תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אל החזון הישן - שיתחדש

28/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11

אל החזון הישן - שיתחדש
עמית קולא, רב קיבוץ עלומים

קשה, על רקע האיום המתממש של גירוש ממשי של אנשים מביתם ושל מדינה מנחלת אבותיה, לפנות לעולם הנפש והדעת, לבוא אל העקרוני והמופשט – אך לעתים אין ברירה. בכל המחנות החלוקים מתגברת התודעה כי יש חובה להיפגש "פנים אל פנים".
שכן, הבעיה האמיתית איננה התכנית- "תכנית ההתנתקות", אלא ההתנתקות עצמה. זו שללא כל תכנית היא קורעת אותנו מבפנים. תוכנה הפנימי הוא ההתנתקות מן האחריות ההדדית.
מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה, שמדיניות הסעד - הצו היהודי העתיק של: "פתח תפתח את ידך", "לגר ליתום ולאלמנה", ולכל העני "אשר בשעריך" – הוא תשתית לקיומה. ועתה הצו הזה מתמסמס והולך בשם תפיסות כלכליות - רציונאליות ככל שתהיינה. התואר של המדינה (המערבית) בה יש הכי הרבה ילדים עניים הוא תעודת עניות נוראה וקיצו של חלום. בזירה הפוליטית, הס מלהזכיר. בה נשמעים הקולות הרמים ביותר. אירועי דמים (שפרעם) וראש ממשלה שצריך לישון עם אקדח תחת הכרית ( - פעמיים לא תקום צרה). ואף גם זאת, גזירת גירוש שיש בה מאטימות הלב ובמיוחד כשנלוות אליה נהמות נסתרות, שעתה מופיעות כבר בכותרות מאמרים: אנחנו לא אחים, ושמחה לאיד שמפסיקה להיות כבושה. הקולות הקיצוניים הללו המבצרים מחנות, משסעים את החברה שלנו וחונקים כל יסוד של סולידריות.
ואולם, יש עוד יסוד של התנתקות, שאי אפשר להתעלם ממנו. זהו היסוד הסתמי. אם השסע החברתי-פוליטי הוא מעין שנאת חינם, היסוד הזה הוא החינם. תלמידים שלי שחוזרים מן הצבא מלאי מבוכה מן הקול הסתמי: זה "שלא רואה ממטר", שנבלע בתוך עצמו. "באנו פתוחים ואוהבים", הם אומרים, "ויצאנו מלאי אכזבה, כמעט שאין עם מי לדבר".
השפה העברית מראשית יצירתה מלאה בחלומות. בן-גוריון בתביעתו להקמת מדינת איכות, מצטרף לשרשרת ארוכת חוליות שהלשון: "לתקן עולם", היא חלק משפת היומיום שלה – שלוש פעמים ביום. אבל היום זה כמעט לא "פוליטיקל קורקט" לומר את מה שגדולי העם שלנו חלמו במשך דורות: להיות אור - להיות החלוץ לפני המחנה האנושי כולו - ביצירת חברה שתהיה מופת לכל העמים. מכיוון שהודרה השפה שלנו מן המילים הטובות האלו, מתדלדלת יכולת הביטוי הערכית, בשפה העברית, ומתפתחת "התרבות הבועתית" בתוככי החברה הישראלית.
ההתנתקות לזרמיה השונים נושאת ראש.

התקווה היא בהחייאת השפה העברית. השפה העתיקה הזו הכוללת בתוכה את כל החלומות כולם. אנחנו צריכים להיות קשובים לקולות השונים בתוך החברה שלנו ולדלות מהם את המיטב. לאורך זמן, יותר ממה שאני חושש מנהמת הקיצוניים, אני מבקש את האנרגיה שלהם שתשמש כמנוע להשבת המסלול - אל החזון הישן - שיתחדש. ואפילו מן הקול האטום אין להתייאש, ממנו אני מבקש לדלות את הציפייה לַדָּבָר הגדול באמת.
הצעירים אצלי בקיבוץ, כשפונים אליהם בביקורת על התנהגות שאינה הולמת, בשם המסורת והכבוד, הם מתקוממים ושואלים: ומה נמצא מאחורי המסורת והכבוד? היש שם משהו אמיתי? משהו חי? או רק כבוד של מתים - של בית קברות - של חנוטים... מאחורי הסתמיות והניכור כלפי הערכים הישנים וכאילו כלפי ערכים בכלל, רוחשת ציפייה, תוססים חיים, שהרגישות הערכית שלהם עמוקה מאוד -
אל המבוע הזה צריך לפנות - אותו צריך לעורר.
צריך לשוב ולהחיות את השפה העברית. זו שהיא לשון הקודש והיא שפת התחייה הלאומית. זו שפונה אל החיים ויש בה כוח של החייאה.
אם נוכל למצוא את הדרך לשוב לדבר עברית תקנית, עברית שבה מובלע החלום הישן הדוחף לתיקון חברתי, אולי נמצא פתח לישועה. ובאמת, למה שלא נדבר כולנו על ישועה? על גאולה שבה מחאה גדולה נגד עבודה זרה. גם נגד העבודה הזרה שהיא חרפה לחברה שלנו. למה לא נפתח רגישות של בחור צעיר שפנה אליי בערב פסח בשנה שעברה, במבוכה גדולה, איך יישב לליל היציאה מעבדות לחירות, כשהוריו מעסיקים במטבח עובדים זרים לטובת המסובים?
גם בלי דרשנות ניתן ללשון לשמש גשר – לשחרר אותה באמת. הכול כבר יודעים היום כי לא חייבים להיות דתיים בשביל ללמוד תורה. אבל מדוע שחילוני לא יוכל לדבר בגלוי על אמונה ואלוקים. אני מבקש את האמונה החילונית! את הפראות שבה, את חריגתה מן המסגרות. אלוקים הוא יסוד מכונן בתודעה היהודית. שאלה גדולה היא היאך ניתן לקיימו בחברה המגדירה עצמה חילונית? אך גם לשאלה גדולה ניתן למצוא תשובה. השפה מעצם טיבה מבקשת להיות גשר בין בני אדם. היא מכילה בתוכה יסודות של הידברות. היא כוללת בתוכה יסודות מעורפלים, מכונני גמישות, לגישור הפערים בין דעות שונות ואנשים שונים.
אנחנו, דתיים וחילונים, ימנים ושמאליים, אידאליסטים ומנותקים, יכולים לחלום יחד על הגאולה. כל אחד מאתנו, בדרכו, יכול לצפות ולפעול כדי שאז "יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה". נכון שעצם שהותנו המשותפת בארץ לא מבטיחה דבר. אפשר לחלוק ולהתקטב ואף מעבר לזה, חס וחלילה, גם אם מצויים בחלקת אדמה אחת ואפילו היא נחלת אלוקים (ואולי דווקא משום כך...). אבל הישיבה המשותפת, היא זו שנותנת לנו את האופציה, את ההזדמנות, שהעם שלנו חלם עליה כל הדורות. אל נחמיץ את ההזדמנות, אל ננתק את החבלים האחרונים שעדיין קושרים אותנו לחברה אחת. הבה נבקש את השפה בה אנחנו כבני אדם וכיהודים נוכל להשתתף, ובעיקר, לנוע קדימה.
ואם נבקש בלבבנו ובמאודנו, בטח נמצא.

חסר רכיב