצביע על קטע אחד מסוים. כל קטע נתן את שלו. הגמרא נתנה לי המון 'בשר', הכרתי המון צדדים ביהדות, הליכי מחשבה ביהדות. והצד השני, זה המון לימודי אמונה, משנתו של הרב קוק שלומדים דרכה איך להסתכל על המציאות, איפה אנחנו נמצאים, המוסר. העוז להביע אמונה".

אתה מרגיש שעשית כברת דרך?
"בהחלט".

מה הלאה?
"ממשיך שנה ב'".

מה הקסם של המכינה בעצמונה?
"אני חושב שמה שקנה אותי שאני רואה על הרבנים שמלמדים אותנו שזה משהו שלם. הם חיים בשלמות. כל אהבת החיים שלהם יונקת מזה".

גזירת ההתנתקות – האם מתעלמים ממנה במכינת עצמונה?
"התעלמות? ברור שלא. הגישה היא, וכך היה כל השנה - שממשיכים להיאבק, וממשיכים להיאבק כל עוד זה לא נגמר. יש עוד תקווה שזה יעבור. בתוך זה ניתנו גם שיחות - ממה זה נובע שפתאום נוצרה החלטה במדינת ישראל, בציבור. מה עם ישראל צריך לעשות כדי להחזיק בארץ.
למדנו מתוך ספרים, לאו דווקא מהתקופה האחרונה. למשל, הכי בולט ב-100 השנים האחרונות הם הרב קוק והרב צבי יהודה. כשלמדנו את משנתם נדמה היה כאילו זה עיתון מאתמול. גם המהר"ל - על יחס העם לארץ-ישראל, ועוד פרשני מקרא למיניהם. מתוך הלימוד בכתביהם הקשנו להיום – איפה הייתה הטעות, על כך שנגרמה טעות כזאת ושהממשלה החליטה על מהלך כזה.
"כמובן שעסקנו והדגישו לנו שהאמונה שלנו היא לא מותנית במשהו שיקרה. שאם חס ושלום תקרה ההתנתקות, אנחנו ממשיכים להאמין. תהליך הגאולה הוא קשה, יש עליות וירידות, אבל לא צריך להתייאש".

יש דיבור על היום שאחרי?
"בינתיים לא. בתקופה הזו שבין תשעה-באב לר"ח אלול הישיבה סגורה בדרך כלל, אבל השנה נישאר בישיבה ונראה מה יהיה".

מה אתה מרגיש באופן אישי, אם יקרה דבר כזה?
"לא כל כך יודע".

מלבד אמונה, האם אתם מדברים גם על רגשות?
"ברגע שאתה מאמין במשהו והורסים לך אותו, אתה תרגיש רע. מדברים על רגשות דרך השיעורים ולפי מה שאתה לומד, כך יש לך את הכוח שלא להתייאש. אנחנו מכירים את הגוש, ואם ינטשו אותו, הכאב יהיה גדול".





חסר רכיב