תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

המזבח והנכים

28/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
המזבח והנכים ומה שביניהם

תרצה אורן

תלמידה אחת לא הרפתה ממני במהלך כל תקופת הלימוד של פרשת "אמור"
היא נעלבה מאוד בשם הכהנים הנכים – מדוע מצווה התורה צו כה חד-משמעי ומפלה לרעה: "...איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב..." (ויקרא, כא, 17)

כמי שליוותה את "קייטנות איל"ן" בשנים האחרונות, הטריד אותי הנושא באמת
ויצאתי לחפש את משמעותו. מצאתי חמישה כיווני מענה
אותם אני מבקשת להקדיש לחניכים הנפלאים של קייטנות הנכים
ובמיוחד לרכזות והרכזים ולכל המדריכות והמדריכים המסורים

לפני כשנתיים לימדתי חומש ויקרא בכיתה ט'. תלמידה אחת לא הרפתה ממני במהלך כל תקופת הלימוד של פרשת "אמור". היא נעלבה מאוד בשם הכהנים הנכים – מדוע מצווה התורה צו כה חד-משמעי ומפלה לרעה: "...איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב..." - האיסור הגורף לכל כהן ואף בעל המום הקטן ביותר, לגשת אל המזבח להקריב קרבן, נראה שרירותי ופוגע.
השאלה הופכת צינית באופן מיוחד כאשר אנו מצרפים לה את הציווי מפרשת "יתרו" על מבנה המזבח (שמות כ, 23): "ולא תעלה במעלות על מזבחי..."
נצייר בדמיוננו את אותו כבש ארוך, רחב ויפה המגיע עד לראש המזבח. מה יותר טבעי ויותר מזמין מאשר להזמין את הנכים ואף את הקשים שבהם לעלות בכבש כה נאה ומסודר?
ושוב חוזר ומהדהד פסוק י"ח הבא כהסבר לפסוק י"ז: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב..."
כמי שליוותה את קייטנות איל"ן בשנים האחרונות, הטריד אותי הנושא באמת, ויצאתי לחפש את משמעותו. מצאתי חמישה כיווני מענה, אותם אני מבקשת להקדיש לחניכים הנפלאים של קייטנות הנכים ובמיוחד לרכזות והרכזים ולכל המדריכות והמדריכים המסורים העוסקים במלאכת קודש זו.

כיוון ראשון : טכני-פיסי
בבית המקדש עבודות רבות ומגוונות ותפקידים רבים. את רוב רובן של המטלות יכלו הכהנים למלא בצוותא. אל המזבח קרב הכהן לבדו, ללא סיוע, ללא שיתוף פעולה. זאת למדנו מן המתואר בפרשת "צו" (ויקרא ו): "ולבש הכהן מִדוֹ בַד... והרים ממנו בקומצו... ואת כל חלבו יקריב ממנו..." עבודת הכהן על גבי המזבח מחייבת מהירות, דיוק ושלמות יחידאית. כהן העולה אל המזבח חייב לעבור תקופת חינוך ארוכה וחייב להיות בעל כושר ויכולת מיטבית של כל חושיו ואבריו. עליו להתמודד לבדו ולמלא שליחותו עד תום. מקום זה יכול להוות מכשול, חלילה, עבור בעל מגבלה פיסית כלשהי.

כיוון שני : סמלי – הקבלה בין קרבן למקריב
עם כל הפרדוקס שבכך – הקרבן המת על גבי המזבח בא לסמל את החיות והקשר המתרענן בין אדם לאלוקים. קשר זה מתורגם לסמל דרך בעל החיים השלם - חסר המום, ודרך המקריב השלם - חסר המום. דבריו של רש"ר הירש מבטאים רעיון זה. עליי להקדים ולומר כי הם חריפים ואף פוגעים במידת מה בתדמית הנכה. ניתן להסביר זאת על רקע תקופות בהן שימש המזבח כעין בית מחסה לנכים ומוגבלים שהחברה סירבה לקחת עליהם אחריות ולטפל בהם באופן ראוי. הרב שמשון רפאל הירש ראה בחברה כזו חברה לא בריאה ואלו דבריו לויקרא כא, 17:
כבר עמדנו לעיל (א, ג) על היחס ההדוק שבין הכהן המקריב לקרבן. וכבר הסברנו את משמעות התמימות הגופנית הנדרשת ביחס לשניהם. היא מבטאת גם את שלמות התמסרותנו, וגם את שלמות החיים שנזכה בהם בקרבת ה'. מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופסחים, נכים ודוויים וחולים. לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'. וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים. החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'. והוא דורש את התמסרות האדם השלם, והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח.

כיוון שלישי : אמוני, תאולוגי
הכהן על גבי מזבח הוא כצינור, בין אם לאדם בודד, בין אם לציבור כולו המוביל אל השמים מסרים, עוונות, תודות ונדרים. הוא כדוור הנושא מכתב חי. עליו לעשות זאת בלב שלם, "ממקום נקי", כמו שאומרים היום. לבעל מום, ולו הקטן ביותר, נשארת תמיד התרעומת במעמקי לבו, הטרוניה כלפי שמיא – מדוע בראת אותי כך? מחשבות נסתרות כגון אלה מסיחות ואינן מפנות מקומן לעבודה שלמה על גבי מזבח. רעיון זה מובע בדברי ה"משך חכמה" לפרשת "אמור" יז-יח:
... לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם כמוס אצלו. לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהה עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, ויבדל משירות ה', ולא תהיה גלויה עליו תרמית לבבו...

כלומר, חלילה אם לכהן העולה למזבח יהיו הרהורי טענות כלפי האל, ומכיוון שבעל מום לא יכול להשתחרר מכאבו על מומו, יימצא תוהה על ה' על גבי מזבח ויפגום עבודתו.

כיוון רביעי : פילוסופי, היסטורי
עם ישראל התחיל את דרכו כעם במצרים. שם עוצבה עבודת האלוקים דרך החומר. כאשר הסביבה התרבותית מסביב צורכת אלוקי מסכה וקרבנות מן החי, עם ישראל צורך עגל זהב - דמות אלוה מושלם עשוי חומר מזוקק ונעלה ביותר. בעולם בו נוכחוּת האל היא חושית, יש היגיון ומשמעות לכך שכל נציגי הפולחן יהיו מושלמים בחומר שבהם, הן הקרבן והן המקריב. אנו מדברים, למעשה, על מצב בראשיתי של עבודת ה' שאותה מסביר הרמב"ם כדרישה אלוקית המתחשבת בהרגלי הדור, כאשר החומר מייצג את הרוח ואף יותר מכך – החומר מעביר את הרוח. קטע מדבריו במורה נבוכים ל"ב, ב':
...והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים... לא גזרה חוכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שציוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה, שיקרא לעבודת ה' ויאמר, ה' ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו, ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם במחשבה בלתי מעשה.
במילים אחרות, היינו שואלים כבני דורות אבותינו מקריבי הקרבנות – כיצד יכול שליח האל, אותה דמות פיסית המייצגת אותו, להיות פגום?

כיוון חמישי : חברתי, רגשי
על פי המתואר במסכת מידות שבמשנה, היו מצפון למזבח 24 עמדות הקרבה. בכל עמדה עמד כהן וכל מקריב בחר בכהן שיקריב את קרבנו. ננסה לערוך הדמיה של המתרחש במקדש בשעות ההקרבה. כהן נכה, בעל מום, עומד בעמדת הקרבה ומחכה למקריב. המקריבים ניגשים ובוחרים בכהנים שבעמדות האחרות. שוב ושוב פעילים הכהנים שבעמדות סביבו, מעלים קרבנות וחוזרים לעמדותיהם להקריב את הקרבן הבא. שוב ושוב נבחרים הכהנים סביבו והוא נותר נבוך, בודד ומחוסר עבודה. ברגעים אלו מתחוללת בקרבו סערת רגשות, תחושת דחייה וחולשה אופפות אותו. הקדים הקדוש-ברוך-הוא רפואה למכה ומנע ממנו ביזיון זה.

לסיכום אוכל לומר – השאלה במקומה מהדהדת לבני דורנו אשר חונכו ומחנכים לשוויון ויחס מכבד אל הנכה, בבחינת "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו". יחד עם זאת, אל לנו לראות איסור תורה זה כפוגע, אלא ההפך, כמגן מפני כישלון או חלילה - עלבון.
תפילתי כי הרוח, ההתעלות והנתינה המלווים אותנו בשבוע המיוחד של קייטנות הנכים בקיץ ישפיעו על מעשינו במהלך השנה כולה. יהי ביתנו כמזבח ומעשינו כשלמים.
סעד

חסר רכיב